ודיע חדאד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ודיע חדאד
אין תמונה חופשית
לידה 1927
צפת, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במרץ 1978 (בגיל 51 בערך)
ברלין, גרמניה המזרחית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מדינה פלסטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בגדאד עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה האמריקנית בביירות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רופא, פעיל חברתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ודיע חדאדערבית: وديع حداد; 192728 במרץ 1978) היה ממייסדי ומנהיגי ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין. רופא במקצועו. מוכר גם תחת הכוניה"אבו האני".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ודיע חדאד נולד ב-1927, בצפת, למשפחה ערבית-נוצרית (הפלג היווני אורתודוקסי). בעקבות מלחמת השחרור עקרה המשפחה ללבנון וחדאד נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. שם הכיר את ג'ורג' חבש, אף הוא נוצרי, בן למשפחה של פליטי 1948, כמוהו סטודנט לרפואה, ובעל נטיות לאומניות. לאחר שהוסמכו כרופאים, עברו שניהם לעמאן ופתחו יחד קליניקה.

במקביל לעבודתם, פעלו יחד במסגרות שונות של התנועה הלאומית הפלסטינית, ועקב פעילותו זו נאסר על ידי השלטונות הירדניים ב-1957. חדאד הצליח להימלט לסוריה ב-1961 ושם פעל במסגרת ארגוני שמאל פלסטיניים, עד שהקים ב-1967 יחד עם חבש את החזית העממית לשחרור פלסטין.

החזית העממית לשחרור פלסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית העממית לשחרור פלסטין

ב-1967 הקים חדאד יחד עם ג'ורג' חבש את הארגון, אשר שילב אידאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית ולאומיות פלסטינית, ומטרתו המוצהרת: "שחרור פלסטין כולה במאבק מזוין והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית וסוציאליסטית". חדאד שימש כמפקד הזרוע המבצעת, והיה הראשון שראה במטוסים ישראליים יעד לפעולות טרור. בתוקף תפקידו היה אחראי באופן ישיר על כמה מהפעולות המפורסמות של הארגון, ובהן:

  • חטיפת מטוס אל על ביולי 1968, שהיה בדרכו מרומא לתל אביב, ואולץ לנחות באלג'יר. 32 נוסעי המטוס הוחזקו באלג'יר כבני ערובה במשך 39 יום. הייתה זו החטיפה הראשונה של מטוס ישראלי, והפעם הראשונה והאחרונה בה נכנעה ישראל לסחטנות ושיחררה אסירים פלסטינים כנגד בני ערובה חטופים ממטוסים.
  • חטיפת 4 מטוסים בספטמבר 1970, הנחתת שלושה מהם על אדמת ירדן ומטוס אחד נחת בקהיר. כל המטוסים פוצצו על הקרקע לאחר שנוסעיהם הורדו מהם.
  • חטיפת מטוס אייר פרנס לאנטבה ב-1976, בו השתתפו שניים מאנשיו של ודיע חדאד. נוסעי המטוס שוחררו במבצע אנטבה.

יואכים קליין, סגנו של המחבל קרלוס, טען שחדאד שהה באנטבה עם החוטפים ועזב את המקום זמן קצר לפני תחילת "מבצע יונתן".[1]

חלק מפעולותיו נעשו תחת כיסוי של פלג אשר כביכול פרש מהארגון ונטל לעצמו שם אחר. זאת, לאחר שחברו ושותפו, המנהיג חבש, החל להתמתן בדעותיו, והתנגד לכמה מפעולותיו הראוותניות של חדאד.

חדאד, שנחשב קיצוני בדעותיו, יצר קשר עם ארגוני טרור קיצוניים, ואימן אותם במחנות אימון בלבנון. ארגון הצבא האדום היפני השתמש בקשרים אלו להכין את הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972. הוא שכר את שרותיו של הטרוריסט הבינלאומי קרלוס, למשימות טרור שונות ברחבי העולם עד שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות על רקע אידאולוגי וכספי.

על פי ואסילי מיטרוחין, בכיר ק.ג.ב. שערק ללונדון, גויס חדאד כסוכן של הק.ג.ב. בשנות ה-70. לדבריו, הסובייטים אף מימנו חלק מפעולות החזית העממית, קיבלו מראש התרעה לפעולות משמעותיות של הארגון, ונתנו את הסכמתם.[2]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספרו של אהרן קליין "חשבון פתוח", המוסד הוא שחיסל את ודיע חדאד באמצעות שוקולד בלגי מורעל שנמסר לו על ידי סוכן של המוסד. חדאד, שאהב ממתקים, התפתה לאכול את השוקולד, שהכיל רעל ביולוגי והרס בהדרגה את המערכת החיסונית שלו. חיסולו אושר על ידי מנחם בגין, והיה חלק מסדרת חיסולים אשר יוחסו למוסד, ונועדו למנוע את המשך פעילות הטרור מחוץ לגבולות ישראל[3].

ודיע חדאד מת ממחלה סופנית חודשים אחדים לאחר שהורעל, בבית חולים במזרח גרמניה, ב-28 במרץ 1978. לפי העיתונאי יוסי מלמן, אין ודאות שהשוקולד הוא שגרם למוות[4]. לאחר מותו חדל לפעול הפלג הקיצוני שבראשו עמד, וחלה ירידה תלולה במספר הפיגועים נגד מטרות ישראליות בחו"ל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חשבון פתוח – מאת אהרן קליין, הוצאת ידיעות אחרונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ רונן ברגמן, צבא הצללים של מוסקבה, באתר ynet, 01 בנובמבר 2016
  3. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 420.
  4. ^ יוסי מלמןערפאת לא הורעל, באתר הארץ, 14/07/2011