רייכסטאג (רפובליקת ויימאר)
| מדינה | רפובליקת ויימאר |
|---|---|
| סוג | בית תחתון |
| היסטוריה | |
| תקופת הפעילות | 24 ביוני 1920 – 23 במרץ 1933 (12 שנים) |
| רשות יורשת | רייכסטאג (גרמניה הנאצית) |
| הרכב | |
| מספר מושבים | 647 (טרם פירוקו) |
| בחירות | |
| שיטת בחירות | בחירות בשיטה היחסית |
| מנהיגים | |
| יושב ראש | ראו רשימה להלן |
| משכן | |
| בניין הרייכסטאג | |
  | |
הרייכסטאג של רפובליקת ויימאר (1919–1933) היה הבית התחתון בפרלמנט של גרמניה, ופעל לצד הרייכסראט, הבית העליון שייצג את מדינות גרמניה. הרייכסטאג התכנס לראשונה ב-24 ביוני 1920, ובכך החליף את האספה הלאומית של רפובליקת ויימאר, ששימשה כפרלמנט ביניים אשר החליף את הרייכסטאג של הקיסרות הגרמנית לאחר התמוטטותה בנובמבר 1918.
על פי חוקת ויימאר משנת 1919, הרייכסטאג נבחר כל ארבע שנים בבחירות כלליות, שוות וחשאיות, תוך שימוש בשיטה של ייצוג יחסי באמצעות הצבעה לרשימות-מפלגתיות (ולא ישירות לנציגים). כל האזרחים שהגיעו לגיל 20 הורשו להצביע, כולל נשים, לראשונה, אך למעט חיילים בשירות פעיל.[1] הרייכסטאג הצביע על חוקי הרייך והיה אחראי על התקציב, על ענייני מלחמה ושלום ועל אישור אמנות. הפיקוח על ממשלת הרייך (השרים האחראים על ביצוע החוקים) בוצע אף הוא על ידי הרייכסטאג, אשר בסמכותו היה לפטר שרים בודדים או את הממשלה כולה באמצעות הצבעת אי אמון, ולבטל לפי סעיף 48 לחוקה צווי חירום שהוציא נשיא הרייך. נשיא הרייך יכול היה לפזר את הרייכסטאג לפי סעיף 25 של החוקה, אך רק פעם אחת מאותה הסיבה (כלומר סמכותו לפזר את הפרלמנט הייתה מוגבלת, והוא לא היה רשאי לפזר את הפרלמנט שוב ושוב באותו נימוק).[2]
הרייכסטאג כמוסד חופשי ודמוקרטי חדל מלהתקיים בעקבות העברת חוק ההסמכה ב-23 במרץ 1933, אשר העניק לקנצלר אדולף היטלר את הכוח לנסח ולאכוף חוקים כרצונו. מנקודה זו רואים ברייכסטאג של גרמניה הנאצית, על אף ששמו לא השתנה, גוף שונה - חותמת גומי של הדיקטטורה הגרמנית ולא פרלמנט.
תחומי אחריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזכויות, החובות ותחומי האחריות העיקריים של הרייכסטאג הוגדרו בחוקת ויימאר:
- הצבעה על הצעות חוק של גרמניה, לרבות חוקי התקציב (סעיף 85).
- גיוס הלוואות חריגות (סעיף 87) וטיפול בעתירות (סעיף 126).
- אישור הכרזות מלחמה והסכמי שלום (סעיף 45, ב'), וכן בריתות והסכמים עם מדינות זרות אם הם קשורים לחוקי המדינה (סעיף 45, III).
- השעיית הליכי חקיקה לחודשיים בתמיכת שליש מחבריו. הרוב יכול בתורו להכריז על החקיקה כדחופה, ובעקבות זאת רשאי היה נשיא הרייך לאשר את המשך החקיקה למרות בקשת ההשעיה (סעיף 72).
- הרייכסטאג היה ריבוני בניהול ענייניו, ויצר לעצמו את כללי התנהלותו.
- הרייכסטאג יכול היה לקטוע את סדר יומו בדרישת הסבר מאחד השרים הקשור לעניין כלשהו, ולהפנות לממשלה שאילתות ובקשות מידע בכתב (סעיפים 55–62 ו-67 תקנון).
- הרייכסטאג וועדותיו יכלו לדרוש את נוכחותו של כל חבר קבינט (סעיף 33).
- שר האוצר נדרש לתת לרייכסטאג דין וחשבון על השימוש בהכנסות המדינה (סעיף 86).
- הרייכסטאג יכול לכפות את התפטרות הממשלה באמצעות הצבעת אי אמון (סעיף 54).
