קרב האי רנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב האי רנל
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Torpedoed cruiser USS Chicago (CA-29) low in the water on 30 January 1943.jpg
הסיירת "שיקגו" לאחר קרב האי רנל
תאריך התחלה: 29 בינואר 1943
תאריך סיום: 30 בינואר 1943
משך הסכסוך: יומיים
מקום: האי רנל, איי שלמה
11°25′00″S 160°56′00″E / 11.416666666667°S 160.93333333333°E / -11.416666666667; 160.93333333333 
תוצאה: היפנים אילצו את האמריקנים לסגת, ובכך איפשרו את פינוי חייליהם
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניאיסורוקו יממוטו,
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניג'ינאיצ'י קוסאקה

הצי האמריקניהצי האמריקניויליאם הלסי,
הצי האמריקניהצי האמריקנירוברט גיפן

כוחות

נושאת מטוסים,
נושאת מטוסים מלווה,
6 סיירות,
8 משחתות,
14 מטוסים[3]

אבידות

12 מטוסים[2]

סיירת שקעה,
משחתת ספגה נזק כבד

קרב האי רנליפנית: レンネル島沖海戦) היה קרב ימי שנערך ב-29‏-30 בינואר 1943. היה זה הקרב הימי האחרון בין צי ארצות הברית והצי הקיסרי היפני בקרב גוודלקנל במלחמת העולם השנייה, והוא התרחש בין האי רנל לאי גוודלקנל שבאיי שלמה.

בקרב זה תקפו מפציצי טורפדו יפנים כוח משימה של ספינות אמריקניות שהפליג באזור גוודלקנל, כדי לחפות על פינוי הכוחות היפנים מהאי. כוח המשימה האמריקני הפליג באזור כדי להגן על שיירת אספקה ותגבורת של בעלות הברית לגוודלקנל, וכדי לתקוף כל כלי שיט יפני שעשוי היה לאיים עליה.

המפציצים היפנים טיבעו סיירת אמריקנית אחת והסבו נזק כבד למשחתת נוספת, ואילצו את כוח המשימה לסגת מאיי שלמה. נסיגת הכוחות האמריקנים איפשרה ליפנים להשלים את מבצע הפינוי בהצלחה ב-7 בפברואר 1943, ובכך הגיע לסיומו קרב גוודלקנל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי. הצבא ניסה לכבוש את שדה הנדרסון, שדה התעופה באי, לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, בשנית ב-12‏-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, ופעם נוספת ב-23 עד ה-26 באוקטובר בקרב על שדה הנדרסון, אך כל הניסיונות נכשלו במחיר אבידות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו. גם ניסיון נוסף להוביל אספקה ותגבורות לארמייה ה-17 נכשל בקרב הימי על גוודלקנל, ב-12‏-15 בנובמבר, והיפנים נאלצו לוותר על מתקפה נוספת על שדה הנדרסון.

בשל האיום ממטוסים משדה הנדרסון, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש במשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. שיטת אספקה זו נקראה טוקיו אקספרס בפי חיילי בעלות הברית. בראשית דצמבר נתקל הצי הקיסרי היפני בקושי רב בהעברת אספקה לחיילים היפנים בגוודלקנל. התקפות אוויריות במהלך היום ונוכחות ספינות אמריקניות בלילה שיבשה את פעילות הטוקיו אקספרס, ומעט האפסקה והציוד שהגיעו לגוודלקנל לא הספיקו כדי למנוע את התמוטטות הארמייה ה-17. בדצמבר מתו 50 חיילים מדי יום בשל תת-תזונה, מחלות או התקפות בעלות הברית. ב-12 בדצמבר הציע פיקוד הצי הקיסרי היפני לנטוש את האי, ולאחר התנגדות ראשונית השתכנע גם פיקוד הצבא הקיסרי. ההחלטה לפנות את כל הכוחות היפנים מהאי, ולהקים קו הגנה חדש במעלה איי שלמה, קיבל את אישור הקיסר הירוהיטו ב-31 בדצמבר.

מבצע הפינוי קיבל את השם מבצע קה, ונקבע להיפתח ב-1 בינואר 1943. חלק מתוכנית הפינוי כללה פתיחת מערכה להשגת עליונות אווירית בשמי גוודלקנל ב-28 בינואר, כדי למנוע מכלי הטיס והשיט של בעלות הברית לסכל את מבצעי הפינוי.

בעלות הברית טעו בפירוש היערכות הכוחות היפנים באזור, וחשבו שמדובר במבצע תגבור לכוחות בגוודלקנל כהכנה למתקפה גדולה נוספת. מפקד כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, אדמירל ויליאם הלסי, שלח בתגובה לאי שיירת אספקה ותגבורת בליווי חמישה כוחות משימה שונים, שכללו שתי נושאות מטוסים, שתי נושאות מטוסים מלוות, שלוש אוניות מערכה, 12 סיירות ו-25 משחתות.

