שאירי התאבדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שאירי התאבדות (באנגלית: Suicide Survivors ולעיתים Suicide beraved people או Suicide loss survivors) הם מי שאבלים בעקבות התאבדות יקירם. בעשרות השנים שחלפו מאז החלת הגדרה על ידי אלברט קיין[1], התרחבה הגדרה זו. כיום מקובל לכנות 'שאירי התאבדות' את מי שהיו להם קשרי דם עם האדם שהתאבד, וכן ואנשים נוספים כמו עמיתים לעבודה, שקיימו קשר רציף וקרוב עם המנוח והם אבלים בעקבות התאבדותו[2].

אדווין שניידמן, מחלוצי המחקר בתחום האובדנות, העריך כי על כל אדם שהתאבד יש בין שישה לעשרה אנשים האבלים בעקבות מותו. אף שזו הערכה בלבד היא עדיין משמשת כאומדן כללי לגבי מספר האנשים האבלים שכל מקרה התאבדות מותיר אחריו. הוא אף ציין כי הבעיה הציבורית הקשה ביותר בהתאבדות היא זו של השאירים: מיליוני בני אדם, הסובלים מחסרון יקירם שהתאבד[3]. בחלק מהמקרים התאבד יותר מאדם אחד באותה משפחה. נתונים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שבישראל מתאבדים בין 400 ל-500 איש מדי שנה[4][5]. ההערכה היא שמספר זה הוא נמוך מהמספר האמיתי (הערכת חסר)[5]. משמעות הדבר היא שמדי שנה מצטרפים למעגל השכול של שאירי התאבדות מאות עד אלפי אנשים חדשים[3]. כשמדובר בעולם כולו, המספר מגיע למיליוני אנשים חדשים מדי שנה, המקבלים את התואר 'שאירי התאבדות'[6].

בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכ-200 השנים האחרונות נתפסו המתאבדים ובני משפחותיהם כמי שהפרו את הסדר הציבורי. ההתאבדות עצמה נתפסה כסוג של חטא מוסרי ודתי[7]. עדות לכך ניתן למצוא בשפה האנגלית בה נעשה שימוש בביטוי Commit לתיאור של ביצוע מעשה לקוי מבחינה מוסרית, פשע או טעות קשה: Committed a crime וגם Commit suicide. בנוסף בולטת הקרבה הסמנטית בין המילה Suicide למילים אחרות באנגלית המתארות המתה: Filicide, Homicide, Genocide וכדומה[7]. בעקבות המשמעות הסטיגמטית של ביטויים כמו Committed suicide ישנה כיום נטייה גוברת בקרב שאירי התאבדות דוברי אנגלית להחליף ביטויים אלה בביטויים כמו "Took his own life" או "Chose to end his life", שהם ביטויים נייטרליים יותר. בישראל, עד שנות השישים של המאה העשרים נחשבה התאבדות כסוג של עבירת המתה, ומי שנדרשו לשאת באחריות לעבירה זו היו בני משפחתו של המתאבד, שאירי ההתאבדות, שבחלק מהמקרים נקנסו או נענשו בצורות שונות[8]. כיום אין התאבדות נכללת בהגדרת עבירות ההמתה בחוק העונשין. סוגיה נוספת הקשורה ליחס לשאירי ההתאבדות, היה היחס ללגיטימיות של אבלם. משפחתו של אדם שמת בקרב זוכה להוקרה ולהכרה חברתית בצורות שונות. משפחה של אדם שמת ממחלה תזכה להבנה של כאבה ואבלה. משפחות של מתאבדים לעומת זאת לא זכו ברוב המקרים להוקרה חברתית: הם לא הוכרו כלל כאבלים, לא ניתנו להם הזכויות שניתנו לאבלים ואבלם לא נתפס בחברה כלגיטימי[9][7][1].

המייחד את אבלם של שאירי התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מחקריו של אלברט קיין בראשית שנות השבעים נבדקה בדרכים שונות השאלה האם יש הבדל בין אבלם של שאירי התאבדות לאבלם של אנשים שאיבדו את יקירם בנסיבות אחרות. כיום מקובל להניח שאבל בעקבות התאבדות נושא את המאפיינים הבאים[10]: א. קצב ההחלמה: ההחלמה מאבל בעקבות התאבדות היא איטית יותר במקרים רבים בהשוואה לאבל בנסיבות פתאומיות אחרות (אירועי אסון, תאונות ופשיעה). ב. במהלך השנה השנייה לאבל מצטמצם ההבדל בין אבל בעקבות התאבדות לאבל בנסיבות אלימות ופתאומיות אחרות. ההבדלים שבכל זאת קיימים הם איכותיים יותר מאשר כמותיים[3][10]. ג. באבל בעקבות התאבדות בולטים מאפיינים אוניברסליים של אבל בעקבות אירוע פתאומי: הלם, תדהמה וכעס. לצידם קיימים מאפיינים ייחודיים יותר כמו עיסוק בשאלת המשמעות האישית של האובדן.

