עירית לינור
 | |
| עירית לינור, 2008 | |
| לידה | 18 באוקטובר 1961 (בת 58) |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| עיסוק | סופרת, עיתונאית ושדרנית רדיו |
עירית לינוּר (נולדה ב-18 באוקטובר 1961) היא סופרת, מתרגמת, תסריטאית, במאית, פובליציסטית ושדרנית רדיו ישראלית.
תוכן עניינים
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לינור נולדה וגדלה בתל אביב. שירתה בצה"ל כקצינה בחיל התותחנים. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לינור פרסמה טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית" שיצא לאור באמצע שנות השמונים. עם סגירתו עברה לכתוב בעיתון "חדשות" עד סגירתו ב-1993, כולל במדור הרכילות ציפורה. לאחר מכן כתבה את הטור הסוגר של "מוסף הארץ". בשנת 2017 שבה לכתוב מפעם לפעם במוסף "הארץ", אך החליטה לעזוב מאוחר יותר באותה שנה.
ספרה הראשון הוא "שירת הסירנה", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ, עת נשארה בין תושבי תל אביב שלא ברחו מהעיר. הספר, שיצא בשנת 1991 בהוצאת זמורה-ביתן, נמכר בעשרות אלפי עותקים. בשנת 1994 יצא לאקרנים הסרט "שירת הסירנה" שמבוסס על הספר. לינור כתבה את תסריטו.
ספרה השני, "שתי שלגיות", מספר על צלמת שמוצאת את עצמה מעורבת בפרשת רצח.
בשנת 1996 יצא ספרה השלישי, "הבלונדינית הסודית", אוסף טורים שכתבה במסגרת העיתונים "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ". הספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן.
ספרה הרביעי, "הסנדלרית", מתרחש על רקע חיי הזוהר של אנשי התקשורת המשודרת. ספרה החמישי, "בנות בראון", הפך לסדרת טלוויזיה, שלה כתבה לינור את התסריט. עלילתו מתרחשת מאמצע שנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, במושב חקלאי פושט רגל. עורך דין ממולח מוביל את התושבים למכירת קרקעות, בעודו מחזר אחר הבת הצעירה במשפחה.
ב-2014 התפרסם הספר השישי של לינור, "גברת ורבורג". הספר, כמו קודמיו, נמכר בלמעלה מ-20,000 עותקים. זכה לתעודת "ספר הזהב" מטעם התאחדות המו"לים ובפרס סטימצקי לארבעת הסופרים שספריהם היו הנמכרים ביותר בשנה הקודמת.
לינור מגישה בקביעות את התוכנית "המילה האחרונה" ב"גלי צה"ל". תחילה שידרה את התוכנית עם אורי אורבך ובהמשך עם שדרנים אחרים. ממרץ 2018 היא משדרת כשלצדה קובי אריאלי. בשנת 2016 זכתה בפרס מפקד גלי צה"ל על המשדר המיוחד "שנה למותו של אורי אורבך ז"ל".
בשנת 2000 זכתה בסכום של 250,000 ש"ח בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר". זו הייתה זכיית שיא בתוכנית עד אז.
בשנת 2009 כתבה וביימה את הסדרה "מה שנחוץ לרווק", המבוססת על "גאווה ודעה קדומה", שאותו תרגמה לינור לעברית.
ב-2016 נענתה לבקשתו של רן שריג כששיחקה את גרושתו בסדרה "מסובך". ב-2018 שיחקה בתפקיד אורח בתור מפקדת קרקל בעונה השנייה של הסדרה "לצבי יש בעיה".
הייתה חברת פאנל קבועה והגישה לסירוגין את התוכנית "הפטריוטים", ששודרה בערוץ 20 בשנים 2014–2018.
דעותיה וסגנונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לינור ידועה בדעתנותה במגוון נושאים על סדר היום, ובסגנונה המושחז, החריף וההומוריסטי, תוך סירוב להתיישר עם כללי התקינות הפוליטית.[1] היא מפרסמת את עמדותיה גם בעמוד הפייסבוק שלה, שלו כששים אלף עוקבים. בתחילת דרכה התקשורתית הייתה שמאלנית ופמיניסטית, בעלת השקפה ציונית. במהלך השנים שינתה את דעותיה וכיום מזוהה כימנית וכשמרנית. את השינוי הזה זוקפת לינור לכישלונו של מחנה השמאל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם לעוינות הבלתי מתפשרת של הצד השני. מבחינה כלכלית לינור הגדירה עצמה תמיד כימנית. היא מתנגדת לתמיכה ממשלתית באמנים, בנימוק שאין זכות קיום לתרבות שאינה מצליחה להחזיק את עצמה בעזרת העניין שהיא יוצרת בציבור,[2] אך מבחינה חברתית היא מביעה הזדהות עם גוש השמאל.[3]
ב-2002 התפרסמה חליפת מכתבים[4] בין לינור ובין המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, שבה תקפה את עמדתו של העיתון כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאשימה אותו באנטי-ציונות ואנטי-פטריוטיות. בראיון לגלובס בשנת 2014 הכריזה כי "הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים".[5] לינור מתנגדת לתנועת הקומוניזם, שאותה תיארה כ"תנועה הכושלת ביותר מבחינה כלכלית וחברתית והרצחנית ביותר מבחינה אנושית",[6] ולציון יום הפועלים ב-1 מאי.
במהלך השנים חל שינוי גם בדעותיה של לינור בנושא הפמיניזם. היא התבטאה נגד שילובן של נשים בתפקידים קרביים בצה"ל. בכמה הזדמנויות מתחה ביקורת על החוק למניעת הטרדה מינית ועל מקרים שבהם נשים האשימו גברים בכך שהטרידו אותן. לדבריה, "אם נשים מבקשות להשתלב בשוק העבודה בשוויון מוחלט, הן צריכות לדעת לא לקרוס אם העירו להן הערה לא יפה. אי אפשר גם להיות כלנית עדינה וגם להסתער על מחבלים בגבול מצרים. אי אפשר מצד אחד לעודד נשים לחגוג את המיניות שלהן כרצונן, ומצד שני, אם הן מתעוררות שיכורות ליד גבר, שלולא שכרותן לא היו נכנסות איתו למיטה - לצעוק מייד 'נאנסתי'. זה מקל שבלתי אפשרי לאחוז בשני קצותיו".[3] בשנת 2011, לאחר שהאוניברסיטה העברית הסכימה לפצות את אורטל בן דיין בגין יחסיה עם מרצה אמרה עליה לינור בשידור: "הסטודנטית, שאינה קטינה ואינה ילדה בת יומה, ניהלה רומן עם המרצה הנשוי שלה. בלקסיקון שלי קוראים לזה 'זונה'". לאחר שבוע התנצלה על השימוש בביטוי 'זונה'. בן דיין תבעה את גלי צה"ל ואת משרד הביטחון, והתביעה יושבה בהסדר שכלל פיצוי של 38,000 ש"ח והקראת התנצלות בשידור.[7][8]
לינור מתנגדת להליכי פונדקאות שאותם היא מגדירה "שעבוד נשים וסחר בילדים בחסות המדינה".[9] היא כתבה שלכל ילד ישנה זכות בסיסית לאם, ולכן אין להקים מלכתחילה תא משפחתי שבו האם אינה קיימת. תחת זאת הציעה אופציות חלופיות כמו הורות משותפת.[10]
על המחאה החברתית (2011) אמרה שהיא תופעה שבה "מסביב לגרעין קטן של דרישות הגיוניות צמחה מעטפת גדולה מדי של מפונקים".[11]
בדצמבר 2017 הושעתה למשך שבוע משידור בגלי צה"ל לאחר שכינתה בשידור את הנשיא ריבלין "חתיכת חצוף" ו"פוליטיקאי כושל ביותר", לאחר שדברים של ריבלין פורשו בתקשורת כתמיכה בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.[12] ההשעיה ספגה ביקורת מהימין בטענה שביקורת דומה משמאל לא טופלה באופן דומה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע שלא יתראיין בגל"צ עד שלינור תחזור לשדר.[13]
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שירת הסירנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1991
- שתי שלגיות, זמורה-ביתן, 1993
- הבלונדינית הסודית, זמורה-ביתן, 1995
- הסנדלרית, קשת הוצאה לאור, 1997
- בנות בראון, קשת, 2002
- גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית, 2014
תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניקולאס ניקלבי מאת צ’ארלס דיקנס
- גאווה ודעה קדומה מאת ג’ין אוסטן
טלוויזיה וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימוי ותסריט
- חתולות הרעם, מתוך סיפורים קצרים על אהבה (1998)
- משמורת (2006)
- מה שנחוץ לרווק (2009)
- בנות בראון (2002), מבוסס על רומן פרי עטה
תסריט
- שירת הסירנה (1994), מבוסס על רומן פרי עטה
- חתונת השנה (1998)
משחק
- מסובך (2016)
חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1997 נישאה לאלון בן דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 10, וב-2000 נולדה בתם. ב-2006 השניים התגרשו. לינור מתגוררת בתל אביב. אחיה של לינור, אייל, היה נגן בס בלהקת פופלקס.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עירית לינור - החיים עם ציפוי כרומו", עמ' 307–316
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של עירית לינור, בקטלוג הספרייה הלאומית
- עירית לינור, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- עירית לינור, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
- הספרים של עירית לינור, באתר "סימניה"
עירית לינור, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל
עירית לינור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- גואל פינטו, מצעד הגאווה, באתר ynet, 30 במאי 2008
- מירב אמיתי כהן, עירית לינור: "ארגוני זכויות אדם מאוד חזקים בסתימת פיות", באתר onlife, 13 באפריל 2011
- ליאור יניב, עירית לינור: חלק מההפגנות במחאה החברתית הומצאו על ידי התקשורת, באתר גלובס, 9 בפברואר 2012
- יואב שי, הספר החדש של עירית לינור – כל מה שאפשר היה לקוות לו, ועוד, באתר וואלה! NEWS, 21 ביולי 2014
- יותם שווימר, "גברת ורבורג": עירית לינור לועגת לבורגנות, באתר ynet, 31 ביולי 2014
- nrg תרבות, עירית לינור: חלק מהשמאל אוחז באידיאולוגיה הזו מטעמי אופנה, באתר nrg, 19 בדצמבר 2014
- איתי שטרן, מגדר זה פח ול"הארץ" יש מדיניות שטעטל: שיחה נעימה עם עירית לינור, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2016
- מיה סלע, עירית לינור: "נתניהו מרשים ומוכשר. אני מתה על טראמפ", באתר גלובס, 8 בפברואר 2017
- נעמה לנסקי, הכל דיבורים, באתר ישראל היום, 15 במרץ 2018
מכּתביה:
- הקדמתה של לינור לתרגום של "ניקולס ניקלבי"
- תני לי שלושה קילו ילד, באתר nrg, 13 בדצמבר 2013
- החופש לבזבז כספי ציבור, באתר הארץ, 3 באפריל 2017
- מה פתאום ששני יהודים מארצות הברית ידליקו משואה ביום העצמאות?, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
- מתעללי הטלפון, בבננות (אתר אינטרנט), 12 בנובמבר 2002, פורסם במקור בטור שהופיע בעיתון חדשות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ איתי שטרן, מגדר זה פח ול"הארץ" יש מדיניות שטעטל: שיחה נעימה עם עירית לינור, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2016
- ^ צור ארליך, תרבות גבוהה וסנטימנט נמוך, השילוח 15, יוני 2019
- ^ 3.0 3.1 נעמה לנסקי, הכל דיבורים, באתר ישראל היום, 15 במרץ 2018
- ^ מרב יודילוביץ', עירית לינור: "הארץ" - לא ציוני, באתר ynet, אפריל 2002
- ^ מיה סלע, עירית לינור: "הארץ הזו לגמרי שלנו, הערבים הם הכובשים", באתר גלובס, 8 בפברואר 2017
- ^ במאי 1 במאי 2016, בעמוד הפייסבוק של עירית לינור
- ^ אמילי גרינצווייג, גל"צ תפצה סטודנטית שעירית לינור כינתה "זונה", באתר הארץ, 26 בינואר 2012
- ^ אורן פרסיקו, ענייני מגעילות, באתר העין השביעית, 26 בינואר 2012
- ^ עירית לינור, חוק הפונדקאות: שעבוד נשים וסחר בילדים בחסות המדינה, באתר מידה, 18 ביולי 2018
- ^ עירית לינור שוב שברה את ליבי, www.haaretz.co.il (בעברית)
- ^ ליאור יניב, עירית לינור: המחאה? חבורת מפונקים שחשבו שיוכלו לשכור דירה בלי שותפים במרכז ת"א באלף ש' בחודש, באתר גלובס, פברואר 2012
- ^ רן בוקר, "ריבלין חתיכת חצוף": עירית לינור הושעתה מגל"צ, באתר ynet, 27 בדצמבר 2017;
עירית לינור על הרחקתה משידור בגלי צה"ל: "האם זאת תגובה הולמת? לדעתי לא", באתר מעריב השבוע, 28 בדצמבר 2017 - ^ רן בוקר, בנט: לא אתראיין בגל"צ עד חזרת עירית לינור לשידור, באתר ynet, 28 בדצמבר 2017.