- הרייכסטאג רשאי להגיש כתב אישום נגד הקנצלר, השרים או נשיא הרייך בגין הפרה של החוקה או של חוקי הרייך (סעיף 59).
- ניתן היה להעביר את נשיא הרייך מתפקידו במשאל עם שאושר ברוב של שני שלישים מהרייכסטאג (סעיף 43, II).
- הרייכסטאג יכול להשעות צעדי חירום שננקטו על ידי נשיא הרייך (סעיף 48, III ו-IV) ויכול להקים ועדות חקירה (סעיף 35, I).
- הרייכסטאג הקים ועדה קבועה למימוש זכויות נציגיו ביחס לממשלת הרייך, לתקופות בהן הרייכסטאג לא התכנס ולאחר סיום כהונת חברי אותו רייכסטאג (בתקופה שבין בחירות). לוועדה היו זכויות של ועדת חקירה (סעיף 35, ב' ו-ג').
- הרייכסטאג הקים ועדה קבועה לא ציבורית לענייני חוץ, בעלת זכויות של ועדת חקירה (סעיף 35, I ו-III, וסעיף 34, I, תקנון).
- הרייכסטאג הקים בית דין לבחינת החזרי הוצאות על בחירות, שאויש על ידי חברי רייכסטאג ושופטי בית המשפט המנהלי של הרייך (Reichsverwaltungsgericht) (סעיף 31).
שיטת הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכל בוחר היה קול אחד. ההצבעה התבצעה באמצעות פתקי הצבעה ברמת מחוז בחירה. מספר המושבים נקבע לפי ייצוג יחסי. מספר מושבי הרייכסטאג השתנה מדי בחירות מכיוון שהם היו תלויים במספר הקולות ולא באחוזם, ביחס של מושב אחד לכל 60,000 קולות. כך, ב-1919 כללה האספה הלאומית של ויימאר 421 חברים, ואילו ב-1933 היו לרייכסטאג האחרון של רפובליקת ויימאר 647 מושבים.
בעלי זכות בחירה ונוהלי הצבעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות לאספה הלאומית ברפובליקת ויימאר, התרחבה קבוצת בעלי זכות הבחירה באופן ניכר, מ-14,441,400 ב-1912 (הבחירות האחרונות לרייכסטאג של הקיסרות הגרמנית) ל-37,362,100 ב-1919,[3] בעיקר מכיוון שניתנה לנשים זכות הצבעה ומכיוון שגיל ההצבעה ירד מ-25 ל-20. מי שלא יכלו לממש את זכות ההצבעה היו חיילים בשירות פעיל, אנשים המתגוררים בבתי הבראה או בבתי אבות וכאלה שנמצאים במעצר פלילי או קדם משפט. אזרחות הייתה צריכה להתקבל לפחות שנה אחת לפני יום הבחירות.[4] תאריך הבחירות נקבע על ידי נשיא הרייך. לאחר נובמבר 1918 יום הבחירות צריך היה להיות יום ראשון או חג, בהתאם לדרישה סוציאל-דמוקרטית ארוכת שנים.
הרייך חולק ל-35 מחוזות בחירות (Wahlkreis) שאוגדו ל-16 איגודי בחירות (Wahlkreisverband). המפלגות ערכו רשימת מועמדים לכל מחוז בחירות בו השתתפו וכן רשימת מועמדים ברמת הרייך.
מחוז העניק מושב אחד ברייכסטאג לכל 60,000 קולות שהתקבלו בעבור רשימה מפלגתית (60,000 הקולות הראשונים הכניסו לרייכסטאג את המועמד הראשון ברשימה לפי דירוג המפלגה, 60,000 הקולות הבאים הכניסו את המועמד השני ברשימה וכן הלאה). יתרת הקולות הועברה לרמת איגוד הבחירות שמעל המחוז, שם צורפו יתרות הקולות מהמחוזות המרכיבים את האיגוד; בעבור 60,000 קולות כאלה, ניתן מנדט נוסף לרשימת המחוז שתרם את מרבית הקולות. יתרת הקולות מאיגודי הבחירה הועברה לרמה הלאומית, וגם ברמה זו, בעבור 60,000 קולות, התקבל מושב למפלגה שתרמה את מרבית הקולות.[5]
לנוהל בסיסי זה נוספו מספר כללים. החשוב שבהם היה שמפלגה תוכל לזכות במושבים רק אם היא קיבלה 30,000 קולות או יותר במחוז אחד לפחות. יתר על כן, רשימה ארצית לא תקבל יותר מושבים מהמספר בו זכתה ברמות הנמוכות יותר (מחוזות ואיגודים). כללים אלה קיפחו מפלגות קטנות שמצביעיהן היו מפוזרים בין אזורי הבחירה השונים ולא התרכזו באזורים מסוימים, ולמרות זאת נכנסו לרייכסטאג מפלגות רבות. מעבר למכשול של 30,000 קולות לא היה אחוז חסימה שמנע ממפלגה להיכנס לרייכסטאג (כמו הסף של 5% מקולות ההצבעה ברמה הארצית, הנהוג ברפובליקה הפדרלית של גרמניה כיום).
