יעקב בן-תור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב בן-תור
קורט וינטר
אין תמונה חופשית
לידה 13 בפברואר 1910
פטירה 29 באוקטובר 2002 (בגיל 92)
ענף מדעי גאולוגיה
ארצות מגורים גרמניה, ישראל
מקום לימודים סורבון, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת קניגסברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והנצחה
תרומות עיקריות
חקר גאולוגי של ישראל,
מיפוי גאולוגי של הנגב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקב בן-תוֹר (13 בפברואר 191029 באוקטובר 2002) היה פרופסור לגאולוגיה ומנהל המכון הגיאולוגי לישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-תור נולד בשם קורט וִינְטֶר בשנת 1910 בקניגסברג שבגרמניה. הוא למד משפטים בעיר הולדתו, ולאחר מכן משפטים בברלין ובלשנות בסורבון שבצרפת. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו.

לאחר עלייתו הצטרף בן-תור ליהודה פיקרד והיה מראשוני החוג לגאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא נשלח מטעמו של פיקרד ללימודים בשווייץ ולמד לימודי דוקטורט בנושא סלעים וולקניים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאסר בשווייץ כמרגל גרמני, וברח חזרה לארץ ישראל. ב-1945 הוענק לו תואר דוקטור בחוג לגאולוגיה והיה לראשון בתחום לו העניקה האוניברסיטה העברית תואר דוקטור. בשנת 1949 מונה למדריך באוניברסיטה העברית[1]. בשנת 1957 הועלה לדרגת פרופסור חבר[2].

אנשי חיל המדע ליד מצבה שהוקמה לזכר חברם פיני סלע שנרצח במסגרת עבודתו, 1951. פרופ' יעקב בן-תור עומד משמאל

בן-תור כיהן כחבר אספת הנבחרים הרביעית (19441948) מטעם מפלגת עלייה חדשה של יוצאי גרמניה. כן כיהן בוועד הקהילה של ירושלים[3].

כיוון שהיה פעיל "ההגנה", גויס על ידי פרופ' ישראל דוסטרובסקי לשורות חיל המדע. בעיצומה של מלחמת השחרור ביצע, יחד עם עקיבא פרומן ואחרים, סקר ומיפוי גאולוגי של הנגב. עבודתם נערכה לצורך איתור נפט ואורניום, אך ממצאיה התרכזו בחשיפת מרבצי הפוספטים בתמנע. על עבודתם זו זכו בן-תור ופרומן בפרס ישראל למדעי החיים לשנת ה'תשט"ו (1955).

במקביל לעבודתו בשנים אלו השלים בן-תור דוקטורט נוסף, בהצטיינות, מהסורבון. בשנת 1952 כיהן כראש המחלקה למינרולוגיה ולפטרולוגיה במכון הגיאולוגי[4]. בן-תור כיהן בשנת 1953 כנשיאהּ של החברה הגיאולוגית הישראלית. בשנת 1954 מוּנה למנהל המכון הגאולוגי[5], ולימים היה גם לראש החוג לגאולוגיה באוניברסיטה העברית. לאחר מלחמת ששת הימים יצא לסיני לצורך מחקר ומיפוי[6]. ב-1977 פרש מהאוניברסיטה העברית. לאחר מכן עבד במכון סקריפס באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.

המינרל בנתוריט, שנתגלה ב-1980 על ידי הגאולוגית שולמית גרוס בתצורת חתרורים, נקרא על שמו.

נפטר ב-2002, הותיר אחריו את רעייתו מרים קסטנר, פרופסור במכון סקריפס, ושלושה ילדים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]