פרנסואה ז'נו
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
 | |
| לידה |
26 באוקטובר 1915 לוזאן, שווייץ  |
|---|---|
| התאבד |
30 במאי 1996 (בגיל 80) פילי, שווייץ |
| מדינה |
שווייץ |
| השקפה דתית |
אסלאם |
  | |
פרנסואה ז'נו (בצרפתית: François Genoud; 1915 – 30 במאי 1996) היה בנקאי שווייצרי ידוע שנהג לממן נאצים ברחבי העולם באמצעות רשת הבריחה ODESSA ותמך בארגוני טרור במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1992, אמר ז'נו לעיתון לונדוני "הדעות שלי לא השתנו מאז שהייתי צעיר. היטלר היה מנהיג גדול, ולו היה מנצח במלחמה, העולם היה היום מקום טוב יותר."[1]
חבריו כללו את הלוחם קרלוס התן, סוכן הגסטפו חד-פעמי וראש האינטרפול פול דיקופף, גנרל ה-SS קרל וולף, שר הכלכלה הנאצי חאלמר שאכט, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני והטרוריסט הפלסטיני ודיע חדאד.[2]
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנסואה ז'נו נולד ב-1915 בלוזאן שבשווייץ ובנעוריו העריץ את אדולף היטלר, אותו פגש ב-1932 בזמן לימודיו בגרמניה.[1]
ז'נו הצטרף לארגון השווצרי הפרו-נאצית החזית הלאומית ב-1934, וב-1936 נסע לארץ ישראל שם פגש את המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני. ז'נו עבד עבור סוכנויות ביון שווייצריות וגרמניות כאחד, וטייל רבות במזרח התיכון.[3]
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'נו נסע לברלין לעיתים קרובות במהלך המלחמה "לראות את חברו המופתי הגדול", וביקר אותו לאחר מכן פעמים רבות בביירות. המופתי הגדול לכאורה "הפקיד את ז'נו על ניהול ענייניו הכספיים העצומים".[3]
ב-1940, יחד עם אזרח לבנוני, הוא הקים את מועדון הלילה "אואזיס" בלוזאן כדי לשמש כמבצע חשאי עבור ארגון האבווהר. ב-1941 שלח סוכן האבווהר פול דיקוף את ז'נו לגרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה ובלגיה. ג'נוד התיידד עם כמה נאצים בכירים, כולל קרל וולף, המנהיג ה-SS והמשטרה העליון באיטליה.[3]
אחרי המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם השנייה, ז'נו סייע כספית לפושעי מלחמה נאצים להימלט מפני בעלות הברית לספרד, מרוקו ודרום אמריקה.
ז'נו בולט בשל היותו המוציא לפועל של הצוואה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, והוא התעשר מפרסום יומניו של גבלס, שעליהם החזיק בזכויותם יחד עם יצירותיהם של אדולף היטלר ומרטין בורמן.[4] מפעל זה קרס בשנת 1960 כאשר פולה היטלר מתה מבלי שהבטיח את מלוא הזכויות על יצירותיו הספרותיות של אדולף היטלר.[5]
ציידי נאצים כמו סרג' קלרספלד וסיימון ויזנטל, העיתונאי דייוויד לי פרסטון (אנג') ואחרים טענו שתפקידו כנדיב שורדי האינטרסים הנציונל-סוציאליסטים עמוק הרבה יותר, ומציעים ראיות לכך שז'נו היה לא פחות מהמנהל הפיננסי העיקרי של הנכסים השווייצרים הנסתרים של הרייך השלישי לאחר מלחמת העולם השנייה.[3]
בתום המלחמה ייצג ז'נו את הצלב האדום השווייצרי בבריסל.[3]
ידידות עם פול דיקופף
[עריכת קוד מקור | עריכה]העובדה שפול דיקופף הפך לראש האינטרפול קשורה לידידותו עם פרנסואה ג'נוד, מכיוון שז'נו לחצה על ממשלות ערב שיעזרו לו להשיג את התפקיד. ההשלכות כוללות שכאשר הטבח באולימפיאדת מינכן התרחש ב-1972, האינטרפול הגביל את חקירתו בעניין, כאשר דובר מהאינטרפול קבע כי "האינטרפול הייתה סוכנות שנועדה לטפל בעניינים פליליים, לא פוליטיים."[2]
תנועות שחרור במדינות ערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'נו הפך לתומך נלהב במטרות השחרור הערבי (הוא גם היה מעורב מאוד בשיחת השולחן של היטלר, וברשותו רוב ההערות המתוקנות של בורמן המדוברות.), ומימן ארגונים לאומנים וימנים רבים.[4] כאשר יצר את "היטלר פוליטיקה", הוא ככל הנראה ייחס להיטלר הצהרות פרו-ערביות על מנת להתאים לאג'נדה שלו לתמיכה בטרור ערבי.[6][7] הוא גם היה מעורב מאוד בשיחות השולחן של היטלר, הקלטה של שיחות עסקו במלחמת העולם השנייה וביחסי חוץ, וגם בעמדות של היטלר לגבי דת, תרבות, פילוסופיה ובשאיפותיו ורגשותיו כלפי אויביו וחבריו.