נשיאים ומועצת הזקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשיא הרייכסטאג וסגניו ("נשיאוּת הרייכסטאג") נבחרו על ידי חברי הרייכסטאג בתחילת תקופת הכהונה. על פי מנהג הפרלמנט, בדרך כלל נבחר לתפקיד נציג מן המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.
| מספר | שם | מפלגה | תחילת הקדנציה | סוף התקופה | זמן כהונה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | אדוארד דוד (1863–1930) | SPD | 7 בפברואר 1919 | 13 בפברואר 1919 | 6 ימים |
| 2 | קונסטנטין פרנבך (1852–1926) | מֶרְכָּז | 14 בפברואר 1919 | 21 ביוני 1920 | 1 שנה, 128 ימים |
| 3 | פול לובה (1875–1967) | SPD | 25 ביוני 1920 | 28 במאי 1924 | 3 שנים, 338 ימים |
| 4 | מקס וולרף (1859–1941) | DNVP | 28 במאי 1924 | 7 בינואר 1925 | 224 ימים |
| 5 | פול לובה (1875–1967) | SPD | 7 בינואר 1925 | 30 באוגוסט 1932 | 7 שנים, 236 ימים |
| 6 | הרמן גרינג (1893–1946) | NSDAP | 30 באוגוסט 1932 | 23 באפריל 1945 | 12 שנים, 236 ימים |
הנשיאוּת נתמכה על ידי מועצת הזקנים (Ältestenrat), גוף שכלל את נשיא הרייכסטאג, את סגניו ו-21 חברים שמונו על ידי מפלגות הרייכסטאג, בהם נכללו בדרך כלל יושבי הראש של המפלגות. מי ששימשו בתפקיד יושב ראש המועצה היו הנשיא או אחד מסגניו. הגוף היה אחראי להגיע להסכמה בין הצדדים על סדר היום ותוכניות עבודה. עם זאת, הסכמים אלה לא היו מחייבים מבחינה משפטית. מועצת הזקנים מינתה את יושבי ראש הוועדות ואת סגניהם, וכן החליטה בנושאים ארגוניים מסוימים. למרות סמכויותיה המוגבלות, הייתה למועצת הזקנים חשיבות ניכרת לתפקודו של הפרלמנט. למעשה, משימותיה היו דומות לאלו של מועצת הזקנים בבונדסטאג הגרמני המודרני.[6]
תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין 1919 ל-1933 התקיימו מערכת בחירות אחת לאספה הלאומית המכוננת ושמונה לרייכסטאג. בעוד מפלגות המרכז הפוליטי שלטו ב-1919 (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), מפלגת המרכז והמפלגה הדמוקרטית הגרמנית (DDP)), המפלגות של רפובליקת ויימאר התאפיינו בפיצול, ולקראת סוף הרפובליקה גם ברדיקליזציה גוברת (שהתבטאה במפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) ובמפלגה הנאצית (NSDAP)).
