עירית לינור

עירית לינור

עירית לינור, 2008
לידה	18 באוקטובר 1961 (בת 59) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
עיסוק	סופרת, עיתונאית ושדרנית רדיו
מעסיק	ערוץ 20, גלי צה"ל
בן או בת זוג	אלון בן דוד
קישורים חיצוניים
פייסבוק	iritlinur

עירית לינוּר (נולדה ב-18 באוקטובר 1961) היא סופרת, מתרגמת, תסריטאית, במאית, פובליציסטית ושדרנית רדיו ישראלית.

קורות חיים

לינור נולדה וגדלה בתל אביב. שירתה בצה"ל כקצינה בחיל התותחנים. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.

קריירה

לינור פרסמה טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית" שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות" עד סגירתו ב-1993, כולל במדור הרכילות ציפורה. לאחר מכן כתבה את הטור הסוגר של "מוסף הארץ". בשנת 2017 שבה לכתוב מפעם לפעם במוסף "הארץ", אך החליטה לעזוב מאוחר יותר באותה שנה.

ספרה הראשון הוא "שירת הסירנה", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ, עת נשארה בין תושבי תל אביב שלא ברחו מהעיר. הספר, שיצא בשנת 1991 בהוצאת זמורה-ביתן, נמכר בעשרות אלפי עותקים. בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "שירת הסירנה" שמבוסס על הספר. לינור כתבה את תסריטו.

ספרה השני, "שתי שלגיות", מספר על צלמת שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח.

בשנת 1996 יצא ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", אוסף טורים שכתבה במסגרת העיתונים "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ". הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן.

ספרה הרביעי, "הסנדלרית", מתרחש על רקע חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה החמישי, "בנות בראון", הפך לסדרת טלוויזיה, שלה כתבה לינור את התסריט. עלילתו מתרחשת מאמצע שנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, במושב חקלאי פושט רגל. עורך דין ממולח מוביל את התושבים למכירת קרקעות, בעודו מחזר אחר הבת הצעירה במשפחה.

ב-2014 התפרסם הספר השישי של לינור, "גברת ורבורג". הספר, כמו קודמיו, נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. זכה לתעודת "ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ובפרס סטימצקי לארבעת הסופרים שספריהם היו הנמכרים ביותר בשנה הקודמת.

בשנת 2000 זכתה בסכום של 250,000 ש"ח בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר". זו הייתה זכיית שיא בתוכנית עד אז.

בשנת 2009 כתבה וביימה את הסדרה "מה שנחוץ לרווק", המבוססת על "גאווה ודעה קדומה", שאותו תרגמה לינור לעברית.

ב-2016 נענתה לבקשתו של רן שריג כששיחקה את גרושתו בסדרה "מסובך".

לינור מגישה בקביעות את התוכנית "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל". תחילה שידרה את התוכנית עם אורי אורבך ובהמשך עם שדרנים אחרים. ממרץ 2018 היא משדרת כשלצידה קובי אריאלי. בשנת 2016 זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל על המשדר המיוחד "שנה למותו של אורי אורבך ז"ל".

בתשע"ז מונתה לחברה בהאקדמיה ללשון העברית.

בין השנים 2014–2018 הייתה לינור חברת פאנל קבועה והגישה לסירוגין את התוכנית "הפטריוטים", בערוץ 20. בנובמבר 2020 הצטרפה מחדש כמגישה בערוץ 20 והחלה להגיש בחלק מהימים לצד שמעון ריקלין את הרצועה של שבע בערב "ריקלין ושות".

בינואר 2020 הצטרפה לישראל היום, והחלה לכתוב טור קבוע במוסף "ישראל השבוע" של העיתון.

דעותיה וסגנונה

לינור ידועה בדעתנותה במגוון נושאים על סדר היום, ובסגנונה המושחז, החריף וההומוריסטי, תוך סירוב להתיישר עם כללי התקינות הפוליטית. היא מפרסמת את עמדותיה גם בעמוד הפייסבוק שלה, שלו כשבעים אלף עוקבים. בתחילת דרכה התקשורתית הייתה שמאלנית ופמיניסטית, בעלת השקפה ציונית. במהלך השנים שינתה את דעותיה וכיום מזוהה כימנית וכשמרנית. את השינוי הזה זוקפת לינור לכישלונו של מחנה השמאל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם לעוינות הבלתי מתפשרת של הצד השני. מבחינה כלכלית לינור הגדירה עצמה תמיד כימנית. היא מתנגדת לתמיכה ממשלתית באמנים, בנימוק שאין זכות קיום לתרבות שאינה מצליחה להחזיק את עצמה בעזרת העניין שהיא יוצרת בציבור, אך מבחינה חברתית היא מביעה הזדהות עם גוש השמאל.

ב-2002 התפרסמה חליפת מכתבים בין לינור ובין המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, שבה תקפה את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. בריאיון לגלובס בשנת 2014 הכריזה כי "הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים". לינור מתנגדת לתנועת הקומוניזם, שאותה תיארה כ"תנועה הכושלת ביותר מבחינה כלכלית וחברתית והרצחנית ביותר מבחינה אנושית", ולציון יום הפועלים ב-1 מאי.

