צדק פואטי

"ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", דוגמה לצדק פואטי. ארתור שיק, 1950

צדק פּוֹאֵטִי או צדק שירי הוא טכניקה ספרותית המציינת גמול למעשים טובים ועונש לרשעים. טכניקה זו מלווה לעיתים קרובות בתפנית אירונית בגורלה של הדמות^[1]^[2]. לדוגמה, ענישתו של המן הרשע, אשר נתלה על העץ, אותו הוא עצמו הכין למרדכי היהודי.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר הדרמה האנגלי, תומאס ריימר (אנ'), טבע את הביטוי בשנת 1678. הוא רצה לתאר כיצד עבודה ספרותית צריכה לעורר התנהגות מוסרית נאותה בקהל, על ידי המחשת ניצחון הטוב על הרע^[3]. ריימר טוען שביצירות אמנות צריך להשתמש בצדק שבו הטובים לעולם ינצחו והרעים לעולם יפסידו.

למרות שריימר המציא את הביטוי, הרעיון ותיק בהרבה. הדרישה לצדק פואטי הופיעה באופן עקבי עוד ביצירות הקלאסיות של הורטיוס, פלוטרכוס וקווינטיליאנוס. לפיכך, ריימר ניסח את מה שכבר השתקף ביצירות רבות. פיליפ סידני (אנ') טען ב-Defense of Poetry (אנ') כי צדק פואטי הוא למעשה הסיבה שבגינה סיפורת צריכה להיות מותרת באומה מתורבתת.

ההיסטוריה של המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצדק הפואטי לא דורש רק להעניש על פשע ולתגמל מידות טובות, אלא גם שההתנהגות של הדמות תהיה תואמת לאפיון שלה. אם למשל דמות נשלטת על ידי חמדנותה ברוב הרומן או הדרמה; היא איננה יכולה להיות נדיבה. עלילה של מחזה, פואמה, או סיפורת חייבת לציית לכללי ההיגיון ולכללי המוסר. ישנם גם חריגות: במהלך סוף המאה ה-17, מבקרים שהחזיקו בסטנדרטים נאו-קלאסיים ביקרו את ויליאם שייקספיר לטובת בן ג'ונסון בטענה שדמויותיו של שייקספיר משתנות במהלך המחזה. לאחר שקומדיית הרסטורציה התייחסה בביטול לצדק הפואטי על ידי תגמול ליברטינים והענשת מוסרנים, הייתה תגובה חריפה לטובת הדרמה ולהתכתבות קפדנית יותר עם המוסר.

משמעות המונח בעברית בת זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית המדוברת נהוג להשתמש במונח "צדק פואטי" דווקא בהתייחס למאורעות במציאות שבהם קיימת התאמה מפתיעה בין מעשה של אדם לאירוע שאירע בחייו לאחר מכן. צדק פואטי אינו יכול להיות מבוצע בידי אדם ואינו יכול להיות מובן מאליו, שכן במקרים כאלה חסר אלמנט ההפתעה והאירוניה. בנוסף, מקובל להשתמש במונח בעיקר בהקשרים שאינם חיוביים, שבהם מעשה רע או מטופש זוכה בגמול שלילי^[4].