איסור לשון הרע

איסור לשון הרע
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ט, ט"ז; שמות, כ"ג, א'
משנה תורה	ספר המדע, הלכות דעות, פרק ז'
ספרי מניין המצוות	סמ"ג, לא תעשה ט'
מקורות נוספים	חפץ חיים, שמירת הלשון

שלט במאה שערים המפציר בעוברים ושבים ובמדביקי המודעות לא לפרסם דברי לשון הרע.

ההלכה היהודית אוסרת לדבר לְשון הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או להעליבם. לשון הרע מתייחס אל דיבור רע ואילו רכילות מתייחסת גם לדיבור מאחורי הגב של דברים לאו דווקא רעים או טובים.

מקורות הלכתיים לאיסור

שער הספר "חפץ חיים", העוסק באריכות בדיני לשון הרע ורכילות.

מקור איסור לשון הרע הוא בתורה בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז" "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". את הקללה במעמד עיבל וגריזים, "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים, כ"ז, כ"ד) ייחסו חז"ל לאמירת לשון הרע, שהיא במובן מסוים הכאתו של אדם בסתר.

הלכות לשון הרע נידונות על ידי הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה בהלכות דעות פרק ז', ובקיצור שולחן ערוך סימן ל'.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כתב את הספר חפץ חיים ובו הוא דן באריכות בהלכות לשון הרע. ספר זה הפך ליסוד בהלכות לשון הרע ועליו נכתבו תקצירים דוגמת הספר "נצור לשונך".

לשון הרע בתנ"ך

בתנ"ך מסופר על יוסף שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, דבר שקומם עליו את האחים.

הוצאת דיבה, שהיא המקור של דין מוציא שם רע, גם קיימת בדין המקראי, שבו עונשים בקנס, חתן שמעיד לשקר לאחר ליל הכלולות, כי לא מצא לאשתו בתולים.

בתהילים ק"כ לשון הרע מתואר כחץ מחודד שפוגע ברחוקים, כרעל שמרעיל את האווירה החברתית, וכגחלי רותם, שממשיכים לבעור זמן רב.

הקשר בין לשון הרע לצרעת

מרים הנביאה מוזכרת בספר במדבר, פרק י"ב כמדברת רע במשה אחיה. בעקבות דיבור זה היא נענשת בצרעת. בספר דברים מוזהרים בני ישראל להישמר בנגע הצרעת ומיד אחר כך: "זכור את עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

שתי פרשות בתורה, תזריע ומצורע עוסקות בצרעת, וחז"ל והפרשנים מקשרים נגע זה כבא בעיקר כתוצאה של אמירת לשון הרע. ויש שאף דורשים את המילה 'מצורע' - מוציא שם רע.

לשון הרע בספרות חז"ל

אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאוד על לשון הרע ואמרו שלשון הרע שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכן נאמר במסכת מכות כי האומר לשון הרע, השומע לשון הרע והמעיד שקר בחברו ראוי שישליכוהו לכלבים.

רב ירמיה בר אבא, כולל את כת מספרי לשון הרע ביחד עם ליצים, חנפים ושקרנים שאינם מקבלות פני שכינה. ריש לקיש אמר "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים".

רבי אלעזר בן פרטא תולה את עונש שנים עשר המרגלים מפני שהוציאו דיבה על עצים ואבנים, ולומד מכאן קל וחומר לעונשו של מי שמדבר לשון הרע על חבירו. ורבה בר נחמני מביא אסמכתא לדבריו מהמקרא, "וימותו האנשים - מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר יד) - על דבת הארץ שהוציאו.

רב יהודה בשמו של רב סבר כי בגלל לשון הרע שקיבל דוד מציבא עבדו של מפיבושת, וגזר לתת חצי משדהו של מפיבושת לציבא, נגזר עליו שתחלק מלכותו.