חזית השחרור האלג'יראית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהיותו במצרים בשנות ה-50, במסגרת מגעים עם ממשלתו של גמאל עבד אל נאצר,[8] הוא הוצג בפני מנהיגי החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה שאותה יממן עד 1954 לאחר אספקת נשק .[4] ב-1958 הוא הקים את הבנק הערבי למסחר בז'נבה, שיהיה פעיל בהלוואות לקבוצות לאומניות ערביות וכמאגר הראשי של החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה.[9]
פלֶשְׂתִינָה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1958 הוא הקים את "הבנק הערבי למסחר", דרכו הוא מימן ארגוני טרור פלסטיניים, את חזית השחרור הלאומית האלג'יראית, ואת מחייתו של היילמאר שאכט ששהה במרוקו ובכירים נוספים לשעבר במפלגה הנאצית.
בשנות ה-60 החל ז'נו לספק נשק למטרות פלסטיניות. ארגון ה"סדר האירופי החדש", המבוסס בלוזאן[4] נפגש בברצלונה באפריל 1969, שם קיבלו קבוצות פלסטיניות תמיכה . ז'נו גם יצר ביניהם קשר עם נאצים לשעבר שיסייעו לאימון הצבאי שלהם, כולל התחייבות לתמיכה המיועדת לארגון לשחרור פלסטין. הוא היה מקורב לד"ר ג'ורג' חבש וז'אק ורג'ס, ובספטמבר 1969 תרם כספים להוצאות המשפטיות של שלושה פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין שהיו מעורבים בחטיפת מטוס אל על לז'נבה ופיצוצו שנעצרו בשווייץ, שם ישב באופן אישי ליד שולחן ההגנה שלהם.[4]
אנשי קשר ומקבלי ממון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'נו היה חבר קרוב של אוטו סקורזני, קארל וולף וקלאוס ברבי במהלך שנות הרייך השלישי[4]
לז'נו היו קשרים הדוקים עם אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ובעיקר עם ודיע חדאד, שכינה אותו "השייח' פר נסואה". הוא תרם כספים לארגון ומכר לו כלי נשק, ואף תיווך באירוע חטיפת מטוס לופטהנזה לסומליה ב-1977 - הוא העביר לחדאד את הכופר בסך 5 מיליון דולר ששולם בתמורה לשחרור הנוסעים בתימן. ז'נו גם קישר בין ורז'ס לבין פושע המלחמה הנאצי קלאוס ברבי אותו ייצג במשפט בצרפת, ומימן את הגנתו. מאוחר יותר מימן גם את הגנתו המשפטית של אדולף אייכמן במשפטו. ב-1994 מימן את הגנתו המשפטית של המחבל איליץ' רמירז סאנצ'ז. ז'נו מימן גם את מחייתו של רוחאללה ח'ומייני בגלותו בצרפת. 'ז'נו מימן כמה הגנות משפטיות, כולל אדולף אייכמן וקלאוס ברבי.[10] הוא מימן את ההגנה על ברונו ברגה במהלך שנות ה-70 לאחר משימת הפצצה בישראל בשנת 1970. החזית העממית קראה לשחרר את ברגה וגם את ליילה חאליד, חלק מיחידת הקומנדו צ'ה גווארה של החזית העממית לשחרור פלסטין, יחד ב-1970.[11] ז'נו עזר לאיליץ' רמירז סאנצ'ז ב-1994,[4][8] לאחר שמילא תפקיד מפתח בהצלחת משימותיו בעשורים הקודמים.[12] הוא היה קשור בקשר הדוק לעלי חסן סלאמה, סיפק לו טיפול רפואי,[4] והוא גם רשם את גלותו של האייתוללה חומייני בצרפת כאשר איראן נשלטה על ידי השאה מוחמד רזא פהלווי. הוא היה המנטור של אחמד הובר.[8] בין האנשים שאיתם בא במגע היה הקומוניסט האיטלקי-מצרי הספרדי אנרי קוריאל. לא ברור אם היה ביניהם קשר כלכלי כלשהו, למרות שהם חלקו אינטרס בעניין האלג'ירי.
