רנה נוויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רנה נוויל
Rene Neuville.jpg
לידה 30 באוקטובר 1899
גיברלטר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביוני 1952 (בגיל 52)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה René Victor Neuville עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע דיפלומט, ארכאולוג, פרהיסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד הקונסול הכללי של צרפת בירושלים
28 בפברואר 1946 עד 1 בינואר 1952
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רְנֶה נֶוויל (René Victor Neuville; ‏30 באוקטובר 1899, גיברלטר23 ביוני 1952, ירושלים) היה דיפלומט צרפתי, שכיהן כקונסול צרפת בירושלים, ומחלוצי המחקר הפרהיסטורי בארץ ישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה נוויל; מצבת קברו בכנסיית סנטה אנה בירושלים

רְנֶה נֶוויל, שנולד בגיברלטר בעת שאביו שירת כקונסול צרפת במקום, הצטרף לשירות החוץ הצרפתי מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. תחילה הוצב בטנג'יר ואחרי כן בוֶנטימיליה (צר') שבאיטליה, שם התמקד בלימודי אגיפטולוגיה.[1] ב-1927 הוצב בירושלים כסגן הקונסול הצרפתי, ובמשך אחת-עשרה השנים הבאות התמסר לחקר הפרהיסטוריה של ארץ ישראל. רנה נוויל היה פעיל בחברה המזרחנית הארץ-ישראלית וחבר הנהלתה, ובשנת 1931 אף כיהן כנשיא החברה. כמו כן היה חבר במועצה הארכאולוגית המייעצת של מחלקת העתיקות המנדטורית. ב-1937 הוצב מטעם משרד החוץ של צרפת בארצות צפון אפריקה, ובשהותו במרוקו המשיך במחקריו באתרים פרהיסטוריים. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הצטרף לכוחות צרפת החופשית, מונה לקונסול הכללי של צרפת בארץ ישראל ובעבר הירדן ושימש בתפקיד זה עד למותו.

חלקו במחקר הפרהיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים שבהן שהה בארץ (1928–1937, 1946–1949) ניהל רנה נוויל חפירות באתרים פרהיסטוריים במדבר יהודה מטעם המכון לפלאונטולוגיה של האדם (צר') בפריז: במערות אֻם קַטַפָה, אבו זיף, צַחבָּה, א-טַבַּן, אֻם נְקוּס, עֵין סַח'רי, אֻם א-זֻויתינה ואֻם קַלעָה, במחסי-הסלע עִרק אל-אחמר[2] ואל-קֻצַיר, וכן בטרסות אל-חִ'יאם ואבו זיף. בשנים 1929–1934 השתתף בחפירותיו של אלכסיס מאלון בתלוליות ע'סול מטעם המכון האפיפיורי למקרא, ובשנים 1934–1935 חפר לצד משה שטקליס במערת קפזה (קדומים) שלמרגלות הר הקפיצה. לפני פטירתו ב-1952 הספיק לחפור שנית באום קטפה ולקבל לידיו שני אוספים מן החפירות שערכו עוזריו הבדואים באתרים נוספים, ואלה פורסמו על ידי ז'אן פרו.

כבר ב-1934 סיכם נוויל, לראשונה, את הסכימה של שלבי התקופה הפלאוליתית המאוחרת בארץ ישראל.[3] נוויל, לצד דורותי גארוד ואלפרד רוּסט (אנ'), שחפר בסוריה, היה במתווי המסגרת הכרונו-תרבותית של הפרהיסטוריה באזורנו המשמשת בעיקרה עד היום. לפני פטירתו הספיק נוויל להפיק את חיבורו המקיף על התקופות הפלאוליתית והמזוליתית במדבר יהודה,[4] שבו הציג את תוצאות מחקריו ועליו זכה בפרס בּוֹרדין (Prix Bordin) מטעם האקדמיה לכתובים ולספרות (צר') המסונפת למכון של צרפת. החיבור כלל גם את מחקריהם של עמיתיו, הגאולוג יעקב בן-תור והזואולוג גאורג האז מהאוניברסיטה העברית[5] ושל הארכאולוג ז'אן פרו והפלאונטולוג ריימונד וופרי (Vaufrey) מהמרכז הלאומי למחקר מדעי בצרפת (CNRS).