סוגיות המעסיקות שאירי התאבדות במהלך אבלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הסוגיות המעסיקות שאירי התאבדות במהלך אבלם בולט מקומן של הסוגיות הבאות[3]:

מאפיינים רגשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אשמה, האשמה ואחריות - האם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את ההתאבדות? האם האדם התאבד בגלל דבר שעשינו או שלא עשינו? האם היו סימני אזהרה שלא ראינו?[3]
  • הלם / אי אמון - כיוון שמוות בהתאבדות הוא כמעט תמיד מוות פתאומי (למעט מקרים בהם המתאבד מת כעבור שעות או ימים בבית החולים), התגובה למוות תכלול גם הלם, ותחושה של קהות חושים (Numbness)[6].
  • חוויית כעס (על המנוח, על בני משפחה אחרים, שאולי יכלו למנוע את ההתאבדות אך לא מנעו אותה. לעיתים גם על עצמי)[3].
  • בדידות/ בידוד ובושה: לא תמיד קל לדבר על האובדן, אפילו בחוג המשפחה ובוודאי בין חברים בחברה הרחבה. התוצאה עלולה להיות חוויית בידוד. בנוסף לעיתים האדם האבל מאמין שאין לגיטימציה לאבל שלו ולקשיים שלו בעקבות האבל, או שאין לגיטימציה להציג את קשייו בפומבי בצורות שונות, תופעה המוכרת בשם אובדן לא מוקר (Disenfranchised grief)[9].
  • הקלה: בחלק מהמקרים עשויים שאירי ההתאבדות לחוש הקלה לאחר שההתאבדות התרחשה. יכולות להיות לכך מספר סיבות: כאשר מדובר בהתמודדות עם מחלה ממושכת המסבה סבל רב לבן המשפחה עצמו ודורשת מכל התא המשפחתי לגייס משאבים רבים לצורך התמודדות זו, עשויה ההתאבדות לסמן הקלה ויציאה מהמצב המשברי. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפורה של מיכל דסקל. לעיתים עלולים בני המשפחה לחוש במתח וחשש גדל והולך מפני אפשרות של התאבדות ומשהיא מתרחשת יש תחושה של הקלה[3].

מאפיינים קוגניטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למה הוא עשה את זה: אלברט קיין קרא לסוגיה זו השאלה המייסרת[1]. העיסוק בתכלית ההתאבדות לובש צורות שונות אצל שאירי התאבדות שונים: לעיתים הוא מוביל לחוויית האבל לא רק כתהליך תגובתי הסתגלותי אלא כתהליך של עיצוב האובדן ובנייה של משמעות חדשה לחיים נוכח האובדן.
  • ערעור הביטחון: אם ההתאבדות התרחשה בבית המשפחה, עלול הבית כולו להפוך, ממרחב שמקנה ביטחון ותחושת ביתיות למרחב מאיים וכואב מאוד, המזכיר את הטרגדיה שהתרחשה[11].

מאפיינים התנהגותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אקטיביזם: אצל חלק משאירי ההתאבדות ישנו עיסוק מרובה בהתאבדות ובנושאים הקשורים להתאבדות באופן כללי. העיסוק זה אינו תכליתי בהכרח ואינו חיובי בהכרח. הוא יכול להתבטא בקריאת ספרות העוסקת באובדנות, השתתפות בהרצאות בנושא, ומשיכה לתכני אקטואליה העוסקים בהתאבדות. האקטיביזם יכול גם להיות תכליתי ולהתבטא בהתנדבות או פעילות בארגון המסייע לאנשים במצוקה, כמו קו חם לאנשים במצב אובדני[1]. בחלק מהמקרים העיסוק הזה יצירתי וכולל כתיבת מכתבים או שירים למנוח, או כתיבה בנושאים הקשורים להתאבדות, ובכלל עיסוק בתחום אומנות כלשהו. במקרים אחרים יכול האקטיביזם ללבוש צורה של פעילות ציבורית, או מאבק ציבורי בנושאים הקשורים להתאבדות.