חז"ל ביארו שהסיבה שיהושע הוצרך להשתמש בגורל כדי לגלות שעכן הוא החוטא שלקח מן החרם, היא משום שה' לא רצה להיות מלשין. החפץ חיים למד מנקודה זו שכשיש צורך לומר דברי לשון הרע לתועלת עדיף לאומרם ברמיזה ולא בצורה מפורשת, אך אחרים ביארו את ההבדל בין אמריה מפורשת לבין גורל בדרכים אחרות.

סוגי לשון הרע

לשון הרע מתפצל למספר סוגים:

• לשון הרע האסור מן התורה הוא סיפור על אדם או קבוצת אנשים דבר אמיתי שהוא רע או מזיק לאדם. אין צורך ששני התנאים יתמלאו כדי שדיבור ייחשב לשון הרע. למשל, לספר על אדם מסוים שהוא מכוער, אף על פי שזה לא מזיק לו, נחשב לשון הרע. כמו כן, סיפור על אדם שהוא ג'ינג'י למעביד השוקל להעסיק אותו ושונא ג'ינג'ים הוא לשון הרע, אף על פי שאין כל רע בלהיות ג'ינג'י.
• רכילות - סיפור דבריו או מעשיו של אחר כלפי השומע. למשל - "יוסי אמר עליך שאתה מעתיק במבחנים".
• אבק לשון הרע - דברים אשר עלולים להביא לידי כך שאנשים ידברו לשון הרע. מקובל שאיסור אבק לשון הרע הוא מדרבנן (תקנת חז"ל), אם כי יש החולקים וסוברים שהוא מדאורייתא (מן התורה). דוגמאות לאבק לשון הרע:
  • רמיזות שיש משהו רע אף על פי שלא מספרים אותו. לדוגמה: "יותר טוב שלא נדבר על שמעון".
  • דיבור דברי שבח על אדם בפני שונאיו, בשל העובדה שהוא עלול להוביל להתנגדות של השומעים ולדיבור בגנותו של האדם.
  • דברים מותרים שהשומע עלול לפרשם לרעה.

הוצאת שם רע או הוצאת דיבה - היא פרסום דבר שקרי על אדם אחר אך לא נכללת באיסור לשון הרע, אם כי היא חמורה ממנו

היתרים

תועלת

מותר לספר לשון הרע כאשר יש תועלת מעשית מהדבר. למשל: לספר על נוכל שמתחזה לעני, כדי שלא יתנו לו צדקה. לספר על אדם שיש לו בעיות חמורות בפני מי שחושבת להתחתן איתו. אם אדם נשאל למגרעות של אדם המוכר לו לצורך בירור התאמתו לעבודה או תפקיד. וכן להעביר ביקורת על אישי ציבור במטרה להרחיק מדרך בעייתית.
היתר זה קיים, אם מתקיימים שבעת התנאים הבאים:

1. שיראה המספר את הדבר בעצמו, או שיתברר לו הדבר, ולא שיספר על סמך שמיעה מאחרים.
2. שיזהר מאוד לא להחליט מיד את הדבר שבדעתו לגנות, אלא יתבונן היטב על פי דרכי התורה האם הוא בכלל גנות ועבירה.
3. שיוכיח את החוטא בתחילה בלשון רכה.
4. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, אלא יספר האמת ללא גוזמא.
5. שיכוון לתועלת, ולא יכוון ליהנות מסיפור הפגם על חבירו, וכן לא יספר מתוך שנאה שיש לו עליו זה מכבר.
6. אם יכול המספר לסבב את התועלת הקיימת בסיפור הגנות על חבירו בדרך אחרת, בה לא יצטרך לספר עליו הגנות, אסור לספר. ואם יכול להקטין הגנות, והתועלת לא תיפגם כתוצאה מכך, מצווה עליו להקטינה.
7. שלא יסובב נזק לבעל הגנות יותר מכפי הדין, אילו היו מעידים עליו על גנות זו בבית דין.

כך גם, למשל, עדות בבית דין אינה נחשבת ללשון הרע, כיוון שהיא נאמרת מתוך הכרח ומטרה להיטיב ולא לגרום נזק. אם היא נאמרת בעד אחד שאין לו נאמנות בבית הדין היהודי, הדבר נחשב ללשון הרע ועל כך נאמר הכלל טוביה חטא וזיגוד מינגד.

