צבא בייאנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צבא בייאנגסינית מפושטת: 北洋军, בסינית מסורתית: 北洋軍, בפין-יין: Běi Yáng Jūn) היה צבא סיני חזק, בסגנון מערבי שהוקם על ידי שושלת צ'ינג בסוף המאה ה-19. הוא היה במרכז חידוש המערכת הצבאית של השושלת. צבא בייאנג מילא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הסינית במשך שלושה עשורים לפחות, ואולי עד לשנת 1949. הוא איפשר את ביצוע מהפכת שינהאי ב-1911, וכן, הביא לחלוקה לפלגים וסיעות של מצביאים ששלטו עשרות שנים בחלקים שונים של סין וידועה כתקופת המצביאים.

ראשית הצבא (עד 1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בייאנג נוצר מתוך צבא Huai, שפעל לראשונה במהלך מרד טייפינג. בניגוד לצבא המסורתי, צבא הוי היה בעיקר מיליציה המבוססת על נאמנויות אישיות ולא מוסדיות. צבא הוי היה מצויד תחילה בתערובת של כלי נשק מסורתיים ומודרניים. הקים את הצבא, לי הונג-ג'אנג, שהשתמש בהכנסות המכס והמיסוי של חמשה מחוזות שבשליטתו בשנות ה-80 וה-90 כדי לחדש את הצבא ולבנות צי מודרני (הצי של בייאנג). בניית הצי והצבא היו בערך באותו זמן, והשם ״צבא בייאנג״ התייחס לכוחות צבאיים שבשליטתו. המונח "Beiyang", שמשמעותו המילולית היא "צפון האוקיינוס", התייחס למקור ההכנסות מהמכס שנגבה בצפון סין. עם זאת, המימון היה בדרך כלל לא סדיר וההכשרה לא הייתה שיטתית. הצבא הוקם נגד תוקפנות יפן, כדברי היועץ הצבאי הבריטי קפטן ויליאם מ. לאנג.[1][2][3][4][5]

תרגילי סדר, צבא בייאנג, תחילת המאה ה-20

באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 צבא בייאנג היה הצבא האזורי הטוב ביותר בסין. מלחמת סין–יפן הראשונה (1894–1895) התנהלה כמעט כולה על ידי צבא בייאנג, ללא תמיכה של כוחות ממחוזות אחרים. בזמן המלחמה, הצי של בייאנג, שכלל שתי ספינות קרב הופתע ממכונות היריה של הצי היפני. כמו כן, חילות הרגליים של צבא יפן, נוהל על ידי האקדמיה הצבאית, שהכשירה קצינים מקצועיים, מה שהביא לניצחון על צבא בייאנג.

עליית יואן שה-קאי (1901–1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לי הונג-ג'אנג נפטר בשנת 1901 והוחלף על ידי יואן שה-קאי, שקיבל על עצמו את מינויו של לי להיות המושל של אזור ז'ילי - האזור שסביב בייג'ינג. ב־1895 קיבל יואן את הפיקוד על הצבא החדש. מאוחר יותר הפכו רבים מקציניו לדמויות מובילות בתקופת המצביאים. הם כללו את ג'אנג שון (שניסה לשקם את שושלת צ'ינג ב-1917), שו שיצ'אנג (נשיא הרפובליקה של סין 1918–1922), קאו קון (נשיא 1922–1924 ומנהיג הזירה הצבאית של ז'ילי), דואן צ'ירוי (ראש הממשלה במהלך רוב 1916–1920) ואחרים.

יואן שה-קאי, בלבוש כקיסר סין, 1915–1916

אחרי 1901, יואן שה-קאי פיקח על המוסדות הצבאיים של הקיסר, בעיקר על צבא בייאנג. הוא ייסד את האקדמיה הצבאית של באודינג, שאיפשרה לו להרחיב את צבאו, יחד עם כמה בתי ספר צבאיים אחרים. הכוח הצבאי גדל ל 20,000 חיילים בשנת 1902. כשהוקמה הוועדה לארגון מחדש של הצבא בדצמבר 1903, צבא בייאנג הפך למודל שעל פיו היו צריכים להתארגן הכוחות הצבאיים של מחוזות האחרים. בקיץ 1904 היו שלוש אוגדות מלאות ובשנת 1905 הגדיל יואן את צבא בייאנג לשש אוגדות של יותר מ־10,000 איש בכל אחת מהן. חטיבה שביעית הוקמה בשנת 1907. אף על פי שכמה יחידות היו ממוקמות בשלושת המחוזות הצפון-מזרחיים במנצ'וריה, הבסיס העיקרי של צבא בייאנג היה בבודינג, ליד טיאנג'ין. לדעתם של משקיפים זרים היה צבא בייאנג הכוח הצבאי הגדול ביותר, המאובזר והמקצועי הטוב ביותר בסין באותה עת שלא היה כוח צבאי מערבי ו / או קולוניאלי.[6]

