קרבות מרץ בברלין
 | ||||||||||||||||||
| מורדים שהוצאו להורג בידי הפרייקור | ||||||||||||||||||
| מערכה: מרד הספרטקיסטים | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המהפכה הגרמנית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 3 במרץ 1919 – 16 במרץ 1919 (14 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרבות חג המולד | |||||||||||||||||
| מקום | ברלין | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רפובליקני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרבות מרץ בברלין (בגרמנית: Berliner Märzkämpfe) היו סדרת קרבות שנערכו בברלין במרץ 1919, במהלך מרד הספרטקיסטים בין כוחות ממשלת רפובליקת ויימאר שנתמכו בידי מיליציות הפרייקור, לבין הכוחות הבדלניים שהשתייכו למפלגות השמאל הרדיקלי. הקרבות הסתיימו בדיכוי אכזרי של המרידה בידי כוחות הממשלה והפרייקור. הקרבות סימנו את סיומו של מרד הספרטקיסטים כמו גם את סיום המהפכה הגרמנית בכלל.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע 1918 כבר היה ברור שמלחמת העולם הראשונה לא מתקדמת היטב מבחינת הקיסרות הגרמנית. ב-29 באוקטובר התמרדו מלחים מהצי הקיסרי הגרמני כנגד הדרישה לצאת למשימת התאבדות. בהדרגה התפשט המרד בכל רחבי גרמניה. ב-9 בנובמבר התפטר וילהלם השני, קיסר גרמניה ונמלט להולנד. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן הכריזו על הקמתה של "רפובליקה גרמנית", והקימו ממשלה זמנית שנודעה בשם "מועצת צירי העם". במועצת צירי העם היו חברות שתי מפלגות: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מפלגתו של אברט) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית.
אברט ניסה להוביל ממשלת מרכז מתונה, אולם עד מהרה נגררה גרמניה לכאוס של ממש. מיליציות חמושות קיצוניות קמו משני צידי המתרס. יוצאי צבא מהימין הקיצוני-הריאקציונרי הקימו את הפרייקור, בזמן שחיילים מהשמאל הקיצוני הקימו את דיוויזיית הצי העממית שהייתה נאמנה לליגת הספרטקיסטים. כדי לשמר את הסדר בגרמניה, כרת אברט ברית עם הגנרל וילהלם גרנר שהבטיח לו את תמיכת הצבא במידת הצורך. בסוף השנה פתחה דיוויזיית הצי העממית במרד גלוי שנודע בתור "קרבות חג המולד". גרנר שלח כוחות צבא לדכא את המרד, אולם אנשיו נסוגו בבושת פנים לאחר מרחץ דמים אכזרי. בעקבות המרד, פרשו הסוציאל-דמוקרטים העצמאים מהממשלה של אברט, והספרטקיסטים הקימו מפלגה עצמאית - המפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
הפיצול העמוק בשמאל הגרמני אילץ את אברט להסתמך יותר ויותר על תמיכתן של מפלגות הימין. בשמאל גבר הזעם כנגד אברט, ונציגי מעמד הפועלים דרשו שתעשיות המפתח יעברו הלאמה ושהצבא יעבור דמוקרטיזציה. אברט הסכים סדרת דרישות מרכזיות שנודעו לימים בשם "נקודות המבורג", ורצה לבצע אותן לאחר הבחירות הקרבות. בבחירות שנערכו בינואר 1919, זכו הסוציאל-דמוקרטים ברוב גדול, אולם לא הצליחו להרכיב ממשלה לבדם ונאלצו להקים ממשלת מרכז יחד עם מפלגת המרכז הגרמנית והמפלגה הדמוקרטית הגרמנית. לציבור הגרמני היה ברור שעם בני בריתו החדשים, אברט לא יוכל לעמוד בנקודות המבורג. תוך זמן קצר פרצו בכל רחבי גרמניה מהומות והפגנות שנודעו לימים כ"מרד הספרטקיסטים".
מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השביתה הכללית בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
באספה הכללית של מועצת הפועלים של ברלין, שנערכה בין 26–28 בפברואר, גינו הנציגים את ממשלת אברט ודרשו לקדם את נקודות המבורג. עם זאת, האספה ביקשה מהפועלים לא להיגרר לקרבות רחוב עם כוחות הממשלה או מיליציות הימין. הנציגים הקיצוניים יותר באספה דרשו לערוך הצבעה מיידית על שביתה כללית. הנציגים המתונים יותר הצליחו לדחות את ההצבעה עד 3 במרץ. כשהגיע התאריך המיועד, טענו חלק מנציגי העובדים כי השביתה כבר החלה בכמה מפעלים. ידיעה זו שכנעה כמעט את כל חברי האספה להצביע גם כן בעד שביתה כללית. יעדי השביתה היו קידום של נקודות המבורג, הכרה ממשלתית רשמית במועצות הפועלים, פירוק הפרייקור וכינון יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות.
בעקבות הכרזת השביתה הכללית, הכריזה ממשלת פרוסיה כי ברלין נמצאת במצב מצור. שר ההגנה גוסטב נוסקה קיבל סמכויות נרחבות כדי לשבור את השביתה. הוא הוציא צו מיוחד האוסר על הפגנות והורה לסגור כמה עיתונים מהפכניים. תוך זמן קצר פרצו עימותים אלימים בין כוחות המשטרה לשובתים. ב-4 במרץ הגיעו דיווחים על חנויות שנבזזו בידי השובתים ועל נשק שנגנב מתחנות משטרה. מעשים אלו גונו בידי אספת הפועלים כ"פרובוקציות", אולם נוסקה השתמש בהם כתירוץ לבקש את עזרת הצבא והפרייקור.
