פרויקט מואב
פרויקט מואב היה מיזם ישראלי לפיתוח מערכת ליירוט טילי קרקע-קרקע באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים וטילי אוויר-אוויר, עוד בעת שיגורם או זמן קצר אחר כך[1]. הפרויקט קודם בשנות ה-90 של המאה ה-20 כפתרון חליפי או משלים ל"מערכת החץ"[1].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרויקט החל בשנת 1993, בראשות דן רוזן, ביוזמת רפא"ל ("הרשות לפיתוח אמצעי לחימה")[2]. הוא נחשף על ידי העיתון "גלובס במרץ 1995, לאחר שרפא"ל רשמה זכויות פטנט על המערכת העתידית בארצות הברית[3]. רישום הפטנט בארצות הברית חייב את רפא"ל לחשוף פרטים רבים על המערכת. בישראל רשמה רפא"ל את הפטנט על המערכת כבר בפברואר 1992, אך החוק אפשר להגן על הרישום מפני פרסום. ממציאי המערכת, כפי שנאמר בראש הרישום האמריקני, היו משה גלמן ואריה יבנאי[3].
לב המערכת היה טיל אוויר-אוויר מדגם "מואב" (המבוסס על הטיל פיתון 4 של רפא"ל) המתביית על מטרתו באמצעות חיישני קרניים אינפרא-אדומות[4]. הטיל נישא על ידי כטב"ם גדול בעל יכולת שהות ארוכה באוויר בגובה רב, ומשוגר לעבר הטיל הבליסטי בשלבי נסיקתו. כך שהטיל מושמד, זמן קצר לאחר שיגורו כבר על אדמת האויב[5]. בתיאור המערכת, שצורף לרישום הפטנט, נאמר, כי כטבמי"ם עם תכונות של "חמקנות" יישאו את מערכות הגילוי ואת הטילים נגד טילים, יזכו להגנה אקטיבית ו/או פסיבית מפני גילוי בידי מכ"ם עוין, ומפני גילוי באמצעים אלקטרו-אופטיים של טילי אוויר-אוויר או טילי קרקע-אוויר. הפתרון של המערכת היה מבוסס על עיקרון השמדת הטילים בעודם במסלול הטיפוס, מעל שטחו של האויב המשגר אותם. זאת, לעומת מערכת ה"חץ", בהם הטילים מושמדים מעל או קרוב לשטח ישראל[1].
הרעיון שעמד בבסיס המערכת הוא פריסת הכטבמי"ם אשר ישאו את הטילים נגד טילים יטוסו גבוה ככל האפשר באטמוספירה מעל שטח האויב, כדי להגדיל את טווח הגילוי שלהם ולשהות באוויר 26–28 שעות ברציפות, פרק זמן אשר יכלול את שיגורם לזירת הפעולה ואת השבתם לבסיס. המערכת תוכננה לפעול 24 שעות ביממה, ולענות על איומים בטווח של עד 2,500 ק"מ - רדיוס הכולל את כל המרחב שבין ישראל לבין תוניסיה, סודאן, גבול איראן-אפגניסטן ודרום צרפת[3].
בשנים 1995–1998 הפרויקט קודם בשיתוף הארגון להגנה מפני טילים בליסטיים (Ballistic Missile Defense Organization) של מחלקת ההגנה של ארצות הברית, בתקציב שהסתכם הסתכם בכ-40 מיליון דולר לשלוש שנים, שארצות הברית מימנה 75% ממנו. בתקופה זו היה הפרויקט בבדיקת היתכנות ודורג ברמת "ריכוך סיכונים" (Risk Mitigation), ותמקד בעיקר בדיונים תאורטיים ובבדיקות ראשוניות, כגון ניסויים במנהרת רוח[5]. בשלב הבא היה אומר הפרויקט לעבור לשלב הדגמה שהיה כרוך בבניית אבטיפוס ובניסויים בשטח. ואם ניסויי תוכנית ההדגמה יעלו יפה, לעבור לייצור סידרתי. הערכת עלות תוכנית הדגמה ושלבי הפיתוח, שילוב המערכות והניסויים הייתה כמה מאות מיליוני דולרים עד סוף 2002. עלות פריסתו של המוצר המוגמר נאמדה במיליארד דולר עד שנת 2005[5].
חלק מחלקי מערכת "מואב" כבר החל להיבנות בישראל, בין השאר על ידי רפא"ל והתעשייה האווירית, אך לא היה תקציב מלא למימוש תוכנית ההדגמה שתכלול פיתוח כטב"ם ייעודי על ידי התעשייה האווירית. במהלך 2001 ביקר שר הביטחון בנימין בן-אליעזר, בארצות הברית במטרה לשכנע את הממשל האמריקני להשתתף במימון הפרויקט[4] ואחר כך גם מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, וראש האגף לקשרי חוץ, יקותיאל מור, ערכו ביקור במחלקת ההגנה של ארצות הברית. אך התקציב לא אושר והפרויקט נגנז[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 טיל היירוט "מואב" – בתוך: דן רוזן (ר., ד.), השמדת טילים בליסטיים בשלב השיגור. "נתיב 62", מאי 1998. עמ' 21–26. (פרסום מקורי: נתיב 54–55, ינואר–אפריל 1997. עמ' 158–163)
- ^ ד.ר. איש הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל), דוחף מאז שנות השמונים לפיתוח טיל "מואב" נישא על מל"ט. הוא גם האיש שעומד כיום בראש פרויקט מואב, שהוקם ברפא"ל, לפיתוח הטיל". אמנון ברזילי, ללא טייס אבל עם טיל, הארץ, 29 בינואר 1998. [בעקבות מאמרו של דן רוזן (ד.ר.) "השמדת טילים בליסטיים בשלב השיגור".בתוך נתיב]
- ^ 1 2 3 רן דגוני, דרור מרום ואיתמר לוין, ארה"ב וישראל חתמו על טיוטת הסכם לפיתוח מערכת הגנה נגד טילים שפיתחה רפא"ל, באתר גלובס, 5 בפברואר 1997
- ^ 1 2 דרור מרום, שר הביטחון יסכם בביקורו בארה"ב את השתתפות הממשל במימון פרויקט "מואב", באתר גלובס, 16 ביולי 2001
- ^ 1 2 3 רן דגוני, וושינגטון, ישראל פועלת להגדלת השתתפות ארה"ב בפרוייקט ליירוט טילים מעל שטח האויב, באתר גלובס, 4 בנובמבר 1998
- ^ דרור מרום, ישראל תבקש מארה"ב מימון לפרויקט יירוט הטילים "מואב", באתר גלובס, 18 באוקטובר 2001