מאפיינים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אובדן לא מוקר[12] (Disenfrancised Grief)[9]: בחברות שונות, בהן גם החברה הישראלית, קיים 'מדרג שכול'[13] שבראשו נמצאים מי שאיבדו את יקירם במהלך השירות הצבאי (ובפרט בפעילות מבצעית). אנשים שאיבדו את יקירם בהתאבדות תופסים את עצמם לעיתים קרובות כמי שנמצאים במקום נמוך במדרג זה. הם חשים לעיתים שאין להם לגיטימציה להביע את כאבם בפומבי[14]: לא רק שהחברה אינה מכירה בכאבם ואינה נותנת מקום לאבל זה (בישראל אין יום זיכרון מיוחד למי שהתאבדו), היא אינה מכירה לעיתים בלגיטימיות של הכאב שחשים שאירי ההתאבדות ובזכותם להתאבל.
  • סטיגמה: סוגיית הסטיגמה אצל שאירי התאבדות נוגעת לזיהוי שלהם עצמם כמי שבמשפחתם או בקרבתם אירעה התאבדות. הסטיגמה של שאירי התאבדות קשורה גם לחוויית הבושה שחשים שאירי ההתאבדות והתחושה שלפתע, בלי שרצו בכך, הפך חלק מאוד פגיע ורגיש בעולמם לנחלת רבים[3].
  • חוויית דחייה[15]: הכוונה היא לכך שהמתאבד בחר שלא לחיות יותר במחיצתם. היבט אחר של דחייה הוא שבחלק מהמקרים שאירי התאבדות חשים שאנשים מתרחקים מהם.

פסיכופתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאפיינים של אבל טראומטי: שאירי התאבדות נמצאים בקבוצת סיכון להתפתחות תסמיני אבל טראומטי ואף להתפתחות של פוסט טראומה ברמה קלינית. סכנה זו גדולה במיוחד כאשר מדובר במקרה של שאירי התאבדות שגילו את גופת יקירם שהתאבד[3].
  • אובדנות: בחלק מהמקרים קיים סיכון מוגבר לכך שגם האבלים בעקבות ההתאבדות יפתחו אובדנות ברמות חומרה שונות, החל מחשיבה אובדנית (Suicide Idiation) מחוות אובדניות (Suicide gesture) ניסיונות התאבדות והתאבדות ההסבר המקובל לכך הוא שכאשר המתאבד היה מודל לחיקוי עלולים חלק מהאבלים בעקבות מותו להסיק מהתאבדותו שהתאבדות היא דרך לגיטימית להתמודד עם בעיות בחיים. הסכנה גדולה במיוחד כאשר המתאבד הוא הורה והאבל הוא אחד מילדיו[10]. אובדנות אינה עניין תורשתי שעובר בגנים. עם זאת בני המשפחה או הקהילה עלולים ללכת בדרכו של המתאבד לאחר שהפנימו מסר לפיו התאבדות היא צעד לגיטימי בחייו של מי שנקלע למשבר חמור[3].

שאירי התאבדות בתא המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדות במשפחה היא שבר משמעותי שבמקרים רבים מזעזע את המערכת המשפחתית ועלול לעיתים גם לגרום לפרוק המשפחה הגרעינית. התכנסויות ואירועים משפחתיים שבעבר תרמו לתחושת יחד אינטימית עלולות להפוך לקשות מאד: בחלק מהמקרים ישנן האשמות בתוך התא המשפחתי. בנוסף, אבל הוא במהותו תהליך אישי מאד: כל אדם אבל בדרך קצת שונה ומבכה את הקשר הייחודי שלו עם המנוח בדרך האופיינית רק לו. כאשר אבלים בני משפחה אחת מתקבצים יחד עלולות לעלות האשמות בסגנון "אתה לא אבל נכון" או "אתה מבזה את זכר המנוח". תכנים אלה עלולים להוסיף הרבה מאוד מתח לכל יחד משפחתי. זהו מתח שלא תמיד נוח לדבר עליו, שכן אף אחד במשפחה לא רוצה לפתוח את העניין ולהיות זה שיגרום סבל לשאר בני המשפחה.. התוצאה היא מה שמכונה בשפה הטיפולית "פיל בחדר": מצב שבו חלק מבני המשפחה או כולם חשים שמשהו לא בסדר אך חוששים להעלות את הנושא כי הם חוששים ממה שעלול לקרות אם יעלו את הנושא לדיון. לבסוף, התאבדות של בן משפחה היא אירוע המנתץ אמונות הקיימות אצל כלל בני המשפחה ביחס להיות העולם מקום שבטוח וטוב לחיות בו. חוויה זו היא חוויה עמוקה של התרסקות הדברים שהקנו ביטחון וודאות בעולם[16].