"כוח משימה 18", בפיקודו של אדמירל משנה רוברט גיפן, שימש כוח ההגנה קרוב לשיירה, והוא כלל את הסיירות כבדות "שיקגו", "ויצ'יטה" ו"לואיוויל", את שלוש הסיירות קלות "מונטפלייר", "קולומביה" ו"קליבלנד", שתי נושאות המטוסים המלוות "צ'נאנגה" ו"סוואני", ושמונה משחתות. כוח המשימה של נושאת המטוסים אנטרפרייז, הפליג כ-220 מילים ימיים (400 קילומטר) מאחורי כוח משימה 18. גיפן פיקד על המבצע מעל סיפון אוניית הדגל שלו ויצ'יטה, והגיע לזירת דרום האוקיינוס השקט זמן קצר לאחר שהשתתף במבצע לפיד במערכה בצפון אפריקה, והסיירת שיקגו שבה לפעילות זמן קצר לפני כן, לאחר שנגרם לה נזק כבד בקרב האי סאבו כמעט חצי שנה לפני כן.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיירות כוח משימה 18 בדרכן לגוודלקנל, 29 בינואר 1943. התמונה צולמה מסיפון ויצ'יטה, במרכז התמונה שיקגו, וברקע לואיוויל

בנוסף לליווי שיירת האספקה, היה על כוח משימה לחבור לארבע משחתות נוספות מול טולאגי בליל ה-29 בינואר, ולערוך סיור אלים במעלה "החריץ", כדי למנוע מאוניות מלחמה יפניות לאיים על אוניות התובלה בעת הפריקה. אולם, מהירות ההפלגה האיטית של נושאות המטוסים המלוות אילצו את גיפן להותיר אותן מאחור בצהרי היום, ולהמשיך למפגש בלעדיהן. דיווחים מודיעיניים אודות הימצאות צוללות יפניות באזור אילצו את גיפן להורות לכוח המשימה שלו להפליג במבנה של לוחמת נגד-צוללות: הסיירות הפליגו בשני טורים, במרחק 2,300 מטרים זו מזו, כשוויצ'יטה, שיקגו ולואיוויל, בסדר הזה, הפליגה בצד ימין, ומונטפלייר, קליבלנד וקולומביה בצד שמאל. שש משחתות הפליגו במבנה חצי עיגול מעט לפני טורי הסיירות.

במהלך היום איתרו את כוח משימה 18 צוללות יפניות, ודיווחו לבסיס הצי היפני ברבאול על התקדמותו. בהתאם לכך, המריאו בשעות אחר הצהריים מרבאול 16 מפציצי מיצובישי G4M,"בטי" ו-15 מפציצי מיצובישי G3M "נל" חמושים בטורפדו, בדרכם לתקוף את כוח המשימה של גיפן, שבאותה עת נמצא בין האי רנל וגוודלקנל.

פעילות ב-29 בינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ההתקפה. נתיב הטיסה של המפציצים היפנים מסומן באדום, ונתיב ההפלגה של האמריקנים מסומן בשחור.

עם שקיעת השמש איתרו חלק מספינות כוח משימה 18 במכ"ם כלי טיס לא מזוהים 97 קילומטרים מערבית להם. בשל פקודת דממת אלחוט שנתן בתחילת המבצע, לא העביר גיפן לאוניותיו פקודות בנוגע למטוסים, ומטוסי הליווי מנושאות המטוסים המלוות נחתו עליהן עם החשיכה, והותירו את כוח המשימה ללא כיסוי אווירי.

למעשה היו המטוסים הבלתי מזוהים המפציצים היפנים, שעשו דרכם לכוח המשימה מכיוון מזרח. מכיוון זה טסו המפציצים על רקע שמי הלילה האפלים של המזרח, בעוד השמש השוקעת במערב הדגישה את צלליות האוניות האמריקניות. מפציצי נל היו הראשונים לתקוף את כוח משימה 18 בשעה 19:19, אך כל הטורפדו שלהם החטיאו, ואש נ"מ מהספינות האמריקניות הפילה מפציץ אחד.[4]

לאחר שהגל הראשון עזב את המקום, חשב גיפן שהמתקפה תמה, והורה לספינותיו להמשיך להפליג לכיוון גוודלקנל.[5] זמן קצר לאחר מכן הטיל סיור יפני נורים מעל הספינות, כדי לסמן את מיקומן עבור גל המפציצים השני. בשעה 19:40 הטילו המפציצים את הטורפדו שלהם, ושניים מהם פגעו בסיירת שיקגו בדופן ימין. הפיצוץ גרם לנזק כבד, והאונייה איבדה את יכולת ההנעה שלה. טורפדו נוספים פגעו בלואיוויל וביצ'יטה, אך לא התפוצצו. שני מפציצים יפנים נפלו לאש הנ"מ של הספינות, ואחד מהם היה מפקד הטייסת, לוטננט קומנדר ג'וג'י היגאי.[4] בשעה 20:08 הורה גיפן לכוח משימה 18 להפוך כיוון, להאט את מהירותן ולנצור את אשן. משלא יכלו לראות המפציצים הנותרים את רשפי תותחי הנ"מ של הספינות, עזבו כולם את האזור עד שעה 23:35. בשעות הלילה גררה לואיוויל את שיקגו באיטיות דרומה, וכוח המשימה עזב את האזור.

