צופיתיים

צופיתיים (שם מדעי: Nectariniidae) היא משפחת ציפורי שיר קטנות גוף וזריזות.

צופית בוהקת מוצצת צוף

הצופית Hedydipna collaris

צופית Anthreptes malacensis

אטימולוגיה

קיים דמיון מורפולוגי בין הקוליבריים ובין הצופיות, אולם מבחינה טקסונומית מדובר בשתי משפחות שונות; בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הקוליבראים, והם מצויים ביבשת אמריקה בלבד. הבלבול בין שתי המשפחות נובע ממאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים - גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הינם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, וממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת. הצופית הייתה בארץ בשנות 1930 ציפור נדירה ביותר של נאות מדבר ומוכרת מראיה רק לחוקרים מועטים. היא נקראה בעבר יונק הדבש, שם שניתן לה ככל הנראה על ידי החוקר ישראל אהרוני המפורסם, אבל השם הזה שונה רשמית לצופית ב-1958 על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה כדי לשים סדר בשפה ולתת שמות מעשיים לצמחים ובע"ח חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם. שמה של הצופית שונה מאחר שהיא אינה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים וכך משום שחלק ניכר ממזונה הוא בכלל חרקים. הקולבירי משתמש גם הוא בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים אבל הוא מגלגל את הלשון לכלי יניקה ולכן כנראה נשאר "יונק" ובנוסף הוא ניזון כמעט בלעדית על צוף ומגוון בחרקים פחות מהצופית (בעיקר בשביל הגוזלים אך גם לעצמו), ולכן הוא יונק הדבש ולא הצופית.

קיימות שתי משפחות נוספות של ציפורים - דִּבְשָׁנִיִּים Meliphagidae (באנגלית Honeyeaters) ו-Dicaeidae (באנגלית Flowerpeckers), שהינן דומות לקוליבריים ולצופיות במראיהן ובהתנהגותן, וגם הן התפתחו כל אחת באופן עצמאי; אזור תפוצתן הוא אסיה, אוסטרליה ואוקיאניה.

תפוצה ומראה

מוצאן המקורי של משפחת הצופיות הוא האזורים הטרופיים שביבשת אפריקה, ואילו אזור ישראל - סוריה - לבנון הוא הקצה הצפוני של תחום מחייתן.

משפחת הצופית מהוות דוגמה לשוני החיצוני המתקיים פעמים רבות בין הזכר ובין הנקבה בעולם החי (דו-צורתיות זוויגית); בעוד הזכר צבוע בצבעים יפיפיים כמו כחול, שחור וירוק זוהר בגבו, כתם כתום, אדום או צהוב על חזהו, וגוונים סגולים בראשו, הנקבה צבועה בצבעי הסוואה; צבעי אפור וזית חדגוניים.

מיון המשפחה

• סוג ומין יחיד Chalcoparia singalensis
• Deleornis
• Anthreptes
• Hedydipna
• סוג ומין יחיד Hypogramma hypogrammicum
• Anabathmis
• סוג ומין יחיד Dreptes thomensis
• סוג ומין יחיד צופית כתומת-חזה (Anthobaphes violacea)
• Cyanomitra
• Chalcomitra
• Leptocoma
• Nectarinia
• סוג ומין יחיד צופית זהובת כנף (Drepanorhynchus reichenowi)
• Cinnyris - בו המין צופית בוהקת וצופית צהובת-בטן
• Aethopyga
• Arachnothera

הצופיות בישראל

המין היחיד ממשפחת הצופיות הנפוץ בישראל מכונה צופית בוהקת או בקיצור צופית (Nectarinia osea); בעבר היה נפוץ הכינוי "יונק הדבש". בהתאם לתפוצת המשפחה כולה, המוגבלת בעיקר לאזורים טרופיים, תפוצתו הטבעית של המין בישראל הייתה מוגבלת בעבר לאזור הצמחייה הסודנית - אזור בו גדלים בין השאר מינים שמוצאם באזורים הטרופיים של אפריקה, כמו שיטת הסוכך ושיטה סלילנית.
עם התפתחות היישוב היהודי בארץ, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, השתנה נוף הארץ, ובסביבות היישובים החל גינון מאסיבי בצמחי תרבות, שכללו גם מינים רבים ממוצא טרופי המותאמים להאבקה על ידי ציפורים, עם פרחים ססגוניים העשירים בצוף (למשל טקומית הכף). עקב כך, החלה הצופית להתפשט ברחבי הארץ, וכיום היא נפוצה ביותר בכל חלקי הארץ, בכל עונות השנה.

לקריאה נוספת

• עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 6 - עופות, עמוד 408. משרד הביטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, ISBN 9650500685
• הינצל, פיטר, פרסלאי, הציפורים מגדיר שדה שלם, נוסח עברי יצחק כפכפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"א 1981, עמוד 265.
• לקסיקון דביר לזואולוגיה מאת מנחם דור, ע"ע Meliphagidae -דִּבְשָׁנִיִּים

קישורים חיצוניים

• צופית באתר צפונט
• צופית בוהקת -המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית
• צופית מחבר: ד"ר נח רוטרי - בספרייה הווירטואלית של מט"ח
• צופית - במרכז לחקר נדידת הציפורים
• הצופית הארצישראלית - באתר מט"ר
• צופית - מאת אהוד קלפון

• צופיתיים בבסיסי נתונים ביולוגיים:
  
  • צופיתיים באתר ITIS
  • צופיתיים באתר NCBI
  • צופיתיים באתר Freebase
  • צופיתיים באתר האנציקלופדיה של החיים (Encyclopedia of Life)

• 

  צופית ארגמנית (Aethopyga siparaja)

• 

  צופית סגולה (Cinnyris asiaticus)

• 

  Aethopyga siparaja

• 

  Arachnothera magna