שיטת בחירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שיטת בחירות היא אוסף של כללים וחוקים אשר מגדירים את אופן ההצבעה בבחירות ואיך נקבעות תוצאותיהן. שיטת מערכת בחירות פוליטית בדרך כלל מאורגנת על ידי הממשלה, בעוד ששיטת בחירות לא-פוליטית יכולה להתרחש בעסקים, במוסדות ללא כוונת רווח ובארגונים לא פורמליים.

שיטת הבחירות קובעת את כל האספקטים של תהליך ההצבעה: מתי הן תתרחשנה, למי ניתנת זכות בחירה, מי מורשה להיות מועמד, איך הקולות נספרים, הגבלות על מימון קמפיינים (לדוגמת חוק מימון מפלגות) ופקטורים אחרים שיכולים להצביע על התוצאה. מבין האספקטים של שיטת בחירות, אופן ספירת הקולות נחשב כאספקט המדובר ביותר בישראל;[דרוש מקור] אף בתוכו יש הרבה אספקטים שונים כגון אחוז החסימה, אופן ההצבעה והבחירה בין בחירות אזוריות לבחירות ארציות. שיטת מערכת בחירות פוליטיות נקבעת בחוק ולעיתים קרובות נערכת על ידי ועדת בחירות. מערכת בחירות יכולה לכלול שיטות שונות לספירת הקולות לתפקידים שונים.

חלק משיטות בחירות בוחרות מנצח בודד לתפקיד ייחודי כמו נשיא, ראש ממשלה או מושל, בעוד שיטות בחירות אחרות בוחרים מספר מנצחים, כמו חברי כנסת או חברי דירקטוריונים. קיימות שיטות בחירה רבות מאוד, אבל הנפוצות ביותר הן השיטה הרובנית, שיטת שני הסיבובים (אנ') השיטה היחסית והשיטה הדירוגית (אנ'). ישנן שיטות בחירה מעורבות שמנסות לשלב את האספקטים החיוביים של שיטות יחסיות ולא יחסיות.

חקר שיטות הבחירה נקרא תורת הבחירה חברתית או תורת ההצבעה והוא יכול להיות במדע המדינה, כלכלה או מתמטיקה, ספציפית בתת-השדות של תורת המשחקים ותכנון מכניזמים. משפטי אי-התכנות כמו משפט ארו מציגים שכשלבוחר יש שלוש או יותר אופציות, לא ניתן לעצב בחירות בשיטה הדירוגית (אנ') שמייצגות את העדפותיו של אינדווידואל בהעדפות עולמיות של הקהילה.

שיטות הבחירות לבתים תחתונים של פרלמנטי מדינות העולם: שיטות רובניות:
  רובנית חד-סיבובית
  רובנית דו-סיבובית
שיטות דירוגיות:
  קול יחיד נייד חד-מושבי
  קול יחיד נייד רב-מושבי
  שיטת בורדה
שיטות יחסיות:
  יחסית טהורה
  יחסית עם מושבים שמורים לרשימה במקום הראשון
טופס כללי:
  טופס כללי עם רשימות סגורות
  טופס כללי עם רשימות פתוחות
  טופס כללי עם רשימות חופשיות
  טופס כללי עם הצבעה מרובה
שיטה מעורבת:
  מקבילה לרובנית חד-סיבובית
  מקזזת מרובנית חד-סיבובית
  מקבילה לרובנית דו-סיבובית
  מקזזת מרובנית דו-סיבובית
  מקבילה לטופס כללי עם רשימות חופשיות
  מקבילה לטופס כללי עם רשימות פתוחות

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות בחירות בדמוקרטיות בעולם בנויות ממספר מרכיבים:

צורות ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת המשטר היא בעצם המבנה של הדמוקרטיה והדרך שבה מורכבת הרשות המבצעת והרשות המחוקקת של אותה מדינה.

שיטות בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות היא הדרך שבה המצביעים בוחרים את נציגיהם בבית הנבחרים והממשלה.

חלוקה למחוזות בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מדינות העולם קיימת חלוקה למחוזות בחירה. היינו, המצביע בוחר במתמודד אשר התמודד באזור הבחירה שלו בלבד. מטרת החלוקה לאזורי בחירה היא להעניק מימד אזורי למחוז, ולחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוקרטיה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות מערכות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היבטים וקריטריונים לבחירת מערכת בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציבות שלטונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורות ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשל

במדינות דמוקרטיות מסוגים שונים, קיימות צורות שונות של ממשל:

  • ממשל נשיאותי, בו ראש הרשות המבצעת נבחר באופן נפרד מהרשות המחוקקת ונושא באחריות כלפי ציבור הבוחרים[1]. ממשל כזה קיים לדוגמה בארצות הברית.
  • ממשל פרלמנטרי, בו הציבור בוחר את נציגיו לפרלמנט. לאחר מכן מפלגת הרוב או הקואליציה מקימות מתוכן את הממשלה, שזקוקה לאמון הרוב בפרלמנט[2].
  • ממשל מעורב, כזה המשלב מאפיינים של ממשל פרלמנטרי וממשל נשיאותי, בו בדרך כלל נשיא המדינה מתמקד בענייני חוץ וראש הממשלה בענייני פנים. ממשל כזה קיים לדוגמה בצרפת.