פעילות ב-30 בינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלסי היה נחוש להציל את שיקגו, והורה לנושאות המטוסים המלוות להתכונן לשגר מטוסים עם שחר, כדי שיגנו על הספינות מתקיפות אוויר נוספות. כמו כן הורה הלסי לכוח המשימה של נושאת המטוסים אנטרפרייז להתקרב לכוח משימה 18 ולספק הגנה אווירית נוספות, ולגוררת "נאוואחו" להחליף את לואיוויל במלאכת הגרירה. בשכות הבוקר החלה נאוואחו לגרור את שיקגו, ובמהלך היום הופיעו מספר מטוסי סיור יפנים מעל הכוח. מטוסי ההגנה האווירית הניסו אותם, אך הם דיווחו את מיקומה של שיקגו.

מפת ההתקפה ב-30 בינואר

בשעה 12:15 המריאו מבוגנוויל 11 מפציצי טורפדו בדרכם לכוח המשימה. תצפיתני חופים אוסטרלים באיי שלמה דיווחו לבעלות הברית אודות גל המטוסים המתקרב, והעריכו שיגיע לאזור גוודלקנל בשעה 16:00. בתגובה הורה הלסי לכל הסיירות הנותרות בכוח משימה 18 להפליג דרומה להיברידים החדשים, והשאיר שש משחתות כדי ללוות את שיקגו ואת נאוואחו.

בשעה 15:40 חגו מעל הסיירת הפגועה שיקגו עשרה מטוסי קרב מאנטרפרייז, אך ארבעה מהם עזבו את המבנה במרדף אלר מטוס סיור יפני. בשעה 15:54 זיהה מכ"ם האנטרפרייז את גל המפציצים היפני, ועשרה מטוסי קרב נוספים המריאו מנושאת המטוסים. נושאות המטוסים המלוות נתקלו בבעיות בשיגור מטוסיהן, ולכן הם לא השתתפו בקרב האוויר שהתפתח.[6]

המפציצים היפנים נתקלו במטוסי הקרב האמריקנים, אך לא סטו ממסלולם. מפציץ אחד הופל מאש מטוסי קרב לפני שהספיק להטיל את הטורפדו שלו, ושישה נוספים הופלו זמן קצר לאחר מכן, אך הספיקו לשחרר את תחמושתם. טורפדו אחד פגע במשחתת "לה ולטה" בחדר המכונות הקדמי שלה, גרם למותם של 22 מלחים ולנזק כבד. בשעה 16:24 פגעו ארבעה טורפדו בשיקגו, אחד לפני הגשר, ושלושה בירכתיה. מפקד הסיירת, קפטן ראלף דייוויס הורה לצוות לנטוש את הספינה, ועשרים דקות לאחר מכן היא שקעה. נאוואחו והמשחתות המלוות אספו 1,49 ניצולים משיקגו, והחלה לגרור את לה ולטה בחזרה לקלדוניה החדשה ביחד עם המשחתות.[7]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיירת לואיוויל גוררת את הסיירת הפגועה שיקגו, בוקר ה-30 בינואר 1943.

לאחר הקרב טענו היפנים שמטוסי הצי שלהם טיבעו אוניית מערכה אחת ושלוש סיירות. בצד האמריקני, זכה גיפן לביקורת חריפה על תפקודו מצד הלסי ואדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד כוחות בעלות הברית באוקיינוס השקט.

בזמן שכוח משימה 18 הדף את התקפות האוויר היפניות, השלימה שיירת האספקה את פריקת מטענה בגוודלקנל ללא הפרעה, ביומיים האחרונים של ינואר 1943. כוחות המשימה האחרים של צי ארצות הברית, בהם כוחות משימה של שתי נושאות מטוסים, סיירו בים האלמוגים בציפייה להיתקל בספינות הצי הקיסרי בדרכן למתקפה בדרום איי שלמה.

למעשה, באותה עת השלימו היפנים את ההכנות למבצע פינוי כוחותיהם מגוודלקנל, שנערך בין ה-2 בפברואר ל-7 בפברואר. לאחר שכוח משימה 18 נסוג מהאזור, לא נותרו כלי שיט אמריקנים בסביבה הקרובה של האי, ומצב זה איפשר ליפנים להשלים את הפינוי כמעט ללא הפרעה. בעלות הברית הבינו שהיפנים התפנו רק לאחר שמבצע קה הושלם, ולאחר כיבוש גוודלקנל המשיכו במערכה נגד האימפריה היפנית בדרום מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, עד סוף מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן באוגוסט 1945.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Tagaya, Osamu. Mitsubishi Type 1 Rikko 'Betty' Units of World War 2. Osprey Publishing, 2001. ISBN 9781841760827

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב האי רנל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frank, עמ' 578.
  2. ^ Tagaya, עמ' 67-66.
  3. ^ Morison, עמ' 353. לרשות האמריקנים עמדו מטוסים רבים נוספים, אך בקרב זה השתתפו רק 14.
  4. ^ 4.0 4.1 Tagaya, עמ' 66.
  5. ^ Morison, עמ' 356.
  6. ^ Morison, עמ' 360.
  7. ^ Morison, עמ' 362.