קרב איי שלמה המזרחיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב איי שלמה המזרחיים
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
USS Enterprise (CV-6) under attack and burning during the Battle of the Eastern Solomons on 24 August 1942 (NH 97778).jpg
נושאת המטוסים אנטרפרייז בתמרוני התחמקות מהתקפה אווירית במהלך הקרב
תאריך התחלה: 24 באוגוסט 1942
תאריך סיום: 24 באוגוסט 1942
מקום: איי שלמה
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניאיסורוקו יממוטו
הצי הקיסרי היפניהצי הקיסרי היפניצ'ואיצ'י נגומו

הצי האמריקניהצי האמריקנירוברט גורמלי
הצי האמריקניהצי האמריקניפרנק ג'ק פלטצ'ר

כוחות

2 נושאות מטוסים,
אוניית מערכה,
3 סיירות כבדות,
סיירת קלה,
11 משחתות,
205 מטוסים[1]

אבידות

נושאת מטוסים קלה טובעה,
משחתת טובעה,
ספינת תובלה טובעה,
סיירת קלה טובעה,
נושאת מטוסים ימיים ניזוקה באופן חמור,
70 מטוסים אבדו[2]

נושאת מטוסים ניזוקה באופן חמור,
17 מטוסים אבדו[2]

קרב איי שלמה המזרחייםהיסטוריוגרפיה היפנית נודע בשם "קרב איי שלמה המזרחיים השני" (第二次ソロモン海戦)) היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני לצי האמריקני שהתרחש בין ה-24 וה-25 באוגוסט 1942, והיה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. קרב זה היה השני בסדרת קרבות ימיים בין הצי הקיסרי והצי האמריקני במהלך קרב גוודלקנל. בדומה לקרב ים האלמוגים וקרב מידוויי, כל ההתקפות בקרב זה נערכו על ידי מטוסים מנושאות מטוסים, ומבלי שאוניות הצדדים איתרו זו את זו בעין.

לאחר מספר התקפות אוויריות נסוגו שני הצדדים מזירת הקרב, מבלי שהושגה הכרעה ברורה, אולם היה זה הצי האמריקני שהשיג ניצחון טקטי ואסטרטגי כאחד. היפנים איבדו יותר כלי שיט, וחמור מכך, עשרות מטוסים וטייסים מיומנים. בנוסף, התגבורות שהיו בדרכן לגוודלקנל נאלצו לדחות את הגעתן, והעיכוב סיפק בידי בעלות הברית את הזמן הנחוץ להתכונן להתמודדות איתם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

את כוחות הנחיתה של בעלות הברית ליוו שלושה כוחות משימה של נושאות מטוסים אמריקניות, עליהם פיקד תת-אדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר:

לאחר שהסתיימו הנחיתות נשארו כוחות המשימה בדרום האוקיינוס השקט ועסקו בהגנה על קווי התקשורת והאספקה בין בסיסי בעלות הברית באזור, במתן סיוע אווירי לכוחות הקרקע בגוודלקנל ובטולאגי, ובהשמדת כלי שיט של הצי היפני שהפליגו באזור. ב-20 באוגוסט סייעו נושאות המטוסים לשנע את המטוסים הראשונים של הכוח האווירי בגוודלקנל לבסיסם בשדה הנדרסון - 13 מטוסי ויילדקט ו-11 מפציצי דונטלס של חיל הנחתים האמריקני - שבנייתו הושלמה חמישה ימים קודם לכן.

הנחיתות הפתיעו את היפנים, ולפיכך העביר הפיקוד העליון בטוקיו את השליטה בזירה מהצי הקיסרי לידי צבא היפני הקיסרי. הפיקוד נמסר למפקד הארמייה ה-17, גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה, והוא הורה על מבצע משולב של הצבא והצי, שזכה לשם "מבצע קָה", שמטרתו הייתה כיבוש גוודלקנל על ידי הצבא, והשמדת צי האויב על ידי הצי.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 באוגוסט 1942 יצאו כוח הנחיתה הימי המיוחד החמישי, שמנה 500 לוחמים, וכ-1,400 חיילים מהרגימנט ה-28, מלגונת טרוק על סיפון ארבע אוניות תובלה לכיוון גוודלקנל. את האוניות ליוו הסיירת הקלה "ג'ינצו", שמונה משחתות וארבע ספינות משמר, בפיקודו של אדמירל משנה ראיזו טנאקה. את השיירה ליווה גם "כוח הסיוע הקרוב", שכלל ארבע סיירות בפיקודו של תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, שהביסו את צי בעלות הברית בקרב האי סאבו מספר ימים לפני כן. כוח זה תכנן להגיע לגוודלקנל ב-24 באוגוסט.