תחילת הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-4 במרץ הכניס נוסקה לברלין שתי דיוויזיות של הצבא הסדיר, דיוויזיית הפרשים של המשמר ודיוויזיית ההגנה הגרמנית. ולדמאר פאבסט מונה למפקד כוחות הצבא בברלין ובסביבתה. במקביל, מפקד הפרייקור בברלין, ולטר פון ליטוויץ העמיד לרשות הממשלה שני גדודי פרייקור: פרייקורפס ליצו ופרייקורפס הילסן. וילהלם ריינהרד נכנס לעיר עם רגימנט המתנדבים ריינהרד. מרבית כוחות הפרייקור היו יוצאי צבא, ובחלק מהמקרים הם היו גדודים שעזבו את הצבא בשלמותם על נשקם וציודם. הם נכנסו לברלין מצוידים בטנקים, מטוסים, ארטילריה, מרגמות ומקלעים.
דיוויזיית הצי העממית ניסתה בתחילה לשמור על נייטרליות וב-5 במרץ הגיעו נציגיה לפגישה עם נציגי הפרייקור בניסיון להגיע לשביתת נשק בינם לבין השובתים. בסיום הפגישה נורה מגבו אחד מנציגי הדיוויזיה. המלחים זעמו, והחליטו להצטרף למרד. הם חילקו נשק למורדים, והחלו בקרבות עקובים מדם אל מול הפרייקור. הפרייקור מצדם השתמשו ללא הבחנה בנשק כבד ובטנקים, והסיגו את חיילי הדיוויזיה מכל עמדותיהם. הם המשיכו להפגיז ללא הבחנה גם באזורי מגורים.
סיום הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ב-8 במרץ, בעוד הקרבות נמשכים באזור אלכסנדרפלאץ, הודיעה אספת הפועלים על סיום השביתה. אולם בשלב זה כבר היו שני הצדדים שקועים עמוק מדי בשפיכות דמים. ברלין שקעה בכאוס מוחלט. באותו יום הצליחו המורדים לכבוש את משרד הדואר ותחנת המשטרה ברחוב ליכטנברג מידי כוחות הפרייקור. שני שוטרים נהרגו במתקפה ו-20 נפלו בשבי. עוד באותו הלילה שוחררו כל בני הערובה, אולם ברחובות ברלין נפוצה שמועה שכולם הוצאו להורג. במקביל, העיתונים הנאמנים לממשלה הפיצו דיווחים שקריים על כך שטייסים הנאמנים למורדים מטילים פצצות על אזרחים מהאוויר.
על סמך הדיווחים המוטעים והשקריים, הורה נוסקה לכוחות הצבא להוציא להורג במקום כל אדם נושא נשק. החיילים פירשו את הפקודה באופן חופשי, ופרצו לבתים בחיפוש אחר כלי נשק. הפרייקור איבדו כל שליטה והחלו לירות ללא הבחנה על אזרחים ועל בתים. חיילי דיוויזיית הצי העממית הסכימו להניח את נשקם ולהחזיר את הכסף שקיבלו מהצבא. ב-11 במרץ נרצחו 30 מהם בידי חיילי הפרייקור לאחר שכבר נכנעו. נוסקה סירב להגיע למשא ומתן עם המורדים, ודרש "כניעה ללא תנאי או כלום". ב-12 במרץ נפל המתרס האחרון של המורדים. המצוד אחר אחרוני המורדים נמשך עוד יום אחד לפני שהקרבות הפסיקו בפועל. נוסקה הותיר את הפקודה להרוג את כל נושאי הנשק עד 16 במרץ לפני שהכריז סופית על סיום המרד.
אין מידע מדויק לגבי מספר ההרוגים. ההערכות נעות בין 1,200 ל-3,000 מורדים ואזרחים שנהרגו. כוחות הממשלה והפרייקור איבדו עשרות בודדות של אנשים. אלפי אנשים נעצרו ונדחסו בהמוניהם לתוך תאי הכלא. הם טופלו בתנאים תת-אנושיים, מה שגרם לעוד מקרי מוות רבים.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרבות מרץ מסמנים את סיומה של המהפכה הגרמנית. השמאל הקיצוני הפסיק את ניסיונותיו להפוך את גרמניה לרפובליקה קומוניסטית, וממשלת אברט זכתה במרווח נשימה כדי להתקדם במשא ומתן עם מדינות ההסכמה לקראת חוזה ורסאי. עם זאת, אברט הבין שהוא חב את קיום שלטונו לפרייקור, ויאלץ להישען עליהם גם בעתיד. הוא הגיע להסכם על שילובו של הפרייקור בצבא. אברט לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבות זו מכיוון שתנאי חוזה ורסאי דרשו שהצבא הגרמני החדש יהיה בגודל של 100,000 חיילים בלבד, בעוד שהפרייקור לבדו כלל 250,000 לוחמים. עד מהרה החלו מיליציות הימין בניסיונות מהפכניים משלהם, שהגיעו לשיאם בפוטש של קאפ.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1918–1933, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010
- Ralf Hoffrogge: The German Revolution’s Bloody End. In: Jacobin Magazine, March 2019
- Reinhard Sturm: Vom Kaiserreich zur Republik 1918/19. In: Bundeszentrale für Politische Bildung, 23 December 2011
- Gerd Nohr: März 1919. In: Marxistische Bibliothek, 10 May 2007, Archived from Original
- Paul Levi: Brief an Lenin (27. März 1919). In: Marxists Internet Archive, 9 August 2008
- Alte Ansichtskarten – Berlin-Strassenkämpfe_01 – Historische Postkarten. In: heimatsammlung.de
- Arnulf Scriba: Die Märzkämpfe 1919. In: Deutsches Historisches Museum, 1 September 2014
- Simon Rees: The Bloodhounds of Berlin. In: firstworldwar.com, 22 August 2009