כשהמנוח הוא הורה של שאירי ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר האבלים בעקבות ההתאבדות הם ילדיו של המנוח, הבנתם את המעשה תלויה בגילם. ההתאבדות כמעשה לא הגיוני: ילד בן 7–8 יכול במקרים רבים להבין מהו מוות, אך לא תמיד יכול להבין איך בכלל ייתכן מצב שבו הדבר הוודאי והיציב בחייו (ההורה) ייעלם פתאום לתמיד, כתוצאה מבחירת ההורה שלא להיות יותר. התחושה היא שהמעשה אינו הגיוני חוויית נטישה: ילדים בוגרים בגלאי עשרה עלולים להבין במקרים רבים שההורה למעשה בחר לנטוש אותם לבדם, דווקא בתקופה בחייהם שבה הם זקוקים לו. עבור ילדים ההורה הוא במידה רבה מקור לביטחון, גורם שמתווך את העולם ומנגיש אותו העלמות הורה שמילא תפקידים אלה עבור ילדו עלולה להשאיר את הילד עם חשש גדול מאוד מפני העתיד ותחושה של היותם נבגדים על ידי ההורה. אשמה: ילדים (בעיקר ילדים מתחת לגיל 6–7) נוטים לחשיבה אגוצנטרית ולכן ייתכן שיחשבו שההורה התאבד בגללם. פחד: בני המשפחה מבטאים לעיתים פחד שעוד בני משפחה יתאבדו. חשש זה בולט בעיקר אצל ילדים הנוטים לחשיבה ליניארית (לדוגמה: אם אבא התאבד כשהגיע לגיל 39 אז גם אמא תתאבד כשתגיע לגיל הזה). לאן ממשיכים מכאן: להורה שהתאבד היו תפקידים שונים במשפחה (כמו פרנסה, דאגה לצרכים קיומיים ועוד) ועתה יהיה צורך למלא את מקומו בתפקידים אלה, או לפחות בחלקם.

כשהמנוח הוא בן/בת של שאירי ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבל על צאצא שהתאבד הוא במקרים רבים תהליך ממושך יותר מאבל בנסיבות אחרות[17], בין השאר מפני שבסוג אבל זה כולל גם אובדן של עתידו של המנוח שכבר לא יהיה מה שכל אוהביו ציפו שיהיה: הוא לא ילך לאוניברסיטה (בזמן שחבריו מהתיכון כן ילכו), הוא לא יינשא ויקים משפחה (כשבני גילו וחבריו כן יקימו) וכדומה. המפגש המתמשך עם תחנות בחיי המנוח. כמו כן יש הבדל בין אבל של אמהות ואבל של אבות[18]: אבלם של אבות נוטה לכלול מרכיב משמעותי של חוויית אשמה ואחריות מתוך אמונה שהם נכשלו שתפקיד האב (וההורים בכלל) הוא לשמור על ילדיהם. אצל אמהות לעומת זאת בולט יותר המרכיב של כמיהה למנוח.

כשהמנוח שהתאבד הוא אח/אחות של שאירי ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובת האח או האחות להתאבדות אחיהם או אחותם תלויה במידה רבה בגילם וביכולתם להבין את האירוע ואת משמעותו[19]. אחים צעירים עלולים לחשוש מה יקרה כשיגיעו לגיל בו התאבד אחיהם הגדול[20] וזאת כיוון שהחשיבה בגיל צעיר נוטה להיות ליניארית בנוסף ייתכנו חששות כלליים מהאפשרות שהם או היקרים להם יתאבדו.

כשהמנוח הוא בן/בת זוג של שאיר/ת ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אובדן של בן או בת זוג בהתאבדות מותיר את בן הזוג הנותר באופן פתאומי מאוד ללא האדם שאהב, וללא הביטחון והוודאות שהקשר הזוגי איפשר לו. בנוסף מאבד שאר ההתאבדות חלק מאוד משמעותי מעתידו, ומהחלומות אותם חלם להגשים יחד עם המנוח. אובדן זה חריף במיוחד כאשר מדובר בזוג צעיר יחסית. עוד מאפיין של אובדן בן או בת זוג הוא אבל בבדידות: בן או בת הזוג שנותרו בחיים היו רגילים להיתמך על ידי בן הזוג שהתאבד ולשאוב ממנו עידוד ותקווה. מות בן או בת הזוג משמעה שאין לבין הזוג הנותר עם מי לחלוק את כאבו. לכן אבלות על בן או בת זוג שנפטרו (בפרט בעקבות התאבדות) היא אבלות בודדה.