שיטות בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיטת בחירות יחסית בה מתחלק מספר הקולות בבחירות במספר המושבים בפרלמנט וע"י כך נקבעת כמות המנדטים לכל מפלגה בפרלמנט.
  • שיטת בחירות רובנית בה מספר המושבים בפרלמנט מחולק לאזורים במדינה כך שלכל אזור יש מושב אחד, והמועמד שזוכה ברוב מסוים באזור מסוים – הוא הנבחר.
  • שיטת בחירות בטופס כללי בה בדומה לשיטה היחסית, מועמדים נבחרים כמקשה אחת מרשימות ולא כל אחד מאזור חד-מושבי נפרד, אך בדומה לשיטה הרובנית אין חלוקה למנדטים והבחירה היא על פי מספר הקולות שכל מועמד קיבל בלבד.
  • שיטת בחירות מעורבת בה חלק המושבים בפרלמנט נבחר בשיטה הרובנית, וחלק אחר – בשיטה היחסית. לשטה זו יש שלושה וריאנטים:
    • השיטה המעורבת-מקבילה, בה חלוקת המושבים שנבחרים באופן יחסי לא תלוי בשיוך המפלגתי של נציגי האזורים.
    • שיטת הסקרופורו (מאיטלקית: scroporo, שמשמעותה "החסרה"), בה קולות הזוכים באזורים הרובניים מרשימה מסוימת מוחסר מסך קולות הרשימה.
    • השיטה המעורבת-מקזזת, בה רשימה מקבלת מראש מנדטים על כל מועמד שנבחר מטעמה באזורים הרובניים.

שיטות חלוקה למחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות רבות בעולם קיימת חלוקה של המדינה למחוזות או קנטונים, בהתאם להחלטות החוקה או חוקים ייעודיים.

חלוקת המדינה למחוזות בחירה מתרחשת בדרך כלל לפי מחוזות קיימים במדינה, כגון בגרמניה. אולם, מדינות שונות, שבהן אין מחוזות או תת-מדינות (STATES כמו בארצות הברית) מחולקות לפי חלוקה שנקבעה בחוק.

מספר המושבים לו זכאי כל מחוז בפרלמנט משתנה ממדינה למדינה, ומהווה נושא למחלוקות רבות, שכן שינוי של גבולות מחוזות הבחירות יכול לגרור שינוי גדול בתוצאות הבחירות ובחלוקת המושבים בפרלמנט.

מחוז יכול לקבל מספר שווה של מושבים בפרלמנט ללא קשר למספר התושבים שלו (כגון בסנאט של ארצות הברית, שבו כל מדינה מקבלת 2 מושבים, ללא קשר למספר התושבים או בעלי זכות הבחירה במדינה). לעומת זאת, יכולה להתקיים חלוקה שבה מחוז מקבל מספר מושבים יחסי בפרלמנט לפי מספר בעלי זכות הבחירה שבו.

ברוב המקרים מספר המושבים קבוע, אולם ישנן מדינות אשר ממערכת בחירות אחת לאחרת משתנה גם מספר המושבים לו זכאי מחוז מסוים בפרלמנט, לדוגמה באירלנד.

לעומת זאת, קיימות מדינות כמו ישראל, שבהן כל המדינה מהווה אזור בחירה אחד.

להלן השיטות הנהוגות בעולם בחלוקה לאזורי בחירה:

  • בחירות ארציות, שבהן המדינה היא אזור בחירה אחד ויחיד.
  • בחירות אזוריות, שבהן המדינה מחולקת למחוזות והבוחרים בוחרים את נבחריהם באותו מחוז. כך נוצר קשר בין הבוחר לנבחר.
  • בחירות ארציות ואזוריות מעורבות, שבן אחוז מסוים מן הנבחרים בפרלמנט נבחר בבחירות אזוריות והחלק האחר בבחירות ארציות.

סף חסימה חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחוז החסימה

סף החסימה החוקי, הידוע גם כ"אחוז החסימה", הוא המספר אשר באחוזים קובע מהו סף הקולות הנדרש ממפלגה מסוימת על מנת להיבחר לפרלמנט.