ב-21 באוגוסט הפליגו שאר האלמנטים של מבצע קה מלגונת טרוק לאיי שלמה המזרחיים. כוחות אלה התחלקו לשלוש קבוצות:

  • "הכוח העיקרי", בפיקודו של תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, כלל את נושאת המטוסים שוקאקו, שעל סיפונה 27 מטוסי קרב מדגם A6M זירו, 27 מפציצי צלילה מדגם אאיצ'י D3A ("ואל") ו-18 מפציצי טורפדו מדגם נקג'ימה B5N ("קייט"), ואת נושאת המטוסים זואיקאקו, עליה מספר דומה של מטוסים, את נושאת המטוסים הקלה "ריוג'ו", הסיירת הכבדה "טונה" ושמונה משחתות.
  • "כוח החלוץ", בפיקודו של אדמירל משנה הירואקי אבה, כלל את אוניות המערכה היאיי וקירישימה, את הסיירות הכבדות "קומאנו", "סוזויה" ו"צ'יקומה", הסיירת הקלה "נאגרה" ושלוש משחתות.
  • "הכוח הקדמי", בפיקודו של אדמירל משנה נובוטאקה קונדו, כלל את הסיירות הכבדות "אטאגו", "מאיה", "טקאו", "מיוקו" ו"האגורו" את הסיירת הקלה "יורה", שש משחתות, ונושאת מטוסים ימיים.
  • הסיוע האווירי כלל 51 מטוסי זירו, 41 מפציצים מדגם מיצובישי G4M ("בטי"),9 מפציצי צלילה ואל, ו-13 מטוסי סיור נוספים, שהמריאו מבסיסם ברבאול.
  • כוח צוללות קדמי, שמנה שש צוללות.[1]

לפי תוכנית מבצע קה, היה על נושאות המטוסים של נגומו לשגר גלי התקפה ברגע שנושאות המטוסים האמריקניות התגלו. לאחר שתושמדנה נושאות המטוסים של האויב, ימשיכו הכוח הקדמי וכוח החלוץ להתקדם לגוודלקנל, תוך שהם משמידים בדרכם את כל כלי השיט של האויב. לאחר מכן יפגיזו אוניות הצי את שדה הנדרסון, תוך שהם מסייעים לנחיתות הצבא היפני בגוודלקנל ובטולאגי.[3]

בתגובה לקרב טנרו, שהיה הקרב הקרקעי הגדול הראשון שנערך בגוודלקנל והתרחש ב-21 באוגוסט, התקרבו כוחות המשימה של פלטצ'ר לגוודקנל כדי להגן שדה הנדרסון וכדי להעניק סיוע אווירי לנחתים על הקרקע. ב-22 באוגוסט עשו שני הצדדים את דרכם לגוודלקנל, ועל אף חיפושים נרחבים שערכו, לא הצליחו הצדדים לאתר זה את זה.

בשעה 10:40 של ה-23 באוגוסט התגלה טורו של טנאקה על ידי מטוס סיור קטלינה אמריקני, והוא נאלץ לסגת צפונה כדי להימנע מגלי ההתקפה שהמריאו מנושאת המטוסים סרטוגה בשעה 15:10. לאחר מכן המשיך וחבר לכוחו של קונדו. בשעה 18:30, לאחר שלא התקבלו דיווחים נוספים על כלי שיט יפנים באזור, שלח פלטצ'ר את נושאת המטוסים ואספ ואת שאר כוח משימה 18 לתדלוק דרומית לגוודלקנל. כך נמנעה מנושאת המטוסים וממלוותיה ההשתתפות בקרב.

פעילות נושאות מטוסים ב-24 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציץ ואל נורה מעל אנטרפרייז

לפנות בוקר ה-24 באוגוסט, שלח נגומו את נושאת המטוסים הקלה ריוג'ו דרומה, בליווי הסיירת טונה ושתי משחתות, והורה למפקדה לשגר גל תקיפה כנגד שדה הנדרסון עם אור ראשון. למעשה, הייתה זו פעולת הסחה שתפקידה היה לפתות את הצי האמריקני לחשוף את עצמו בכך שיתקוף את נושאת המטוסים הקלה, ולאפשר לצי היפני לסגור את המרחק מבלי להתגלות,[4][5] בעוד אנשי צוותי האוויר על סיפון שוקאקו וזואיקאקו התכוננו להמראה בהתראה קצרה. בשעה 06:30 המריאו מסיפון נושאת המטוסים אנטרפרייז מפציצים למשימות סיור והחלו לחפש את הכוח היפני.

בשעה 09:30 איתר מטוס קטלינה את ריוג'ו ואת מלוותיה, ומטוסי סיור אחרים דיווחו על הימצאות צוללות אויב באזור. פלטצ'ר היסס תחילה לתקוף את ריוג'ו מכיוון שחשש שליפנים נושאות מטוסים נוספות, אך בסופו של דבר, בשעה 13:30 שיגר מסרטוגה גל של 30 מפציצי צלילה דונטלס ושמונה מפציצי טורפדו אוננג'ר.