בשליטה צ'ינג (1909–1910)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר סין הוותיק, מת ב-15 בנובמבר 1908 ובמקומו התמנה פוי שהיה בן שלוש שנים לקיסר החדש. יורש העצר ואביו של פוי, הנסיך צ'ון, פיטר את יואן שה-קאי, אבל יואן שמר על הקשרים האישיים שלו בצבא בייאנג. בזמן מהפכת 1911, הפיקוד על הצבא בייאנג היה כביכול בידי שר ממשלת צ׳ינג, אבל בפועל יואן שה קאי עדיין היה מסוגל לתמרן את המהלכים בגלל נאמנות אישית של הקצינים אליו. ארבע חטיבות היו ממוקמות בז'ילי, החטיבה השלישית נמצאה בצפון מזרח סין והדיוויזיה החמישית בשאנדונג. כמעט כל הקצינים היו סינים אתניים, שרבים מהם הוחזרו מיפן. החימוש לא היה סטנדרטי, אבל היה טוב יותר מבחינה זו מאשר קודם או מאוחר יותר. רוב החי"ר היו חמושים עם רובים תקניים יפניים או גרמניים.

מהפכת 1911[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל צבא בייאנג

אירועי המהפכה הצביעו על כך שצבא בייאנג, שהווה את ליבו של הצבא החדש עם 36 הדיוויזיות, היה בהחלט הכוח הצבאי הדומיננטי בתוך סין. השליטה על הנאמנויות המפוצלות, הייתה המפתח לכוח הפוליטי בסין שלאחר 1911. ההתקוממות שהובילה למעשה את מהפכת 1911 התקיימה בווצ'אנג ב-10 באוקטובר. ארבעה ימים לאחר מכן ארגנה הקיסרות של צ'ינג את הצבאות החדשים בצפון, ובמיוחד את צבא בייאנג, לשלושה כוחות: הראשון, שיישלח להילחם בווצ'אנג בפיקודו של שר הצבא יינצ'אנג,. הכוח השני, אשר יפעל ככוח מילואים ויישלח לחזית לפי הצורך, בפיקודו של פנג גוזאנג. השלישי, יגן על הבירה, תחת פיקודו של זאיטאו. הצבאות הראשון והשני כללו כ-25,000 איש כל אחד, או שתי חטיבות. הראשון כלל אלמנטים מן המחלקות השנייה, הרביעית והשישית של צבא בייאנג, שהיו כוחות של ממשלת צ'ינג, שהוכשרו על ידי יואן שה-קאי.[7]

ב־12 באוקטובר נצטווה יינצ'אנג לקחת שתי חטיבות של צבא בייאנג (הארמייה הראשונה) לאורך קו הרכבת בייג'ינג-הנקו כדי לדכא את ההתקוממות בווצ'אנג. הוא תקף את הצבא המהפכני בפיקודו של הואנג שינג ב-27 באוקטובר. בכוח הארטילריה שלהם ותותחי הצי הקיסרי, תקף חיל הרגלים של בייאנג את המורדים. נגד כוח מהפכני לא מצויד וללא מקלעים. הטקטיקות האלה עבדו בצורה מושלמת.

באותו יום נצטווה יואן שה-קאי לפקד על הכוחות בווצ'אנג. הוא סירב, במקום זאת הביא למינויים של שניים מנאמניו הקרובים ביותר, פנג גוזאנג ודואן צ'ירוי. הלחימה נמשכה בהובי עוד חודש. בזמן הזה יואן ניהל משא ומתן עם נציגי הקיסר ועם המהפכנים, כאשר צבא בייאנג משמש במו״מ כנשק עוצמתי בידיו. התוצאה הסופית הייתה שיואן נבחר לנשיא זמני של הרפובליקה של סין.

