מקומון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקומון הוא עיתון מקומי, כזה שמתמקד באירועים מקומיים או בהשפעתם של אירועים ארציים על המקום. נושאים טיפוסיים במקומון הם פוליטיקה עירונית, התנהלות העירייה, חינוך מקומי, ספורט מקומי, פשיעה ושערוריות מקומיות, תוכניות בינוי ופיתוח עירוניות, איכות הסביבה הקרובה וכן רכילות.

מבחינה מערכתית מתמקד המקומון באירועים מקומיים, שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום בעיתונות הארצית. מבחינת המודעות, שהן הבסיס הכלכלי לקיומו של עיתון, מספק המקומון מענה לבעיית המחיר הגבוה של מודעות בעיתונות הארצית. בעל חנות רהיטים בנהריה שמפרסם מודעה ב"ידיעות אחרונות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע לאילת. המקומון מאפשר פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים.

החלטה מערכתית ראשונה של המקומון היא היקף הלוקליות שלו, כלומר היקף האזור שבסיקורו יעסוק ובו יופץ - האם להתמקד ברובע מסוים, בעיר מסוימת או בגוש ערים מסוים. אזור ההפצה גדול לעיתים מאזור הסיקור, למשל כאשר תושבי פרוורים מתעניינים גם במקומון של המטרופולין.

מקומונים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המקומונים בישראל הם שבועונים, המופצים ביום חמישי או שישי.

המקומון הראשון בישראל, "הצפון" הרוויזיוניסטי, ראה אור בחיפה החל מ-1926. תרבות המקומונים בישראל התפתחה בערי הנגב בשנות השישים של המאה העשרים, בהמשך נוסדו בשנות ה-70 המקומונים המתחרים "כל-בי" ו"שבע" בבאר שבע (את שינהם ערך בעבר מירן שפילברג, כמו גם את עיתון "זמן הנגב" מרשת המקומונים של מעריב), "ערב ערב באילת" (שהחל לראות אור בשנת 1962) ו"כידוד", שיצא לאור בערד מ-1966 ועד 1989, וזכה לתפוצה של כ-3,000 עותקים מדי שבוע. בשנת 1968[1] החל להתפרסם באזור הקריות "הד הקריות", המקומון הראשון בצפונה של ישראל, בשנת 1971 חדשות השבוע בראשון לציון ובשנת 1973 קול השרון בנתניה.

בתחילת שנות השמונים החלו לצאת מקומונים נוספים ברחבי המדינה. עיתון "הארץ" הוציא אז לאור את המקומונים "כל העיר" בירושלים, "העיר" בתל אביב ו"כלבו" בחיפה, שרכש הארץ בשנת 1986 מיידי יזמים פרטיים. כיום תרבות המקומונים היא חלק מעולם העיתונות הישראלי, ולכל אחד משלושת העיתונים הגדולים בישראל (ידיעות אחרונות, מעריב והארץ) רשת מקומונים משלו.

המקומונים מופצים באופן עצמאי, או מצורפים לגיליונות יום שישי של העיתונים.

ב-1984 החלה לצאת קבוצת מקומיים בשם אינדקס, שהמו"ל שלה הוא יוסי גדעוני בבת-ים, חולון, אזור השפלה ואזור השרון.

בנוסף למקומונים אלה, פעילים בישראל עוד מקומונים רבים, שמופצים עצמאית, בדיוור ישיר לתיבות הדואר, בתחנות דלק או במרכולים, בדרך כלל כ"חינמון". הכנסות המקומון נובעות, בדרך כלל, ממודעות, ולא מרכישתו על ידי קוראיו, בפועל נכון ל-2013 כמעט כל המקומונים מחולקים בחינם. מקצת מהמקומונים מוצאים על ידי הרשות המקומית, דבר המעורר ביקורת ציבורית, במיוחד כאשר ישנם מקומונים מתחרים.

קיימים גם מקומונים מיועדים לקהל יעד ספציפי - למשל המקומון החרדי "אשדוד בכותרות", שהוא מקומון הפונה לציבור החרדי באשדוד, והוא עומד בבעלות משפחת קנופף, בעלי העיתון החרדי 'המודיע'.

אפשרות חדשה שנוצרה במאה ה-21 היא הפצת המקומונים על גבי דפי האינטרנט. מקומונים אלו הוקמו לרוב על ידי תאגידי התקשורת השונים, לדוגמה "ידיעות תקשורת" מבית ידיעות אחרונות. עם זאת ישנם גם תאגידי מקומונים פרטיים דוגמת רשת "ישראל-נט" המחזיקה מספר מקומונים אינטרנטיים באזורים שונים ברחבי ישראל, ביניהם אתר "באר שבע נט" בעריכתו של מירן שפילברג. בשנת 2013 נמצא כי 45% מן המקומונים בישראל מופצים באמצעות רשת האינטרנט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על-פי דברי המו"ל שלמה לונדון ב"מכתב לקוראים" בשער הגיליון ה-2,200 של "הד הקריות", 8 בספטמבר 2010