בשעה 12:30 שיגרה ריוג'ו שישה מפציצי צלילה קייט ו-15 מטוסי זירו להתקפה על שדה הנדרסון. המטוסים היו אמורים לתקוף את שדה התעופה בשיתוף פעולה עם 24 מפציצי בטי ו-14 זירו מרבאול, אך האחרונים נאלצו לשוב לרבאול בשל תנאי מזג אוויר קשים. המטוסים תקפו את שדה הנדרסון בשעה 15:40, הפציצו את מסלול הטיסה, ונכנסו לקרבות אוויר עם המטוסים שחנו בגוודלקנל. היפנים איבדו שישה מטוסים בקרב, לעומת שלושה בצד האמריקני, ולשדה התעופה לא נגרם נזק רב.

בשעה 14:25 איתר מטוס סיור מהסיירת צ'יקומה את נושאות המטוסים האמריקניות. על אף שהמטוס הופל, הטייס הספיק לדווח לאחור את מיקומם של כוחות המשימה, ונוגומו הורה על שיגור מיידי של מטוסיו משוקאקו ומזואיקאקו. הגל הראשון המריא בשעה 14:50 לכיוון אנטרפרייז וסרטוגה, והגל השני המריא בשעה 16:00. אבה וכוח החלוץ שלו הגיבו מהירות והתכוננו לקרב לילה נגד אוניות בעלות הברית.

פגיעת הפצצה השלישית באנטרפרייז

באותה עת, החלו המטוסי מסרטוגה לתקוף את ריוג'ו, ופגעו בה עם ארבע פצצות לפחות וטורפדו אחד. נושאת המטוסים ניזוקה קשות, ולאחר שנטתה 20 מעלות לצד ימין נטש אותה צוותה, והיא שקעה זמן קצר לאחר מכן. המשחתות שליוו אותה אספו את הניצולים, ולאחר מכן שבו עם טונה וחברו לכוח העיקרי.

גם כן באותה עת, בסביבות השעה 16:00, איתר המכ"ם של סרטוגה את גל התקיפה היפני הראשון. 51 מטוסי ויילדקט ניסו לסוכך על נושאות המטוסים, אך בשל תקשורת לקויה ויכולות לא מספקות, מול כישורי טיסה מעולים של היפנים, לא הצליחו הטייסים האמריקנים למנוע מהמפציצים היפנים להגיע לאוניות. ממש לפני תחילת המתקפה, שיגרו אנטרפרייז וסרטוגה את כל המטוסים שעמדו על סיפוניהן, ונתנה לטייסים הוראה לטוס צפונה ולתקוף כל מטרה שיפגשו, ולהמתין עד לאישור חזרה.

בשעה 16:29 החלו היפנים בהתקפה, כשמפציצי צלילה החלו בצלילתם לעבר אנטרפרייז, אך כולם החטיאו את מטרתם הודות לתמרוני התחמקות של האונייה ואש נ"מ יעילה. בשעה 16:44 חדרה פצצה חודרת שריון עם מנגנון השהייה את סיפון ההמראה והתפוצצה שלוש קומות מתחת, בסמוך לקו המים. 30 שניות לאחר מכן נחתה פצצה נוספת בסמוך למקום נפילת הפצצה הראשונה, וגרמה לפיצוץ מערום תחמושת שעמד במקום. בשעה 16:46 פגעה באנטרפרייז פצצה נוספת, הפעם בסיפון ההמראה, ופערה בו חור בקוטר 3 מטרים. בשעה 16:48 תמה ההתקפה והמטוסים היפנים פנו חזרה לנושאת המטוסים שלהם. בקרב זה איבדו היפנים 25 מטוסים על אנשי צוותם, והאמריקנים איבדו שישה מטוסים, אך הצילו כמעט את כל אנשי הצוות שלהם.

על אף הנזקים הכבדים שספגה, הצליחו אנשי בקרת הנזקים של אנטרפרייז להשתלט על השריפות, ובשעה 17:46 יכלה נושאת המטוסים לשגר מטוסים. בשעה 18:05 שבו המטוסים שטיבעו את ריוג'ו ונחתו על סרטוגה. הגל היפני השני התקרב לאזור נושאות המטוסים האמריקניות בשעה 18:15, אך לא הצליח למצוא אותן ונאלץ לשוב על עקבותיו. גם הגל השני של מטוסים מאנטרפרייז לא איתר את הכוח היפני, ונאלץ לשוב לאחור, וחלק מהמטוסים נחת בשדה הנדרסון בשל קשיי ראות. כוחות המשימה האמריקנים הפליגו דרומה כדי להימנע מקרב לילה עם אוניות המלחמה של הצי הקיסרי, ואילו הכוח הקדמי וכוח החלוץ היפנים המשיכו במרדף עד שעת חצות, ואז הסתובבו ושבו צפונה, כדי לחבור לכוח העיקרי שנסוג לצפון-מערב.