| תוצאות הבחירות לרייכסטאג 1919–1933[7]
% הקולות / # הנציגים | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך | KPD | USPD | SPD | מרכז | BVP | DDP | DVP | DNVP | NSDAP | אחר | נשים | הצבעה |
| 19 בינ' 1919 | — | 7.6% 22 |
37.9% 163 |
19.7% 91 |
— | 18.6% 75 |
4.4% 19 |
10.3% 44 |
— | 1.5% 7 |
8.7% 37 |
83.0% 421 |
| 6 ביוני 1920 | 2.1% 4 |
17.6% 83 |
21.9% 103 |
13.6% 64 |
4.2% 20 |
8.4% 39 |
14.0% 65 |
15.1% 71 |
— | 3.4% 10 |
8.0% 37 |
79.0% 459 |
| 4 במאי 1924 | 12.6% 62 |
0.8% 0 |
20.5% 100 |
13.4% 65 |
3.2% 16 |
5.7% 28 |
9.2% 45 |
19.5% 95 |
6.6%[8] 32 |
8.5% 29 |
5.7% 27 |
77.4% 472 |
| 7 בדצ' 1924 | 9.0% 45 |
0.3% 0 |
26.0% 131 |
13.6% 69 |
3.7% 19 |
6.3% 32 |
10.1% 51 |
20.5% 103 |
3.0%[9] 14 |
7.5% 29 |
6.7% 33 |
78.8% 493 |
| 20 במאי 1928 | 10.6% 54 |
0.1% 0 |
29.8% 153 |
12.1% 61 |
3.1% 17 |
4.8% 25 |
8.7% 45 |
14.2% 73 |
2.6% 12 |
14.0% 51 |
6.7% 33 |
75.6% 491 |
| 14 בספט' 1930 | 13.1% 77 |
0.03% 0 |
24.5% 143 |
11.8% 68 |
3.0% 19 |
3.8% 20 |
4.5% 30 |
7.0% 41 |
18.3% 107 |
14.0% 72 |
6.8% 39 |
82.0% 577 |
| 31 ביולי 1932 | 14.3% 89 |
— | 21.6% 133 |
12.4% 75 |
3.2% 22 |
1.0% 4 |
1.2% 7 |
5.9% 37 |
37.3% 230 |
3.1% 11 |
5.6% 34 |
84.1% 608 |
| 6 בנוב' 1932 | 16.9% 100 |
— | 20.4% 121 |
11.9% 70 |
3.1% 20 |
1.0% 2 |
1.9% 11 |
8.3% 51 |
33.1% 196 |
3.3% 13 |
6.0% 35 |
80.6% 584 |
| 5 במרץ 1933 | 12.3% 81 |
— | 18.3% 120 |
11.3% 73 |
2.7% 19 |
0.9% 5 |
1.1% 2 |
8.0%[10] 52 |
43.9% 288 |
1.5% 7 |
3.2% 21 |
88.7% 647 |
סוף הרפובליקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסמכויות שניתנו לנשיא הרייך בסעיפי החוקה 48 ו-25 (גזירות חירום ופירוק הפרלמנט) אפשרו את מה שכונה "הקבינטים הנשיאותיים" (Präsidialkabinette) משנת 1930 ואילך, כאשר נשיא הרייך וממשלת הרייך עשו במידה רבה את עבודת החקיקה במקום הרייכסטאג. הנוהג קיבל חיזוק בהצלחות האלקטורליות של המפלגה הנאצית האנטי-רפובליקנית והמפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שיחד היה להם רוב ברייכסטאג לאחר הבחירות לרייכסטאג ב-31 ביולי 1932. ב-1933 השתמשו הנציונל-סוציאליסטים בשני הסעיפים החוקתיים, יחד עם היכולת להעביר את תפקיד החקיקה מהרייכסטאג לממשלה באמצעות חוק הסמכה, כדי להקים דיקטטורה. בעקבות האיסור על קיום מפלגות שמאל, הפירוק העצמי הכפוי של מפלגות המרכז והימין באביב 1933, וחקיקת החוק נגד הקמת מפלגות (14 ביולי 1933), הפכה את הרייכסטאג לפרלמנט חותמת גומי חד-מפלגתי, שנשלט על ידי ה-NSDAP (המפלגה הנאצית). מושבו האחרון נערך ב-26 באפריל 1942.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Weimarer Republik: Parteien, Wahlen und Wahlrecht" [Weimar Republic: Parties, Elections and Suffrage]. Lebendiges Museum Online (בגרמנית). נבדק ב-2 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Weimar constitution
- ^ Nohlen, Dieter; Stöver, Philip (2010). Elections in Europe: a data handbook. Baden-Baden: Nomos. p. 763. ISBN 978-3-8329-5609-7.
- ^ Milatz, Alfred (1965). Wähler und Wahlen in der Weimarer Republik [Voters and Elections in the Weimar Republic] (בגרמנית). Bonn: Bundeszentrale für politische Bildung. pp. 29–30.
- ^ Luebke, David. "The Weimar Constitution: A Primer". University of Oregon. Retrieved. נבדק ב-6 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Franke, Harald (1987). Vom Seniorenkonvent zum Ältestenrat des Bundestages (בגרמנית). Duncker & Humblot. pp. 71–73. ISBN 978-3-428-06244-7.
- ^ "Das Deutsche Reich: Reichstagswahlen 1919–1933" [The German Reich: Reichstag Elections 1919–1933]. gonschior.de (בגרמנית). נבדק ב-6 באוקטובר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית, בת ברית אלקטורלית של מפלגת החירות הלאומית הגרמנית (אנ') (DVFP) ושל המפלגה הנאצית (NSDAP), אשר פעילותה נאסרה לאחר תוצאות הפוטש במרתף הבירה של היטלר ב-1923.
- ^ תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית.
- ^ ברית אלקטורלית של מפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP), קסדת הפלדה והליגה החקלאית (אנ') (Landbund).