לדוגמה, בישראל עומד אחוז החסימה החל משנת 2014 על 3.25%. מפלגה אשר קיבלה פחות מ-3.25% מסך הקולות הכשרים ("בעלי זכות ההצבעה"), קולותיה לא ייספרו. לאחר סינון הקולות שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה מתבצעת חלוקת המנדטים בין המפלגות אשר כן עברו את אחוז החסימה. במדינות הנוהגות בשיטה זו ומנהיגות סף נמוך של אחוז החסימה, ניתן לראות מספר רב של מפלגות בפרלמנט, אשר חלקן מיוצגות על ידי מושבים ספורים בלבד.

העלאת אחוז החסימה נועדה למנוע מצב של ריבוי מפלגות ולצמצם מצבים של סיעות יחיד, כמו שהיה נהוג בישראל בימים שבהם אחוז החסימה היה 1%. לשם השוואה, בגרמניה נהוג אחוז חסימה של 5% ובטורקיה 10%.

שיטות לחלוקת קולות ועודפי קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת ד'הונט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת ויקטור ד'הונד

שיטת ד'הונט (ידועה גם כ"שיטת ג'פרסון") היא שיטה להקצאת מושבים לפי עודפי קולות לאחר חלוקה ראשונית של המושבים בפרלמנט. השיטה קובעת כי מושבים נוספים יוקצו לאו דווקא למפלגות בעלות עודפי הקולות הרבים ביותר, אלא למפלגות שעבורן חלוקת מספר הקולות שקיבלו במספר המושבים שהוקצו להן עד כה ועוד אחד ("נוסחת האגנבך-בישוף") נותנת את הערך הגבוה ביותר. לדוגמה, במצב בו נקבע כי מספר הקולות למושב הוא 1,000 קולות, ומפלגה א' קיבלה 8,400 ומפלגה ב' קיבלה 4,600, הרי שלאחר הקצאת 8 מושבים למפלגה א' ו-4 למפלגה ב', תקבל מפלגה א' את המושב נוסף, למרות שסך הקולות העודפים שלה (400) קטן משל מפלגה ב' (600 קולות עודפים) - וזאת כיוון שתוצאת החלוקה עבורה (8,400/9 = 933) גדולה מזו של מפלגה ב' (4,600/5 = 920). בכך מחזקת השיטה את המפלגות הגדולות, אשר עשויות לעיתים לקבל גם שני מושבים נוספים, בעוד שמפלגות קטנות לא יקבלו מושבים נוספים כלל.

שיטה זו משמשת גם בבחירות בישראל, וקרויה שיטת "בדר-עופר" על שם חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר שחוקקו את החוק שהכניס אותה לשימוש בישראל.

שיטת ובסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת ובסטר (ידועה גם כ"שיטת סנט-לגו") היא שיטה נוספת להקצאת מושבים עודפים, ובה מחולק מספר הקולות של כל מפלגה במספר המושבים שהוקצו לה עד כה ועוד חצי מושב (בניגוד למושב אחד בשיטת ד'הונט), והמפלגות בעלות התוצאות הגבוהות ביותר זוכות במושבים העודפים. שיטה זו אינה נותנת עדיפות למפלגות גדולות, ושומרת על הייצוג היחסי של כל מפלגה בחלוקת הקולות העודפים. הביקורת על שיטה זו היא שאיננה מבטיחה כי מפלגה אשר זכתה ברוב מוחלט של קולות הבוחרים תקבל לפחות מחצית מן המושבים לפחות גם אחרי חלוקת המושבים העודפים, ולכן עלולה להביא למצב בו למפלגה גדולה כדאי להתפצל לכמה מפלגות ולזכות ביותר מושבים.

שיטת הנטינגטון-היל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו, מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה מחולק ב-, כאשר הוא מספר המושבים שהוקצו למפלגה עד כה, והמפלגות בעלות התוצאות הגבוהות ביותר זוכות במושבים העודפים. שיטה זו ניתנת ליישום רק עבור מפלגות שזכו בחלוקת המושבים הראשונית במושב אחד לפחות, ולפיכך היא מחייבת אחוז חסימה שגובהו מושב אחד לפחות.

שיטת אדמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו מחולק מספר הקולות שקיבלה כל מפלגה במספר המושבים שהוקצו לה עד כה. כאשר שיטת הבחירות לא כוללת אחוז חסימה, מובטח לכל רשימה בשיטה זו מושב אחד לפחות, כך ששיטה זו נותנת יתרון בחלוקת העודפים למפלגות קטנות.

מבנה פתק ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פתק הצבעה

דוגמאות מהעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שיטת בחירות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נויברגר, 1998, ע' 9
  2. ^ נויברגר, 1998, ע' 10