צבא בייאנג בשלטון (1911-15)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הארטילריה של צבא בייאנג, במצעד צבאי 1916

בתקופה 15–1911, יואן שה קאי נשאר האדם היחיד שיכול להחזיק את צבא בייאנג מאוחד. הוא וחסידיו התנגדו בתוקף לכל ניסיון של הקואומינטאנג להכניס זרים אל שרשרת הפיקוד שלהם. הם ניהלו מו״מ על הלוואה של 25 מיליון ליש"ט מקונסורציום בנקאי, כדי לתמוך בצבא בייאנג, למרות התנגדות קואומינטאנג. בשנת 1913 מינה יואן שה-קאי ארבעה מסגניו הנאמנים כמושלים צבאיים במחוזות הדרומיים: דואן צ'ירואי באנהוי, פנג גוז'אנג בג'יאנגסו, לי שון בג'יאנגשי וטאנג שיאנגמינג בהונאן. החבורה הצבאית המאוחדת של בייאנג הגיעה עתה למקסימום השליטה הטריטוריאלית שלה. היא הפעילה שליטה איתנה על צפון סין ועל מחוזות היאנגצה. במהלך 1914 יואן תכנן שינויים בחוקה כדי להעניק לעצמו סמכויות לצאת למלחמה, כמו כן להפעיל כוחות חירום משמעותיים .

בדצמבר 1915 הכריז יואן שה-קאי על עצמו קיסר. למהלך זה התנגדו כמעט כל הגנרלים והקצינים של הצבא בייאנג מהמפקדים הראשיים ומטה. יותר מכך, מחוזות מרוחקים רבים כמו יונאן התנגדו לו בגלוי. יואן נאלץ לסגת מרעיונותיו הקיסריים. גם הגנרלים ידידיו דואן ופנג סירבו לתמוך בו בשלטון. בסופו של דבר, הגנרל היחיד שנשאר נאמן היה ג'אנג שון הבלתי נסבל. יואן מת כעבור זמן קצר. לאחר מותו התפצל צבא בייאנג לקליקות בראשותם של מפקדיו הבכירים דון צ'ירוי יצר את קליקת אנווי, ואת קליקת ז'ילי, ייסד פנג גוואזנג. לאחר מותו של פנג, לקחו את הפיקוד קאו קון וו פאיפו. פירוק האחדות וכוחו של צבא בייאנג, שיחק לידיהם של שליטים צבאיים אזוריים כגון כוחותיו של יאן שיאן בשאנשי וז׳ונג זולין בקליקה של פניטאן.

פיזור צבא בייאנג (1916–1919)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחץ ממפקדי בייאנג מנע מכל דמות פוליטית של השמאל להשתלט על ממשלת הרפובליקה של סין. במשך כמעט עשור לאחר מותו של יואן, סדר היום של המצביאים המובילים של בייאנג היה לאחד את סין על ידי איחוד מחדש של צבא בייאנג ולאחר מכן כיבוש הצבאות המחוזיים.

מאמצע שנת 1916 הצליח ג׳אנג שון, גנרל שמרני, לשמור על אחדות הצבא באמצעות מגעים ומשא ומתן. כפי שעשה יואן שה-קאי, הגנרלים בבייאנג השתמשו בכוחם הצבאי כדי ללחוץ על הפרלמנט לבצע חקיקה כרצונם. בעקבות מחלוקת עם הנשיא לי יואן-הונג על הלוואה מיפן בתחילת 1917, דואן צ׳ירוי הכריז על עצמאות מהממשלה יחד עם רוב הגנרלים האחרים מצבא בייאנג. ג'אנג שון היה בעת ההיא עם צבאו בבייג'ינג וב־1 ביולי זעזע את העולם הפוליטי הסיני בהכרזה על שיקום שושלת צ'ינג. כל הגנרלים האחרים גינו את ההכרזה והנושא התמסמס. חיסולו של ג'אנג שון לאחר זמן קצר הרס את מאזן הכוחות בין הפלגים היריבים של פנג ודואן ופתח עשור של מלחמת המצביאים.

פנג גוזאנג עבר לבייג'ינג כדי לטעון לנשיאות לאחר שהבטיח את מינויו כמפקד צבאי בג'יאנגשי, בחוביי ובג'יאנגסו. שלושת המחוזות האלה הפכו לבסיסי הכוח של הקליקה הצבאית של ז׳ילי. דואן צ'ירוי חזר לתפקידו כראש ממשלה. אנשיו שלטו באזור בייג'ינג. באמצעות מימון יפני לבניית כוחותיו, דואן המשיך להיאבק עם פנג גואזנג.