פעילות נושאות מטוסים ב-25 באוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלילה התקדם טורו של טנאקה לכיוון גוודלקנל, והוא שלח את המשחתות קדימה כדי להפגיז מתקני חוף ואת שדה התעופה. בשעה 08:00 ה-25 באוגוסט נמצא במרחק 130 מילים ימיים (240 קילומטרים) מיעדו. בשעה 08:35 איתרו שמונה מפציצי צלילה משדה הנדרסון את השיירה ותקפו אותה. הסיירת ג'ינצו ספגה פגיעה ישירה לפני הגשר, וטנאקה איבד את הכרתו מהדף הפיצוץ,[6] ואוניית התובלה "קינריו-מארו" ספגה גם היא פגיעה ישירה, ושקעה תוך זמן קצר. בשעה 10:15, עוד המשחתת "מוצוקי" התקרבה אליה והחלה למשות ניצולים מהמים, החלו תוקפים אותה מפציצי B-17 מאספיריטו סאנטו. המפציצים פגעו במוצוקי חמש פעמים והיא שקעה מיד. טנאקה עבר למשחתת "קגרו", והסיג את כוחותיו לבסיס הצי היפני באיי שורטלנד. בשלב זה החליטו שני הצדדים להסיג את כוחותיהם מהאזור, ובכך הסתיים הקרב.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזק שנגרם לעמדת תותח באנטרפרייז

הקרב הסתיים בניצחון טקטי ואסטרטגי עבור הצי האמריקני ובעלות הברית, שכן ספגו פחות אבידות מהיפנים והצליחו לסכל את מבצע קה. בעלות הברית איבדו שבעה טייסים ואנשי צוות אוויר, ואילו היפנים איבדו 61 טייסים אנשי צוות. טייסים ואנשי צוות אלה היו המנוסים והמיומנים ביותר ביפן, זאת לאור העובדה שצברו ניסיון קרבי רב בחודשים שקדמו לקרב. התוכנית היפנית המקוצרת להכשרת טייסי קרב לא הייתה יכולה למלא את מקומם של טייסי הקרבות הוותיקים שאבדו, ואלה מהם שנותרו בחיים המשיכו בתפקידים מבצעיים, תחת שיעברו לבסיסי ההדרכה כדי להכשיר טייסים חדשים. כך צנחה הרמה המבצעית של הצי היפני, בעוד זו האמריקנית טיפסה בקצב מהיר. החל ב-29 באוגוסט החל טנאקה להעביר חיילים יפנים לגוודלקנל באמצעות משחתות שיצאו מאיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים. בהשוואה לאוניות התובלה, יכלו המשחתות לשאת מספר קטן יותר של חיילים, ולא יכלו להעביר ציוד ארטילרי כבד. לאחר הקרב, שגו היפנים באשליה, שהסבו לאמריקנים אבידות כבדות. הטייסים החוזרים דיווחו שטיבעו או גרמו נזק כבד לשלוש נושאות מטוסים, לאוניית מערכה, לחמש סיירות ולארבע משחתות; אחת מנושאות המטוסים האלה הייתה, לטענתם, הורנט (שלא השתתפה כלל בקרב), וכך נקמו בה היפנים על חלקה בפשיטה של דוליטל.

חשיבותו האסטרטגית של שדה הנדרסון באה לידי ביטוי כשמטוסים שהמריאו ממנו טיבעו משחתת אחת והסבו נזק כבד לשתיים נוספות שהובילו תגבורות לגוודלקנל ב-28 באוגוסט. הלחימה בגוודלקנל עצמו נכנסה למצב של מלחמת חפירות למשך החודשיים הבאים, למעט קרב רכס אדסון ב-13 בספטמבר, וקרב כף אספרנס והפצצת שדה הנדרסון על ידי שתי אוניות מערכה יפניות בראשית אוקטובר.

לאחר הקרב הפליגה נושאת המטוסים אנטרפרייז לפרל הארבור לצורך תיקונים, שנשלמו ב-15 באוקטובר 1942. לאחר מכן היא שבה לדרום האוקיינוס השקט, והספיקה להשתתף בקרב איי סנטה קרוז, בו פגשה שוב את שוקאקו ואת זואיקאקו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Dull, Paul S. A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945. Naval Institute Press, 1978. ISBN 0-87021-097-1.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Horan.
  2. ^ 2.0 2.1 טולנד, עמ' 282.
  3. ^ Griffith, עמ' 109.
  4. ^ טולנד, עמ' 280.
  5. ^ Griffith, עמ' 111.
  6. ^ Griffith, עמ' 113.