במשך כל שנות ה-70 מימן ז'נו קבוצות שמאל רבות במטרה לקדם את תנועות השחרר הערבי.[4] נטען כי הוא סיפק את הכופר לאחר חטיפת טיסה 649 של לופטהנזה ב-1972.[3]
יחד עם נועם חומסקי, סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר ואינטלקטואלים אחרים, ז'נו היה חבר בוועדה שפתחה במערכה הומניטרית בשנות ה-70, שהביאה לחנינה ב-1977 של ברונו ברגה, מיליטנט שווייצרי שהיה האירופי הראשון שנשפט ונידון בישראל על פעילות פרו פלסטינית; ברגה ריצה שבע שנים ממאסרו של 15 שנים.[13]
בעיות משפטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'נו מצא את עצמו בצרות משפטיות מעת לעת, כמו ב-1983, כאשר הוא היה מיוצג על ידי בודואן דאנט, עורך דין מוביל בז'נבה שהיה חבר בדירקטוריון של למעלה מ-20 חברות, כולל חברת ההשקעות הסעודית, הזרוע בחו"ל של קבוצת בינלאדין הסעודית.[14]
בשנת 1993, מטען חבלה התפוצץ מחוץ לביתו ועד 1996 הרשויות בשווייץ עדיין חקרו אותו על פעילותו הפיננסית במהלך הרייך השלישי.[1]
מוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבועות לפני מותו, התקשר ז'נו לסנאטור אמריקני וחשף בפניו את הסחר של ממשלת שווייץ בנכסי המפלגה הנאצית ובכספי קורבנות השואה בסוף מלחמת העולם השנייה. מספר ימים לפני מותו, שווייץ הוציאה נגדו צו מעצר על הכחשת השואה.
ז'נו התאבד ב-1996 בעזרת ארגון למען המתות חסד בגיל 80 ב-30 במאי 1996.[15] הוא הסביר את החלטתו לקבוצה בכך ש"מחלה פסיכולוגית" איפשרה לו לסבול את החיים מאז מות בת זוגו השנייה, אליזבת, בשנת 1991. יש השערות שייתכן שהוא גם מונע על ידי הרצון להימלט מחקירה קרובה של קשרים פיננסיים שווייצרים-נאציים או פשוט על ידי כך שהוא חי בירידה ארוכה במצב בריאותי כלשהו.[16]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Karl Laske , Ein Leben zwischen Hitler und Carlos: François Genoud, הוצאת Limmat Verlag, ציריך 1996
- Karl Laske , Le Banquier Noir, François Genoud, הוצאת Editions du Seuil, פריז 1996
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Peter Wyden, The Hitler Virus: The Insidious Legacy of Adolf Hitler., Arcade Publishing, 2001, עמ' 111-12, ISBN 978-1-55970-532-5
- 1 2 Kevin Coogan, Dreamer of the Day: Francis Parker Yockey and the Postwar Fascist International., Brooklyn, NY: Autonomedia, 1999, עמ' 585-586, ISBN 1-57027-039-2
- 1 2 3 4 5 6 Preston, David Lee, Hitler's Swiss Connection, The Philadelphia Inquirer, January 5, 1997
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Lee, Martin A. and Coogan, Kevin, Killers on the Right: Inside Europe's Fascist Underground", Mother Jones Magazine, May 1987, עמ' 45-52
- ↑ Robert Harris, Selling Hitler: The Story of the Hitler Diaries, Arrow Books, 9780099791515, עמ' 158, ISBN 9780099791515
- ↑ Mikael Nilsson, Hitler Redux: The Incredible History of Hitler’s So-Called Table Talks, London: Routledge, 2020, עמ' 2, ISBN 978-1-000-17329-1
- ↑ Mikael Nilsson, [doi:10.1080/13507486.2018.1532983 Constructing a Pseudo-Hitler? The question of the authenticity of Hitler's Politisches Testament], European Review of History: Revue européenne d'histoire, Sept 2019, עמ' 871–891
- 1 2 3 Stephen E. Atkins, Encyclopedia of Modern Worldwide Extremists and Extremist Groups., Greenwood Publishing Group, 2004, עמ' 104-05, ISBN 978-0-313-32485-7
- ↑ Staff, Secrecy is Golden, Time Magazine, November 27, 1964
- ↑ Waterhouse, Rosie and Sheridan, Michael, Paper may face legal action on copyright to Goebbels diary, The Independent., July 11, 1992
- ↑ Laske, Karl and Hoffmann-Dartevelle, Maria, Ein Leben zwischen Hitler und Carlos: François Genoud, Limmat Verlag, 1996, עמ' 234, ISBN 978-3-85791-276-4
- ↑ Jennings, Kate (February 2011) "Paths of Glory" The Monthly
- ↑ John Follain, Jackal: The Complete Story of the Legendary Terrorist, Carlos the Jackal, Arcade Publishing, 1998, עמ' 138, ISBN 978-1-55970-466-3
- ↑ Staff, About the Bin Laden Family, PBS Frontline
- ↑ Staff, Francois Genoud, Nazi Sympathizer, 81, The New York Times, June 3, 1996
- ↑ David Lee Preston, Hitler's Swiss Connection, The Philadelphia Inquirer, Jan 1997