משקיפים מערביים, צופים במסדר ומצעד של צבא בייאנג, 1916

פנג סולק בסופו של דבר מהחיים הפוליטיים ב-1918, כאשר שו שיצ'אנג, המדינאי הוותיק של בייאנג, הפך לנשיא. סגנו קאו קון החליף אותו כמנהיג קליקת ז'ילי. בסוף מלחמת העולם הראשונה, דואן שלט על הייצוג הסיני באמנת ורסאי והשתמש בוועידת השלום בשאנגחאי ב-1919 כדי להפעיל לחץ על המיליטריסטים שאינם מצבא בייאנג שתמכו בממשלת סאן יאט-סן בגואנגג'ואו. דואן המשיך לקבל מימון יפני לצבא שלו, ובתמורה הוא היה מוכן להעניק ליפן את הזכויות המשפטיות הגרמניות בשאנדונג (ראה תנועת 4 במאי).

מלחמה (1919–1925)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מאי-יוני 1919, צירוף כלשהו של לחימה ומשא ומתן בין ראשי בייאנג העיקריים היה צפוי להוביל לאיחוד צבאי, אשר בתורו יאפשר להחזיר את התהליכים הפוליטיים החוקתיים שיואן שה-קאי שיבש. ב־1919 התבססו שלוש הקליקות הצבאיות הגדולות של הצבא, שניים מהם - אנהווי וז'ילי - ישירות מצבא בייאנג, והשלישי, פנגטיאן בראשות ג'אנג דזוו-לין, ממזוג של יחידות מצבא בייאנג וכוחות מקומיים. הם היו מוכנים לקבל כסף ונשק מכל מקור כדי לשרוד, והפלגים החלשים יותר התמזגו עם החזקים.

ההיסטוריה של מלחמות המצביאים הגדולות עד 1925 מסבירה את כישלונם של כל המפקדים הצבאיים בסין לאחד את הכוח הפוליטי והצבאי. מרבית דרום סין נותרה מחוץ לשליטת בייאנג והפכה לחממה של תנועות הקואומינטנג והתנועה הקומוניסטית הסינית.

המשלחת הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקואומינטאנג הקים את הצבא המהפכני הלאומי בעזרת ברית-המועצות והמפלגה הקומוניסטית הסינית. צ'יאנג קאי-שק, יצא למבצע הצבאי הגדול שנקרא "המשלחת הצפונית" ב-1926 בניסיון להביא את השליטים הצבאיים תחת שליטתו. כמה מאנשי המלחמה של צבא בייאנג הובסו על ידי כוחותיו של צ'יאנג, והצבא המהפכני הלאומי הפך בהדרגה לדומיננטי בסין. תקופת השליטים המצביאים הסתיימה באופן רשמי ב־1928, כאשר רוב השליטים הלוחמים הובסו או יצרו ברית עם הקואומינטאנג, אם כי לעיתים קרובות הייתה זה רק ברית לכאורה. מלחמת האזרחים הסינית, שנוצרה כתוצאה מהקרע בין צ'יאנג לקומוניסטים, כבר הייתה בעיצומה. בשנת 1930 החלה "מלחמת המישורים המרכזיים" לאחר שכמה משליטי המלחמה שהתחברו עם הקואומינטאנג התאכזבו וניסו להפיל את צ'יאנג. הם לא היו הצליחו לבצע זאת. חוסר שיתוף פעולה ביניהם, ויריבות בין השליטים, המשיכו להטריד את סין במשך רוב השנים שלאחר מכן, ובסופו של דבר הביאו להתמוטטות משטרו של צ'יאנג במלחמת האזרחים הסינית ב-1949.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צבא בייאנג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Baker, John James (1894). The Spectator. London: F.C. Westley., p. 162
  2. ^ "CHINA AND JAPAN". The West Australian. 10, (2, 692). Western Australia. 1 October 1894. p. 6. Retrieved 18 May 2017 – via National Library of Australia.
  3. ^ Paine, S. C. M. (11 April 2005). The Sino-Japanese War of 1894-1895: Perceptions, Power, and Primacy. Cambridge University Press p. 156
  4. ^ McLachlan, Grant (11 November 2012). Sparrow: A Chronicle of Defiance: The story of The Sparrows – Battle of Britain gunners who defended Timor as part of Sparrow Force during World War II. Klaut, p 586
  5. ^ Fairbank, John King (1978). The Cambridge History of China: Late Chʻing, 1800-1911, pt. 2. Cambridge University Press, p. 269
  6. ^ Schillinger, Nicolas (2016). The Body and Military Masculinity in Late Qing and Early Republican China: The Art of Governing Soldiers. Lexington Books, pp. 29-33
  7. ^ Esherick, Joseph W.; Wei, C.X. George (2013). China: How the Empire Fell. New York: Routledge, Taylor & Francis Group,pp. 219-222