על אישי ציבור

מותר לפרסם בעיתון על מעשים רעים שעושים אנשי ציבור, לאחר שניסו להוכיחם בצנעא ללא הצלחה, מפני שבפרסום הדברים יש תועלת גדולה לציבור וליכולתו להלחם בשחיתות ומעשי עוולה של בעלי השררה.

על עצמו

מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו.

ובמדרש: "אמר לו הקב"ה (לישעיה): על שאמרת "כי איש טמא שפתים אנכי" שרא [=מותר] לך, שאתה שליט בעצמך, שמא בבני היית שליט שאמרת "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"?!"

רשע

החפץ חיים כותב:

וְכָל זֶה הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא דַּוְקָא עַל אִישׁ, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה הוּא עֲדַיִן בִּכְלַל עֲמִיתֶךָ דְּהַיְנוּ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְּוֹת, אֲבָל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁמַּכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, מִצְּוָה לְגַנּוֹתָם וּלְבַזּוֹתָם... וְאֶפִּיקוֹרֵס נִקְרָא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבֵין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כָּל הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד אוֹ קַל וָחֹמֶר אֶחָד אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה אֶחָת אוֹ דִּקְדּוּק אֶחָד, גַּם הוּא בַּכְּלָל הַזֶּה.

רבנים רבים טוענים שאין ההיתר שייך ביחס לציבור החילוני, כיוון שהם נחשבים תינוק שנשבה.

לעומתם הרב משה צוריאל כותב: "החפץ חיים התיר לדבר לשון הרע על האפיקורסים, ולא הוציא מכלל זה תינוק שנשבה."

הרב דב ליאור כותב: "מי שמזדהה עם התורה והמצוות אלא שיש לו חולשות, כגון: לא מתפלל במנין או שוכח לפעמים ליטול ידיים, הוא עקרונית נחשב ל"עושה מעשה עמך", ולכן אסור להגיד עליו לשון-הרע. אבל מי שלא מקיים דברים בסיסיים, אין הוא בכלל "עושה מעשה עמך"."

פיצוי וענישה על הוצאת דיבה

על פי שורת הדין אין פיצוי או ענישה על הוצאת דיבה וסיפור לשון הרע, כלשון הגמרא: "ביישו בדברים – פטור מכלום" (בבא קמא צא ע"א).

אולם, רב שרירא גאון כתב שיש לנדות את המבייש עד שיפייס את המתבייש (הובא ברא"ש בבא קמא ח, יד). עוד כתב הרא"ש: "נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי העניין; וכן יעשו בית דין, בכל עניין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש" (שו"ת הרא"ש קא, ט).

בימינו, בית הדין של ארץ חמדה גזית חייב ממון על לשון הרע על בסיס חוק איסור לשון הרע מהמשפט הישראלי.

ראו גם

• לשון הרע
• חוק איסור לשון הרע
• חפץ חיים
• אונאת דברים
• דיני לשון הרע בחוקי מדינת ישראל

לקריאה נוספת

• פרופ' נחום רקובר, ההגנה על צנת הפרט, מתי מותר לספר על מחלה של הזולת, תכונות אופי גרועות ופגמים נוספים?, 223. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו-2006.
• הרב שלמה אבינר, טהור שפתיים, הוצאת ספריית חוה, בית אל. תשע"ג, 2013.

קישורים חיצוניים

• ספר חפץ חיים ושמירת הלשון להורדה בפורמט PDF, באתר קול הלשון
• אתר שמירת הלשון
• אסופת מאמרים בנושא לשון הרע, באתר ספריית אסיף
• יהודה איזנברג, על חופש המידע וזכויות הפרט, באתר דעת.
• אשכול של תשובות בעניין לשון הרע, אתר ישיבה
• הרב אליעזר מלמד, לשון הרע, פניני הלכה ליקוטים ב,א,יא
• אתר קיצור הלכות לשון הרע בשפה פשוטה באתר אשובה
• מידע על איסור לשון הרע בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית