מקומון
מקומון הוא כתב עת, כזה שמתמקד באירועים מקומיים או בהשפעתם של אירועים ארציים על המקום. נושאים טיפוסיים במקומון הם פוליטיקה עירונית, התנהלות העירייה, חינוך מקומי, ספורט מקומי (בעיקר כאשר מדובר בקבוצות לא-מקצועניות), תחבורה ציבורית, פשיעה ושערוריות מקומיות, תוכניות בינוי ופיתוח עירוניות, ואיכות הסביבה.
מבחינה מערכתית מתמקד המקומון באירועים מקומיים, שבדרך כלל אינם זוכים לפרסום בעיתונות הארצית. בין הנושאים אשר זכו לכתבות בעיקר מצד מקומונים אלו כתבות שעוסקות מבחינת המודעות, שהן הבסיס הכלכלי לקיומו של עיתון, מספק המקומון מענה לבעיית המחיר הגבוה של מודעות בעיתונות הארצית. בעל חנות רהיטים בנהריה שמפרסם מודעה ב"ידיעות אחרונות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע לאילת. המקומון אפשר פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. בשל ריבוי הפרסומות בעיתונים המקומיים, אלו היוו מקור רווח לעיתוני האם שלהם.
החלטה מערכתית ראשונה של המקומון היא היקף הלוקליות שלו, כלומר היקף האזור שבסיקורו יעסוק ובו יופץ – האם להתמקד ברובע מסוים, בעיר מסוימת או בגוש ערים מסוים. אזור ההפצה גדול לעיתים מאזור הסיקור, למשל כאשר תושבי פרוורים מתעניינים גם במקומון של המטרופולין.
במאה ה-21 חלה ירידה חדה בתפוצת המקומונים בעולם ובישראל, בעיקר בגלל המעבר לפרסום באינטרנט ובשל התפתחות הרשתות החברתיות. בארצות הברית לבדה נסגרו אלפי עיתונים מקומיים[1].
מקומונים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב המקומונים בישראל הם שבועונים, המופצים ביום חמישי או שישי. במשך השנים פעלו בישראל מאות מקומונים. עד תחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 רובם הפסיקו לצאת בדפוס, ופעילים בעיקר באינטרנט[2].
המקומון הראשון בארץ ישראל, היה "ידיעות עיריית תל אביב" שיצאה לאור בשנים 1921–1955; אחריו יצא לאור "הצפון" הרוויזיוניסטי, בחיפה, החל מ-1926 במשך שנתיים[3].
תרבות המקומונים במדינת ישראל התפתחה בדרום הארץ החל משנות החמישים של המאה העשרים. בשנת 1954 החל לצאת לאור בבאר שבע המקומון "קול הנגב" ובאשקלון, לזמן קצר, מקומון בשם "אשקלון החדשה"[4][5]. בפברואר 1962 החל לצאת לאור "ערב ערב באילת", שהוא המקומון הוותיק בישראל שעדיין יוצא לאור[6], בין השנים 1966–1989 יצא בעיר ערד המקומון "כידוד". בשנת 1968[7] החל להתפרסם באזור הקריות "הד הקריות"[8], בשנת 1971 חדשות השבוע בראשון לציון ובשנת 1973 קול השרון בנתניה. בשנת 1974 משה אלון הקים את "ידיעות הגליל". בהמשך נוסדו בשנות ה-70 המקומונים המתחרים "צפון 1" על ידי איש גורדון ו"כלבי" ו-"שבע" בבאר שבע. ב-1975 הקים יוסי גדעוני את עיתון "שכונות בתל אביב"[9].
ב-1979 החל לצאת לאור בירושלים המקומון "כל העיר" ביוזמת עמוס שוקן (אז מנכ"ל "קבוצת הארץ"), על בסיס צוות המקומון "ירושלתון" שפעל כבר קודם וחיפש מו"ל חדש. המודל העסקי שלו היה הפקת עיתון איכותי המכסה נושאים מקומיים, המופץ בחינם באופן נרחב ומבוסס על הכנסות מפרסום[10]. הוא זכה להצלחה רבה מאחר שטרום תקופת הרדיו המקומי והפרסום המקוון באינטרנט, הציע לעסקים מקומיים אפשרות לפרסם מודעות במחיר זול יותר מהעיתונות הארצית וממוקד לקהל מקומי. בנוסף נתן כיסוי נרחב לנושאים מקומיים (לדוגמה סיקור מקיף של קבוצת הכדורגל "ביתר ירושלים"). בעקבות הצלחתו יזם שוקן, שנה אחר כך, הקמת מקומון מקביל בתל אביב "העיר" שגם זכה להצלחה מסחרית. הכיסוי העיתונאי ב"העיר" היה חדשני ופרובוקטיבי ונתן כיסוי מורחב על נושאי תרבות, אירועים (מדור שהפך בהמשך למוסף בפני עצמו - "עכבר העיר") אופנה וכתבות מגזיניות לאו דווקא בנושאים מקומיים[11]. לאחר מספר שנים "העיר" הופץ כבר בכל רחבי מטרופולין תל אביב והוא הפך למעשה לעיתון הנפוץ ביותר בגוש דן[10]. תפוצתו בשיאה, באמצע שנות ה-80, הייתה 190,000 עותקים מדי שבוע[12]. בהמשך הוקמה על ידי שוקן רשת של מקומונים - "רשת שוקן", באמצעות הקמה או רכישה של מקומונים נוספים, בהם: "כלבו" בחיפה, "צומת השרון", "כאן דרום", "מלאבס" ו"השקמה".
ב-1982 בתגובה להצלחת "רשת שוקן" החלה קבוצת "ידיעות אחרונות" להקים או לרכוש מקומונים משלה ("קול ירושלים", "קול חיפה", "קול הנגב" ועוד)[13]. והחל מ-1989 אגדו המקומונים תחת חברת הבת "ידיעות תקשורת", עם הנהלה מרכזית[14]. כעיתון הנפוץ במדינה שילב ידיעות את הפצת המקומונים בסופי שבוע עם מהדורת יום שישי שלו.
ב-1983 יזם העיתונאי אלי ניסן את הקמת רשת המקומונים "רחוב ראשי", לפי הדגם של התקשורת המקומית בארצות הברית[15]. הקמת מערכת חדשות מרכזית לכ-15 מקומונים, שתפעיל גם עיתונאים בכל עיר, הקמת רשת הפצה מרכזית, ורשת פרסום ושיווק משותפת. על פי התכנון מנגנון זה היה אמור להיות גם התשתית לקראת הקמת רשת תחנות רדיו מקומיות ותחנות מקומיות של טלוויזיה בכבלים. לצורך המיזם גייס ניסן את התעשיין דב לאוטמן, חברת ההשקעות "דנות" ובנק לאומי. עיתוני הרשת הראשונים החלו להתפרסם במאי 1983, אך לאחר 7 חודשים הרשת נסגרה לאחר שצברה הפסדים של כ-4.5 מיליון דולר[16].
ב-1984 הקים יוסי גדעוני את רשת המקומונים "אינדקס" שפעלה בבת-ים, חולון, אזור השפלה ואזור השרון.
ב-1998 הקימה "קבוצת מעריב" את רשת מקומוני "זמן מעריב"[17]. באותה תקופה הקים אלי עזור את רשת "המקומון", המוציאה לאור מקומונים המופצים חינם בתיבות הדואר של התושבים, בערים: רמת-גן, גבעתיים, תל אביב ופתח תקווה[18]. בהמשך רכש גם את העיתון המקומי "שבע", המופץ בבאר שבע.
בעשור השני של המאה ה-21 חלה יריד החדה ומהירה בתפוצת המקומונים. בין היתר מכיוון שהפרסום ומודעות, שהיו חלק ניכר מהכנסות המקומונים, עברו לפרסום באינטרנט. וכן בשל ירידה בביקוש למקומונים בשל התפתחות הרשתות החברתיות שבהן מועלות סוגיות שנדונו במקומונים[1]. בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר" שב-2013 הפך לדיגיטלי בלבד[19]. באותה שנה גם נסגרה רשת מקומוני "זמן מעריב"[20]. גם רשת "ידיעות תקשורת" ביצעה צמצומים רבים, איחדה את כל פעילותה למערכת עיתון אחת[21], הפסיקה את הדפסתם של רוב המקומונים שלה ומיקדה את פעילותה באתר החדשות המקומיות "Mynet"[22]. במהלך 2020 רוב המקומונים של "רשת שוקן" הפסיקו לצאת בדפוס. בשנת 2021 הועברה הבעלות על רוב המקומונים של הרשת למי שהיה סמנכ"ל הסחר שלה, אבי סלומון, והיא החלה לפעול בשם "רשת העיר"[23].
המקומונים בעידן הדיגיטלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקומונים, שהיו עמוד התווך של התקשורת המקומית בשנות השמונים והתשעים, החלו להתנוון כתוצאה מהתפתחות האינטרנט[2]. דבר שהציב בפניהם אתגרים רבים, הן כלכליים והן מקצועיים. התפתחות העיתונות באינטרנט דורשת בחינה מחודשת של כללי הרגולציה הקיימים בעולם התקשורת[1]. המקומונים בעידן הדיגיטלי מתמודדים עם מספר אתגרים משמעותיים, הנובעים מהשינויים שחלו בתעשיית התקשורת:
תחרות מצד ענקי האינטרנט: החברות הגדולות והדומיננטיות ביותר בתעשיית האינטרנט, כמו "גוגל", ו"מטא" שולטות בשווקים רבים באמצעות פלטפורמות ושירותים מגוונים, כמו מנועי חיפוש, רשתות חברתיות ויש להן יכולות להציע שירותי פרסום ברמה מקומית במחיר תחרותי[24]; מה שמקשה על מקומונים קטנים להתחרות בהם[25].
ירידה בהכנסות מפרסום: בעבר, מקומונים רבים הסתמכו על הכנסות מפרסום מקומי. עם זאת, עם צמיחת האינטרנט, מפרסמים רבים מעדיפים לפרסם באתרי אינטרנט גדולים בעלי קהל גולשים רחב יותר, מה שפוגע בהכנסות מפרסום של מקומונים. הכנסה נוספת ומשמעותית הייתה ממודעות של מכירת מוצרי יד שנייה, ומודעות דרושים. כאשר רוב הפעילות בתחומים אלו עברה לרשת האינטרנט.
שינויים בהרגלי צריכת מידע: הציבו החל לצרוך מידע באינטרנט ובמכשירים ניידים, ופחות נוטה לקרוא עיתונים מודפסים או מקוונים. שינוי זה פוגע בקהל היעד של המקומונים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כרמית ספיר-ויץ, כאן גרים בכיף, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2008
- אריה קיזל, תמורות בתקשורת המקומית בישראל, העיר רצוי ומצוי, 6 באפריל 2011
- יורם כרפיס, סוף העיתונות המקומית?, באתר גלובס, 29 במאי 2013
- עידית מנוסביץ ואזי לב-און, העיתונות המקומית בישראל 2013: קווים לדמותה, מסגרות מדיה 12, 2014, עמ' 1–28
- הילו גלזר, הם היו חוד החנית של התקשורת הישראלית. ייתכן שאלה ימיהם האחרונים, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2020
- אריה קיזל ומירה פוירשטיין, "בצל המרכז: התקשורת המקומית בפריפריה וסיקור החדשות", קשר 41, חורף 2011, עמ' 78–87
- כספי ד׳, 2011. מבט חדש על עיתונאות מקוונת בישראל. קשר מס׳ 41, 1-13
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 אביעד הומינר-רוזנבלום, המקומונים נעלמים ומפנים את מקומם לפייק ניוז ותיאוריות קונספירציה, באתר TheMarker, 16 בנובמבר 2020
- ^ 1 2 טלי חרותי-סובר, "פעם מקומונים יכלו להמליך ראשי ערים — אך הם איבדו מכוחם בעידן הדיגיטלי", באתר TheMarker, 22 באוגוסט 2022
- ^ השנה הראשונה - שנת קיומו הראשונה של "הצפון" חלפה, הצפון, 22 בפברואר 1927
- ^ "אשקלון החדשה" חדל להופיע, על המשמר, 15 באוגוסט 1954