במהלך השנים חל שינוי גם בדעותיה של לינור בנושא הפמיניזם. היא התבטאה נגד שילובן של נשים בתפקידים קרביים בצה"ל. בכמה הזדמנויות מתחה ביקורת על החוק למניעת הטרדה מינית ועל מקרים שבהם נשים האשימו גברים בכך שהטרידו אותן. לדבריה, "אם נשים מבקשות להשתלב בשוק העבודה בשוויון מוחלט, הן צריכות לדעת לא לקרוס אם העירו להן הערה לא יפה. אי אפשר גם להיות כלנית עדינה וגם להסתער על מחבלים בגבול מצרים. אי אפשר מצד אחד לעודד נשים לחגוג את המיניות שלהן כרצונן, ומצד שני, אם הן מתעוררות שיכורות ליד גבר, שלולא שכרותן לא היו נכנסות איתו למיטה - לצעוק מייד 'נאנסתי'. זה מקל שבלתי אפשרי לאחוז בשני קצותיו". בשנת 2011, לאחר שהאוניברסיטה העברית הסכימה לפצות את אורטל בן דיין בגין יחסיה עם מרצה אמרה עליה לינור בשידור: "הסטודנטית, שאינה קטינה ואינה ילדה בת יומה, ניהלה רומן עם המרצה הנשוי שלה. בלקסיקון שלי קוראים לזה 'זונה'". לאחר שבוע התנצלה על השימוש בביטוי 'זונה'. בן דיין תבעה את גלי צה"ל ואת משרד הביטחון, והתביעה יושבה בהסדר שכלל פיצוי של 38,000 ש"ח והקראת התנצלות בשידור.

לינור מתנגדת להליכי פונדקאות שאותם היא מגדירה "שעבוד נשים וסחר בילדים בחסות המדינה". היא כתבה שלכל ילד ישנה זכות בסיסית לאם, ולכן אין להקים מלכתחילה תא משפחתי שבו האם אינה קיימת. תחת זאת הציעה אופציות חלופיות כמו הורות משותפת.

בדצמבר 2017 הושעתה למשך שבוע משידור בגלי צה"ל לאחר שכינתה בשידור את הנשיא ריבלין "חתיכת חצוף" ו"פוליטיקאי כושל ביותר", לאחר שדברים של ריבלין פורשו בתקשורת כתמיכה בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההשעיה ספגה ביקורת מהימין בטענה שביקורת דומה משמאל לא טופלה באופן דומה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע שלא יתראיין בגל"צ עד שלינור תחזור לשדר.

ספריה

• שירת הסירנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
• שתי שלגיות, זמורה-ביתן, 1993
• הבלונדינית הסודית, זמורה-ביתן, 1995
• הסנדלרית, קשת הוצאה לאור, 1997
• בנות בראון, קשת, 2002
• גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית, 2014

תרגומים

• ניקולס ניקלבי מאת צ’ארלס דיקנס
• גאווה ודעה קדומה מאת ג’ין אוסטן

טלוויזיה וקולנוע

בימוי ותסריט

• חתולות הרעם, מתוך סיפורים קצרים על אהבה (1998)
• משמורת (2006)
• מה שנחוץ לרווק (2009)
• בנות בראון (2002), מבוסס על רומן פרי עטה

תסריט

• שירת הסירנה (1994), מבוסס על רומן פרי עטה
• חתונת השנה (1998)

משחק

• מסובך (2016)

חיים אישיים

מ-1997 עד 2006 הייתה נשואה לאלון בן דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 10. לשניים בת. לינור מתגוררת בתל אביב. אחיה של לינור, אייל, היה נגן בס בלהקת פופלקס.

לקריאה נוספת

• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עירית לינור - החיים עם ציפוי כרומו", עמ' 307–316

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של עירית לינור, בקטלוג הספרייה הלאומית
• עירית לינור, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עירית לינור, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• הספרים של עירית לינור, באתר "סימניה"
• עירית לינור, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל
• עירית לינור, ברשת החברתית פייסבוק
• עירית לינור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• גואל פינטו, מצעד הגאווה, באתר ynet, 30 במאי 2008
• מירב אמיתי כהן, ‏עירית לינור: "ארגוני זכויות אדם מאוד חזקים בסתימת פיות", באתר onlife,‏ 13 באפריל 2011
• ליאור יניב, ‏עירית לינור: חלק מההפגנות במחאה החברתית הומצאו על ידי התקשורת, באתר גלובס, 9 בפברואר 2012
• יואב שי‏, הספר החדש של עירית לינור – כל מה שאפשר היה לקוות לו, ועוד, באתר וואלה! NEWS‏, 21 ביולי 2014
• יותם שווימר, "גברת ורבורג": עירית לינור לועגת לבורגנות, באתר ynet, 31 ביולי 2014
• nrg תרבות, עירית לינור: חלק מהשמאל אוחז באידיאולוגיה הזו מטעמי אופנה, באתר nrg‏, 19 בדצמבר 2014
• איתי שטרן, מגדר זה פח ול"הארץ" יש מדיניות שטעטל: שיחה נעימה עם עירית לינור, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2016
• מיה סלע, ‏עירית לינור: "נתניהו מרשים ומוכשר. אני מתה על טראמפ", באתר גלובס, 8 בפברואר 2017
• נעמה לנסקי, ‏הכל דיבורים, באתר ישראל היום, 15 במרץ 2018

מכּתביה:

• הקדמתה של לינור לתרגום של "ניקולס ניקלבי"
• תני לי שלושה קילו ילד, באתר nrg‏, 13 בדצמבר 2013
• החופש לבזבז כספי ציבור, באתר הארץ, 3 באפריל 2017
• מה פתאום ששני יהודים מארצות הברית ידליקו משואה ביום העצמאות?, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
• מתעללי הטלפון, בבננות (אתר אינטרנט), 12 בנובמבר 2002, פורסם במקור בטור שהופיע בעיתון חדשות