שמחה לאיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"אילוף החמור", יצירתו של אדוארד ז'באלה משנת 1868. ניתן לראות את השימחה לאיד על פני הנזירים הצופים בנזיר המנסה לאלף את החמור.

שִׂמְחָה לְאֵיד היא רגש של שמחה נוכח אידו (אסונו או מפלתו) של האחר. היא עשויה לנבוע מקנאה, תחרותיות ושנאה. הביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" מעיד על עוצמת רגש זה. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, יש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו.

מקור המושג העברי בספר משלי: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (י"ז, ה). במשלי נמצא עוד ביטוי דומה: "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ – אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (כ"ד, יז). בספרות חז"ל נמצא גם הביטוי המקביל "מתכבד בקלון חבירו".

מונח דומה בשפה הגרמנית, Schadenfreude, נקלט בצורה זו ברבות משפות המערב.

הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שעסק רבות בנושא הרגש, כתב כי "להרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני". פרידריך ניטשה תיאר את ההומור כ-"שמחה לאיד במצפון שקט".

בחברות מודרניות ומערביות נחשבת שמחה לאיד, שבה חוגגים וצוהלים למפלת האויב, ללא תקינה פוליטית, והחברה הכללית רואה בעין לא יפה שמחה לאיד שמבטאים יחידים, ומנסה לא לתת לה פומבי ואף לדכאהּ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורם שורק, מקורה של השמחה לאיד, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר נענע 10

Kamats.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.