קיכלי לבן-גבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןקיכלי לבן-גבה
קיכלי לבן-גבה
קיכלי לבן-גבה


שירה, מוסקבה, רוסיה קובץ צליל

מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכוןנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: קרוב לסיכון
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: קיכליים
סוג: קיכלי
מין: קיכלי לבן-גבה
שם מדעי
Turdus iliacus
‏ליניאוס, 1766
תחום תפוצה
מפת התפוצה של קיכלי לבן-גבה

מפת התפוצה של קיכלי לבן-גבה

  מקייץ
  חולף
  חורף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קִיכְלִי לְבֶן-גַּבָּה או קִיכְלִי לְבֶן-גַּבּוֹת (שם מדעי: Turdus iliacus) הוא מין של ציפור שיר ממשפחת הקיכליים, הנפוץ באירופה והאזור הפלארקטי, וקטן במעט מקיכלי רונן הקרוב אליו.

בישראל הוא חולף וחורף נדיר, בעיקר בצפון הגולן ובגליל העליון אך גם בהרי יהודה. לעיתים קרובות הוא נצפה בחברת קיכלים אפורים.[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין תואר לראשונה על ידי קרל ליניאוס במהדורה העשירית שלו משנת 1758 של "Systema Naturae" תחת שמו המדעי הנוכחי.[3]

שם הסוג turdus נובע מהמילה הלטינית לקיכלי, ו - ile "צדדים", בשל הצבע האדום בצדדיו.[4]

קיימים כ-65 מינים של קיכלים בינוניים עד גדולים נמצאים בסוג Turdus, המאופיינים בראשים מעוגלים, כנפיים ארוכות ומחודדות, ובשירה מלודית לרוב. למרות ששני מיני קיכלי אירופאים, קיכלי גדול וקיכלי רונן, הם נצר קדום מהשושלת האירואסית של הסוג לאחר שהתפשטו צפונה מאפריקה, אבותיו הקדומים של הקיכלי לבן-הגבה התיישבו באיים הקריביים מאפריקה ורק לאחר מכן הגיעו לאירופה משם.[5]

ישנם שני תת-מינים מוכרים:[6][7][8]

  • T. i. iliacus (קרל ליניאוס, 1758) - תת-המין הנומינלי, המקנן באירואסיה.
  • T. i. coburni (ריצ'רד באודלר שארפ, 1901) - מקנן באיסלנד ובאיי פארו, חורף ממערב סקוטלנד ואירלנד דרומה לצפון ספרד. הוא כהה יותר, וגדול במעט מהנומינלי.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו קיכלי באורך 20–24 ס"מ, עם מוטת כנפיים של 33–34.5 ס"מ ומשקל של 50–75 גרם. הזוויגים דומים, בעלי גב חום פשוט וכתמים חומים כהים על החלקים התחתונים הלבנים. מאפייני הזיהוי הבולטים ביותר הם הצדדים והתת-כנף האדומים, והפס הלבן מעל העין.[6][7][8] בוגרים מבצעים חילוף נוצות בין יוני לספטמבר, מה שאומר שחלקם מתחילים להחליף את נוצות התעופה שלהם בעודם מאכילים את הצעירים.[9]

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזכר יש שירה קצרה ומגוונת, וקריאות תעופה שורקות. קיימת אצל קיכלים לבני-גבה וריאציה דיאלקטית מובהקת בשירה, בעלת דמיון ניכר בדפוסי השירה בקרב פרטים בני אותה אוכלוסייה מקומית.[10]

השירה מורכבת ממספר אלמנטי מבוא של תדר יורד או עולה. אלמנטים אלו עשויים להיות באיכות טונאלית טהורה, או באיכות קשוחה יותר (דרגות שונות של מודולציות בתדרים או " טריל-ים"). לאחר מרכיבי המבוא, מופיע לרוב דפוס שירה מהיר ומורכב יותר. מרכיבי המבוא הם אלו שמאופיינים בווריאציה גאוגרפית. הגבולות של כל ניב נתון עשויים להשתנות, אך בסביבה כפרית ומיוערת בנורווגיה הגודל הממוצע של אזורים אלה הוא בסביבות 41.5 קמ"ר.[10]

ספקטרוגרמה המציגה דוגמה למבנה השירה של קיכלי לבן-גבה באיסלנד.

(מולטימדיה)

מבחר הקלטות של קיכלי לבן-גבה

שירה
קריאות בתעופה
קריאות אזהרה
לעזרה בהפעלת הקבצים

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיכלי לבן-גבה במגדיר קרוסלי

הוא מקייץ ומקנן באזורים הצפוניים של אירופה והאזור הפלארקטי, מאיסלנד דרומה עד צפון סקוטלנד, ומזרחה דרך סקנדינביה, המדינות הבלטיות, צפון פולין ובלארוס, ודרך רוב רוסיה עד כ-165°E במחוז האוטונומי צ'וקוטקה. בשנים האחרונות הוא הרחיב מעט את תחום תפוצתו, הן במזרח אירופה, שם הוא מקנן כיום מדרום לצפון אוקראינה, והן בדרום גרינלנד, שם התיישב באזור קאקורטוק בשנים 1990–1991.[6][7][8]

לעיתים קרובות הוא מוחלף על ידי קיכלי סהרון הקרוב אליו באזורים גבוהים יותר.[11]

זהו מין נודד, החורף במערב, מרכז ודרום אירופה, צפון-מערב אפריקה ודרום-מערב אסיה ממזרח לצפון איראן. אוכלוסיות בחלקים מסוימים של מערב תחום התפוצה (במיוחד דרום-מערב נורווגיה) עשויות להיות יציבות, לא נודדות כלל, בעוד אלו במזרח הרחוק של הטווח נודדות לפחות 6,500–7,000 ק"מ כדי להגיע לאזורי החריפה שלהן.[6][7][8]

ישנן תצפיות רבות של מזדמנים מהחוף הצפון-מזרחי של צפון אמריקה, כמו גם שתי תצפיות בחוף הצפון-מערבי (אחת בוושינגטון ב-2005 ואחד בסיוארד, אלסקה בנובמבר 2011).[8]

התנהגות ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפורים נודדות וחורפות יוצרות לעיתים קרובות להקות רופפות של 10 עד 200 ציפורים או יותר, לעיתים קרובות ניזונות יחד עם קיכלים אפורים, שחרורים וזרזירים מצויים, לפעמים גם עם קיכלי גדול, קיכלי רונן וקיכלי סהרון.[6][7][8] בניגוד לקיכלי רונן, קיכלי לבן-גבה שנודד יותר אינו נוטה לחזור באופן קבוע לאותם אזורים בחורף.[12]

התנועה בנדידה מתרחשת בסתיו עד תחילת החורף ולעיתים קרובות הם נעים בלילה ומבצעים קריאות תעופה "ציפ" שיכולות להינשא מרחק רב.[12]

קינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא מקנן ביערות מחטניים ושל עצי שדר, ובטונדרה. קיכלים לבני-גבה מקננים בשיחים או על הקרקע, ומטילים ארבע עד שש ביצים בקן מסודר. הביצים הן בדרך כלל בגודל 2.6 על 1.9 סנטימטר ובמשקל 4.6 גרמים, מתוכו 5% מהקליפה,[4] והבקיעה מתרחשת לאחר 12–13 ימים. הגוזלים פורחים מהקן לאחר 12–15 ימים, אך הצעירים נשארים תלויים בהוריהם למשך 14 ימים נוספים.[6][7][8]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא אוכל-כל, כולל מגוון רחב של חרקים ושלשולים כל השנה, בתוספת פירות יער בסתיו ובחורף, במיוחד של סורבוס ועוזרר.[6][7][8]

איומים טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר רוסי על טפילי דם הראה שכל הקיכלים האפורים, הקיכלים לבני-גבה והקיכלים הרוננים שנדגמו נשאו haematozoans, במיוחד Haemoproteus ו-Trypanosoma.[13]

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקיכלים לבני-הגבה יש תפוצה נרחבת, המוערכת ב-10 מיליון קמ"ר, ואוכלוסייה המוערכת ב-26.3 עד 40.6 מיליון פרטים באירופה בלבד. האוכלוסייה האירופאית מהווה כ-40% מהאוכלוסייה העולמית, ולכן הערכה ראשונית מאוד של האוכלוסייה העולמית עומדת על 98 עד 151 מיליון פרטים. מעריכים כי המין מתקרב לסף הקריטריון של ירידה באוכלוסייה של הרשימה האדומה של IUCN (כלומר, ירידה של יותר מ-30% תוך עשר שנים או שלושה דורות), ולפיכך הוא הועלה ברשימה, כאמצעי זהירות, לרמת קרוב לסיכון.[14] המספרים עלולים להיות מושפעים לרעה מחורפים קשים, העלולים לגרום לתמותה כבדה, ומקיצים קרים רטובים, המפחיתים את הצלחת הרבייה.[7]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קיכלי לבן-גבה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיכלי לבן-גבה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ ד"ר יואב פרלמן, קיכלי לבן-גבה, Turdus iliacus, באתר הצפרות הישראלי
  3. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis. Tomus I. Editio decima, reformata (בלטינית). Holmiae. (Laurentii Salvii). p. 168. T. alis subtus flavescentibus, rectricibus tribus lateralibus apice utrinque albis.
  4. ^ 1 2 "Redwing Turdus iliacus [Linnaeus, 1766 ]". BTO Birdfacts. BTO. נבדק ב-2008-01-28.
  5. ^ Reilly, John (2018). The Ascent of Birds. Pelagic Monographs. Exeter: Pelagic. pp. 221–225. ISBN 978-1-78427-169-5.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Snow, D. W. & Perrins, C. M. (1998).
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 del Hoyo, J., Elliott, A., & Christie, D., eds. (2005).
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Clement, P., & Hathway, R. (2000).
  9. ^ RSPB Handbook of British Birds (2014).
  10. ^ 1 2 Bjerke, T. K., & Bjerke, T. H. (1981).
  11. ^ Evans G (1972). The Observer's Book of Birds' Eggs. London: Warne. p. 78. ISBN 0-7232-0060-2.
  12. ^ 1 2 Snow, David; Perrins, Christopher M., eds. (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition (2 volumes). Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-854099-X.
  13. ^ Palinauskas, Vaidas; Markovets, Mikhail Yu; Kosarev, Vladislav V; Efremov, Vladislav D; Sokolov Leonid V; Valkiûnas, Gediminas (2005). "Occurrence of avian haematozoa in Ekaterinburg and Irkutsk districts of Russia". Ekologija. 4: 8–12.
  14. ^ קיכלי לבן-גבה, באתר הרשימה האדומה של IUCN
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קיכלי_לבן-גבה&oldid=35826894"