נציג צרפת בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוויל נמנה עם שורת דיפלומטים-ארכאולוגים ששרתו בקונסוליה הצרפתית בירושלים, דוגמת פול-אמיל בוטה,[6] שכיהן כקונסול הכללי של צרפת בירושלים, ושארל קלרמון-גנו, ששימש בה כמתורגמן. נוויל הקדיש חיבור מיוחד לתולדות נציגי צרפת בירושלים מאז המאה ה-17.[7]

כנציג צרפת בארץ ישראל ובעבר הירדן פעל נוויל בהתאם לעמדת ממשלתו למען בינאום ירושלים (לפי תוכנית החלוקה מ-1947) מתוך ההכרה שרק במסגרת זו יובטחו המקומות הקדושים לנוצרים ונחלותיה ההיסטוריות של צרפת בירושלים ובסביבתה.[8] נוויל היה חבר בוועדה הקונסולרית שמינתה מועצת הביטחון של האו"ם ב-1948 להפסקת האש בירושלים ובחלק מתקופת פעולתה עמד בראשה. על אף ההפגזות שניתכו על ירושלים במלחמת העצמאות לא עזב נוויל את מגוריו בקונסוליה ואף הקפיד על הנפת דגל צרפת מדי יום ביומו.[9] בשנים סוערות אלה לא היה בכוחו להתמקד בפעולה מדעית כאוות נפשו, אף שלא הרפה ממנה.

רנה נוויל היה מעוטר לגיון הכבוד הצרפתי (ב-1936 התכבד בדרגת אביר וב-1948 הועלה לדרגת קצין) ובעל דרגת מפקד במסדר אבירי הקבר הקדוש (צר').

נוויל נפטר ב-1952 בירושלים אחרי מחלה קשה. מסע ההלוויה יצא מבניין הקונסוליה הצרפתית, עבר בשער מנדלבאום והסתיים בכנסיית סנטה אנה שבעיר העתיקה, שם נקבר.[10]

א"ל סוקניק, ראש המחלקה לארכאולוגיה[11] באוניברסיטה העברית, הדגיש בהספדו[12] את הלהט שאִפיין את נוויל הן במילוי תפקידו כנציג ממשלת צרפת והן בעבודת המחקר המדעי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

(בצרפתית) בסיום ההספד של ז'אן פרו, בעמודים 627–628, מובאת רשימה ממבחר כתביו של נוויל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב-1927 ראה אור תרגום פרי עטו למהדורה המעודכנת של "דקדוק שפת מצרים הקדומה" שחיבר האגיפטולוג ג'וליו פֿארינה (Farina)
  2. ^ אין מדובר באתר גשר הפרהיסטורי שבעמק הירדן
  3. ^ במאמר שראה אור בכתב-העת של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים – "La préhistorique de Palestine", Revue Biblique XLIII (1934), pp.237-259
  4. ^ La Paléolitique et le Mésolitique du désert de Judée. Archives de l'Institut de Paléontologie Humaine. Memoire 24, Paris 1951
  5. ^ נוויל היה פלאונטולוג חובב, ואת אוסף הקונכיות שלו הותיר ברשות עמיתו גאורג האז, והן כלולות באוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ידיעון HAASIANA מס' 6 (אפריל 2012, עמ' 37–39) ייחד לו מקום
  6. ^ ביוזמת רנה נוויל, במלאת מאה שנים להצבתו של פול-אמיל בוטה בקונסוליה הצרפתית בירושלים, נקראה באוקטובר 1948 על שמו של בוטה הדרך היוצאת מרחוב המלך דוד שבה שכנה הקונסוליה הצרפתית
  7. ^ פורסם בהמשכים ב-1947 וב-1948; Heurs et malheurs des consuls de France à Jérusalem: aux XVIIe, XVIIIe et XIXe siècles
  8. ^ על עמדותיו ועל התנהלותו של נוויל בהקשר לתוכנית החלוקה מ-1947 ולקביעת ירושלים כ"אזור נפרד" ואחרי כן בהקשר להכרת צרפת בישראל ובשאלת המוסדות הצרפתים בישראל, ראה: צילה הרשקו, בין פאריס לירושלים – צרפת, הציונות והקמת מדינת ישראל 1945–1949, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000
  9. ^ בעת פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 שהה נוויל בבית הקונסוליה הצרפתית הסמוך למלון; נזקי ההדף היו מועטים הודות להתרעה המוקדמת
  10. ^ "מותו של קונסול וחוקר: ר. נוויל", מעריב, 25 ביוני 1952
  11. ^ הפכה למכון לארכאולוגיה רק בשנת 1967
  12. ^ ג'רוזלם פוסט, 24 ביוני 1952, עמוד ראשון