צופית בוהקת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןצופית בוהקת
Nectarinia osea2.jpg
זכר של צופית בוהקת
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: חולייתנים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: צופיתיים
סוג: צופית
מין: צופית בוהקת
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cinnyris osea
בונפרטה, 1856
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
זכר צופית בוהקת על צמרתו של עץ מנגו

הקטנה (6 תמונות)
נקבת צופית בוהקת בירושלים
נקבת צופית בוהקת מאכילה גוזלים בקן הייחודי בצורתו

צוּפִית בּוֹהֶקֶת (שם מדעי: Cinnyris osea), המכונה לעיתים בקיצור צופית וכן יונק הדבש, הוא מין של צופית, סוג של ציפור שיר קטנה. זהו המין היחיד ממשפחת הצופיתיים המצוי בישראל. התת-מין Cinnyris osea decorsei מצוי במרכז אפריקה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה הצופית ציפור נדירה ביותר בארץ, ששכן בעיקר בנאות מדבר והיה מוכר מראייה רק לחוקרים מועטים. היא נקראה אז "יונק הדבש", שם שניתן לה ככל הנראה על ידי הזואולוג ישראל אהרוני. בשנות ה-50 החלו זואולוגים להשתמש בשם "צופית ארץ ישראלית". ב-1958 שונה השם רשמית ל"צופית" על ידי ועדת שמות מיוחדת שהוקמה כדי לשים סדר בשפה ולתת שמות מעשיים לצמחים ובעלי חיים שונים שלא היה להם שם מוסכם.[דרוש מקור] שם הציפור שוּנה ל"צופית" מכמה טעמים: ראשית, משום שהיא ניזונה מצוף הפרח ולא מדבש דבורים, ושנית, היא אינה יונקת את הצוף אלא מלקקת אותו מתוך הפרחים; נוסף על כך, חלק ניכר ממזונה הוא בכלל חרקים. זאת לעומת הקוליברי, המשתמש גם הוא בלשון לצורך שאיבת צוף מהפרחים, אולם הוא מגלגל את הלשון לכלי יניקה ולכן כנראה נשאר "יונק".

שמה העממי של הצופית הבוהקת בשפות שונות מרמז לרוב על מוצאה בארץ ישראל. כך בגרמנית מכונה הצופית Jerichonektarvogel (צופית יריחו), בצרפתית Souimanga de Palestine, בספרדית Suimanga Palestino ובאנגלית Palestine Sunbird.

לעיתים מבלבלים בין הצופיות לבין הקוליבריים, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית; בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הקוליבראים והם נפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה מתרחש בגלל מאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים: גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, וממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת.

מגמות תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התת-מין Cinnyris osea osea נפוץ לאורך צידו המערבי של חצי האי ערב, מים סוף ולאורך הבקע הסורי-אפריקני במדינות: עומאן, תימן, ערב הסעודית, מצרים, ירדן, ישראל, סוריה ולבנון. בהתאם לתפוצת המשפחה כולה, המוגבלת בעיקר לאזורים טרופיים, תפוצתו הטבעית של המין בישראל הייתה מוגבלת בעבר לאזור הצמחייה הסודנית - אזור בו גדלים בין השאר מינים שמוצאם באזורים הטרופיים של אפריקה, כמו שיטת הסוכך ושיטה סלילנית. האזור הסודני משתרע לאורך הערבה ובקעת ים המלח, ומינים טרופיים מסוימים אף מצפינים עד בקעת הירדן. באזור זה, הצופית ניזונה מפרחי הרנוג השיטים, שהוא צמח טפיל החי על עצי השיטה, והיא המאביק הבלעדי שלו. להרנוג פרחים אדומים בעלי מבנה צינורי, תכונות המותאמות באופן ייחודי להאבקה על ידי ציפורים.

הצופית, שעקב מוצאה הטרופי הייתה נדירה בישראל, והיא שונה במופעה ובהתנהגותה מציפורים נפוצות יותר, זכתה לכינוי מיוחד בפי הערבים - "מלך הפרחים" (סולטאן א-זוהור). יופיו של הזכר גרם לצייד מאסיבי של המין, ובתחילת המאה העשרים דווח על מספר פרטים קטן ביותר שנצפה בישראל. ידוע כי הסולטאן הטורקי ציווה שיצודו לו זוג צופיות.

עם התפתחות היישוב היהודי בארץ, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, השתנה נוף הארץ, ובסביבות היישובים החל גינון מאסיבי בצמחי תרבות, שכללו גם מינים רבים ממוצא טרופי המותאמים להאבקה על ידי ציפורים, עם פרחים גדולים וססגוניים העשירים בצוף (למשל טקומית הכף). עקב כך, החלה הצופית להתפשט ברחבי הארץ, וכיום היא נפוצה ביותר בכל חלקי הארץ, בכל עונות השנה.

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין מפגין דו-צורתיות זוויגית, בעוד שלזכר צבעים פיזיקליים ומראהו ססגוני, הנקבה חומה-אפורה. אורך גופן של צופיות בוגרות בין 10 ל-11.5 סנטימטרים, משקלן בין 7 ל-9 גרם, ומוטת כנפיהן בעת תעופה בין 13 ל-16 סנטימטרים.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונה העיקרי של הצופית הוא צוף פרחים, וזהו גם מקור שמה. מקורה של הצופית ארוך ומעוקל כלפי מטה, וגם הלשון ארוכה ועוזרת להכניס את הצוף אל הלוע, וזאת כדי שתוכל למצוץ צוף מפרחים שונים, גם כאלה שבהם הצוף נמצא עמוק בבסיס הפרח. ברוב מיני הפרחים שמהם יונקת הצופית צוף, לא נוצרת האבקה על ידה, וזאת בשל העובדה שבדרך כלל "פורצת" הצופית היישר אל בסיס הפרח בעזרת מקורה יונקת ממנו צוף. זאת, מבלי להיכנס אל תוך פנים הפרח וכך, גם מבלי שגרגרי אבקה ידבקו אליה (מה שמכונה "שדידת צוף", כמו למשל בהיביסקוס סיני). לעיתים מרחפת הצופית במהירות במקום ליד הפרח, וכך מוצצת את הצוף, בצורה דומה לקוליברי, אולם לרוב היא עומדת על הפרח ושואבת ממנו את הצוף. מלבד הצוף, ניזונה הצופית גם מחרקים קטנים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה, ההזדווגות והקינון של הצופיות תחילה בסביבות חודש פברואר וסופה בערך בחודשים יולי-אוגוסט. בתקופה זו, נשארים הנקבה והזכר יחדיו. עם בוא האביב וזמן ההזדווגות והטלת הביצים, מזמר הזכר בקול במטרה למשוך אליו את הנקבה להזדווגות.

הזכר אינו משתתף בבניית הקן, שצורתו היא צורת ביצה והוא בעל פתח אחד הממוקם בצידו. בזמן עונת הקינון הזכר טריטוריאלי יחסית כדי להגן על צאצאיו ועל זכותו להזדווג, ולכן הוא מזמר בקולות מיוחדים ובכך מכריז על נחלה של בין ארבעה לחמישה עשר דונמים, גודל המשתנה בהתאם לכמות הפרחים ומקורות המזון באזור. הכניסה אל הקן קטנה, בהתאם לגודלה של הצופית, והגישה אליו קשה; בדרך כלל הוא נבנה על קצה ענף מרוחק ולא נגיש, וזאת על מנת למנוע כניסת טורפים שיאיימו על הצאצאים והצופיות.

את הקן מרפדים הנקבה והזכר בפיסות טחב, נוצות שנשרו, עשב רך, וכדומה. הנקבה מטילה בין 2 ל-3 ביצים, ולאחר בין 12 ל-15 ימי דגירה (הזכר איננו משתתף במלאכת הדגירה, ובמקום זאת הוא שומר בסביבות הקן מפני מזיקים וטורפים, ובמקרה הצורך מתריע לנקבה) בוקעים הגוזלים, שנולדים חסרי ישע וזקוקים לחסדי הוריהם שיאכילו וידאגו להם. בשבוע הראשון מבקיעתם, מאכילים אותם ההורים בחרקים בלבד, בשל היותם עתירים בחלבונים החיוניים להתפתחותם, ובמשך השבוע השני משלבים בתזונתם גם צוף העשיר בסוכרים. כבר לאחר שבועיים הגוזלים מוכנים לעוף ולעזוב את הוריהם. במשך כל עונת רבייה יכולות לגדל הצופיות בין שניים לשלושה מחזורי הטלות מוצלחים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אויביה העיקריים של הצופית ניתן למנות נחשים ממינים שונים, יונקים טורפים ועופות כמו גם העורבני שמצליח לעיתים להיכנס אל הקן ולפגוע באם ובגוזלים.

בטבע, יכולות הצופיות לחיות בין 3 ל-9 שנים. הצופית סקרנית מאוד ובוחנת כל אובייקט לא מוכר בסביבתה, ולכן קל לפתות אותה להתקרב אל בני אדם בעזרת כלי האכלה שבו מי סוכר או חומר מתוק אחר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צופית בוהקת באתר הרשימה האדומה של IUCN