עירית לינור

עירית לינור
	עירית לינור, 2008
לידה	18 באוקטובר 1961 (בת 61); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
עיסוק	סופרת, עיתונאית ושדרנית רדיו
מעסיק	עכשיו 14, גלי צה"ל
בן או בת זוג	אלון בן דוד (1997–2006)
קישורים חיצוניים
פייסבוק	iritlinur

עירית לינוּר (נולדה ב-18 באוקטובר 1961) היא עיתונאית, סופרת, מתרגמת, תסריטאית, במאית, פובליציסטית ושדרנית רדיו ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינור נולדה וגדלה בתל אביב. את שירותה בצה"ל עשתה כקצינה בחיל התותחנים. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.

לינור פרסמה טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית" שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות" עד סגירתו ב-1993, כולל במדור הרכילות ציפורה. לאחר מכן כתבה את הטור הסוגר של מוסף "הארץ". בשנת 2017 שבה לכתוב מפעם לפעם במוסף "הארץ", אך החליטה לעזוב מאוחר יותר באותה שנה.

ספרה הראשון הוא "שירת הסירנה", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ, עת נשארה בין תושבי תל אביב שלא ברחו מהעיר. הספר, שיצא בשנת 1991 בהוצאת זמורה-ביתן, נמכר בעשרות אלפי עותקים.^[1] בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "שירת הסירנה" שמבוסס על הספר. לינור כתבה את תסריטו.

ספרה השני, "שתי שלגיות", מספר על צלמת שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח.

בשנת 1996 יצא ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", אוסף טורים שכתבה במסגרת העיתונים "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ". הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן.

ספרה הרביעי, "הסנדלרית", מתרחש על רקע חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה החמישי, "בנות בראון", הפך לסדרת טלוויזיה. את התסריט לסדרה כתבה לינור. עלילת הספר מתרחשת מאמצע שנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, במושב חקלאי פושט רגל. עורך דין ממולח מוביל את התושבים למכירת קרקעות, בעודו מחזר אחר הבת הצעירה במשפחה.

בשנת 1998 כתבה וביימה את סרט הטלוויזיה "חתולות הרעם".

ב-2014 התפרסם הספר השישי של לינור, "גברת ורבורג". הספר, כמו קודמיו, נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. זכה לתעודת "ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ובפרס סטימצקי לארבעת הסופרים שספריהם היו הנמכרים ביותר בשנה הקודמת.

בשנת 2000 זכתה בסכום של 250,000 ש"ח בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר". זו הייתה זכיית שיא בתוכנית עד אז.

בשנת 2009 כתבה וביימה את הסדרה "מה שנחוץ לרווק", המבוססת על הספר "גאווה ודעה קדומה", שאותו תרגמה לינור לעברית.

ב-2016 נענתה לבקשתו של רן שריג כששיחקה את גרושתו בסדרה "מסובך".

לינור מגישה בקביעות את התוכנית "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל". תחילה שידרה את התוכנית עם אורי אורבך ובהמשך עם שדרנים אחרים. ממרץ 2018 היא משדרת כשלצידה קובי אריאלי. בשנת 2016 זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל על המשדר המיוחד "שנה למותו של אורי אורבך ז"ל".

בתשע"ז מונתה לחברה באקדמיה ללשון העברית.^[2]

בין השנים 2014–2018 הייתה לינור חברת פאנל קבועה והגישה לסירוגין את התוכנית "הפטריוטים", בערוץ 20. בנובמבר 2020 הצטרפה מחדש כמגישה בערוץ 20 והחלה להגיש בחלק מהימים לצד שמעון ריקלין את הרצועה של שבע בערב "ריקלין ושות".^[3]

לאחר השקת הערוץ עכשיו 14, שבה לינור לאחר הפסקה קצרה לתוכנית "הפטריוטים" כחברת פאנל קבועה.

בינואר 2020 הצטרפה לישראל היום, והחלה לכתוב טור קבוע במוסף "ישראל השבוע" של העיתון.^[4]

דעותיה וסגנונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינור ידועה בדעתנותה במגוון נושאים על סדר היום, ובסגנונה המושחז, החריף וההומוריסטי, תוך סירוב להתיישר עם כללי התקינות הפוליטית.^[5] היא מפרסמת את עמדותיה גם בעמוד הפייסבוק שלה. בתחילת דרכה התקשורתית הייתה שמאלנית בעלת השקפה ציונית ופמיניסטית. במהלך השנים שינתה את דעותיה וכיום מזוהה כימנית וכשמרנית. את השינוי הזה זוקפת לינור לכישלונו של מחנה השמאל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם לעוינות הבלתי מתפשרת של השמאל הפוליטי בישראל. מבחינה כלכלית לינור הגדירה עצמה תמיד כימנית. היא מתנגדת לתמיכה ממשלתית באמנות, בנימוק שאין זכות קיום לתרבות שאינה מצליחה להחזיק את עצמה בעזרת העניין שהיא יוצרת בציבור,^[6] אך מבחינה חברתית היא מביעה הזדהות עם גוש השמאל.^[7]

ב-2002 התפרסמה חליפת מכתבים^[8] בין לינור ובין המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, שבה תקפה את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. בריאיון לגלובס בשנת 2014 הכריזה כי ”הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים”.^[9] לינור מתנגדת לתנועת הקומוניזם, שאותה תיארה: ”התנועה הכושלת ביותר מבחינה כלכלית וחברתית והרצחנית ביותר מבחינה אנושית”,^[10] ולציון יום הפועלים ב-1 מאי.

במהלך השנים חל שינוי גם בדעותיה של לינור בנושא הפמיניזם. היא התבטאה נגד שילובן של נשים בתפקידים קרביים בצה"ל. בשנת 2011, לאחר שהאוניברסיטה העברית הסכימה לפצות את אורטל בן דיין בגין ניצול יחסי מרות מצד מרצה נשוי, לינור כינתה את הסטודנטית ”זונה” בשידור. לאחר שבוע התנצלה על השימוש בביטוי 'זונה'. בן דיין תבעה את גלי צה"ל ואת משרד הביטחון, והתביעה יושבה בהסדר שכלל פיצוי של 38,000 ש"ח והקראת התנצלות בשידור.^[11]^[12] בכמה הזדמנויות מתחה ביקורת על החוק למניעת הטרדה מינית ועל מקרים שבהם נשים האשימו גברים בכך שהטרידו אותן מינית.^[7]

לינור מתנגדת להליכי פונדקאות שאותם היא מגדירה ”שעבוד נשים וסחר בילדים בחסות המדינה”.^[13] היא כתבה שלכל ילד ישנה זכות בסיסית לאם, ולכן אין להקים מלכתחילה תא משפחתי שבו האם אינה קיימת. תחת זאת הציעה אופציות חלופיות כמו הורות משותפת.^[14]

בדצמבר 2017 הושעתה למשך שבוע משידור בגלי צה"ל לאחר שכינתה בשידור את הנשיא ריבלין ”חתיכת חצוף” ו”פוליטיקאי כושל ביותר”, לאחר שדברים של ריבלין פורשו בתקשורת כתמיכה בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.^[15] ההשעיה ספגה ביקורת מהימין בטענה שביקורת דומה משמאל לא טופלה באופן דומה. שר החינוך דאז נפתלי בנט הודיע שלא יתראיין בגל"צ עד שלינור תחזור לשדר.^[16]