- ^ "קול הנגב" - יש לקדם בברכה את הופעת הביטאון "קול הנגב" בפעם הראשונה, זמנים, 14 בפברואר 1954
- ^ רועי צ'יקי ארד, בני משפחת נועם הם הילדים הרעים של אילת. האם מפעל החיים שלהם ישרוד?, באתר הארץ, 5 בפברואר 2020
- ^ על-פי דברי המו"ל שלמה לונדון ב"מכתב לקוראים" בשער הגיליון ה-2,200 של "הד הקריות", 8 בספטמבר 2010
- ^ הד הקריות - קיים 19 שנה. השבועון מפיץ 31,000 עותקים, בתשלום. הוא מכסה את אזור הקריות ומפרץ חיפה. העורך שמוליק שם טוב, כותרת ראשית, 15 באוקטובר 1986
- ^ אבי גולדברג, עסקים.... בעלי החברה החלו את דרכם בעולם המו"לות לפני כחמש שנים, כשהוציאו את עיתון השכונות בתל־ אביב., העיר, 13 באוגוסט 1982
- ^ 1 2 שבא סלהוב, כל נערי שוקן - עם פרישתו של חנוך מרמרי מעריכת "העיר," מגיע לקיצו עידן "דור המייסדים" של העיתונות המקומית המהפכנית, במחנה, 22 בפברואר 1984
- ^ דורון רוזנבלום, תחום־השיפוט המתרחב והולך של המקומון - 'העיר' בן חמש: דורון רוזנבלום, בעצמו תל־אביבי אדוק. אוהב אותו ומייחס לו פריצת־דרך עיתונאית, כותרת ראשית, 27 בנובמבר 1985
- ^ שוקן הבן: 120 אלף דולר הפסד בחודש, "העולם הזה", גיליון 2491 מ-29 במאי 1985, עמוד 12
- ^ הלוח הכללי - ידיעות אחרונות - בשיתוף לאשה, קול ירושלים, קול חיפה, קול הנגב, דבר, 5 באוקטובר 1982
- ^ אפי לנדאו, עורך "ידיעות אחרונות" הודח עקב נסיונו למנוע הקמת רשת מקומונים, חדשות, 29 בספטמבר 1989
- ^ שרית ילוב, מדוע נסגרה רשת המקומונים?, דבר, 30 בנובמבר 1983
- ^ שוש מיימון, עיתון מת, כותרת ראשית, 4 בינואר 1984
- ^ שמואל דקלו, "ידיעות אחרונות" לביה"ד להגבלים: "מעריב" מוציא לאור רשת מקומונים, באתר גלובס, 6 באוגוסט 1998
- ^ אסף כרמל, ישראל כבר קטנה עליו, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2004
- ^ לי-אור אברבך, "עכבר העיר ת"א" ייסגר; המהדורה הדיגיטלית תשתנה, באתר גלובס, 11 במרץ 2013
- ^ לי-אור אברבך, מקומוני "זמן מעריב" נסגרו; גיא מרוז: לא נתנו לנו להיפרד, באתר גלובס, 19 במאי 2013
יונתן כיתאין, סגירת מקומוני "זמן מעריב": פצצת הזמן חזרה לתקתק, באתר גלובס, 12 ביוני 2013 - ^ אלכסנדר כץ, שינוי ארגוני בידיעות תקשורת: מקומוני המרכז תחת עורך אחד, באתר אייס, 27 במאי 2019
- ^ שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו, רשתות המקומונים הארציות גוועות, באתר העין השביעית, 12 בנובמבר 2020
- ^ איתמר ב"ז, מו"ל נולד, באתר העין השביעית, 12 באוקטובר 2021
- ^ המהפכה הבאה של גוגל, באתר TheMarker, 18 במרץ 2008
רפאלה גויכמן, גוגל שואבת 20% משוק הפרסום בישראל — אך החקירה בעניין מתעכבת מאז 2018, באתר TheMarker, 18 ביוני 2023 - ^ אמיר טייג, הפרסום המקומי עובר לענקים הגלובליים, באתר TheMarker, 26 במרץ 2012