צמיחה אצל שאירי התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שתואר לעיל, ההתאבדות היא אירוע המנפץ לעיתים קרובות את מערכת האמונות האישית של השאירי ההתאבדות, בשל היותה במרבית המקרים אירוע פתאומי, אלים וחריף שתוצאותיו נחוות כבעלות מימד אישי מאוד, אפילו אינטימי. היותה של ההתאבדות אירוע כה מערער ברמה האישית יכולה לגרום לחלק משאירי ההתאבדות לצאת לתהליך חיפוש אישי אחר משמעות חדשה לחיי שאירי ההתאבדות[21]. כמו כן, חלק משאירי ההתאבדות עשויים לחוות צמיחה פוסט טראומטית.

אירועים הקשורים לשאירי התאבדות ולמניעת התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית מתקיים מדי שנה היום הלאומי לשאירי התאבדות (המתקיים בשבת שלפני חג ההודיה). יום זה מעניק בין השאר הקשר לגיטימי בו יכולים שאירי התאבדות לקבל את הוקרת החברה בגין אובדנם. כמו כן, בכל 10 בספטמבר מתקיים ברחבי העולם היום העולמי למניעת התאבדויות. אירועי היום הזה כוללים טקסים, הרצאות ותהלוכות. הגורם המארגן את אירועי היום הוא הארגון הבינלאומי למניעת התאבדות (International Association for Suicide Prevention), יחד עם ארגונים מקומיים וארציים שונים הנותנים ליום זה יש צביון מיוחד במדינות ואזורים שונים.

ארגונים לתמיכה בשאירי התאבדות בישראל ומחוצה לה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים של שאירי התאבדות בעולם עוסקים בראש ובראשונה במתן תמיכה לאנשים שאיבדו את יקירם בעקבות התאבדות. במסגרת זו מופעלות קבוצות תמיכה שונות, חלקן במתכונת של קבוצות עזרה עצמית. כמו כן מופעלים קווי ייעוץ טלפוניים, ופורומים אינטרנטיים. חלק מהארגונים עוסקים גם במניעת התאבדות בצורות שונות, בעיקר בהעלאת המודעות לסימנים מקדימים להתנהגות אובדנית. להלן מספר שמות ארגונים באזורים שנים בעולם:

  • ארצות הברית וקנדה:
    • Suicide.org (אתר אינטרנט וארגון תמיכה)
    • Suicide Bereaved Survivors Stories (אתר שמציג סיפורי התמודדות של שאירי התאבדות)
    • American Association of suicidology
    • Alliance Of Hope
    • American Foundition for Suicide Prevention
    • Canadian Mental Health Association
  • בריטניה:
    • Survivors of Bereavement by suicide
    • (סקוטלנד) Suicide Bereaved Network
  • אוסטרליה:
    • Postvention Australia
    • SOSBSA

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז ישראלי לעזרה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 הוקמה לראשונה בישראל קבוצה שכללה אך ורק הורים אשר ילדיהם התאבדו, במטרה לעבד יחדיו את האבל המיוחד הזה השונה מכל שכול אחר. היא קמה ביוזמתן של גב' מרתה רמון, מנהלת "המרכז הישראלי לעזרה עצמית" בתל אביב, ועוזרתה, הגב' רות בלקין. ליוזמה זו הצטרף הפסיכולוג ד"ר ישראל אורון, שהנחה את הקבוצות שהתגבשו במהלך שנות ההנחיה[22]. בשנת 2000 סיים ד"ר אורון את הנחיית הקבוצות, וחלק מהחברים שהשתתפו בהן רשם עמותה בשם "בשביל החיים".

עמותת בשביל החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ההתאבדות מתרחשת במהלך פעילות בשירותי הביטחון (צבא, משטרה) עשויה המשפחה האבלה לקבל תמיכות שונות ממשרד הביטחון. כאשר מדובר בהתאבדות של אזרח, עומדת המשפחה מול משבר זה לבדה ללא תמיכה רשמית. מצב זה היווה את אחת הסיבות המרכזיות להקמת עמותת בשביל החיים, העמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות'. העמותה פועלת בתחומים הבאים[23]:

תוכנית מיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתרים היא תוכנית שנוצרה על רקע התוכנית הלאומית למניעת אובדנות שמפעיל משרד הבריאות בפיקוח משרד הרווחה. התוכנית מפעילה מרכזי סיוע וטיפול בהם ניתן לקבל: מידע והכוונה לזכויות של בני משפחה ויחידים שאיבדו את יקירם בהתאבדות, ייעוץ וטיפול נפשי פרטני זוגי ומשפחתי לכלל בני המשפחה האבלים. כמו כן מפעילה התוכנית קבוצות תמיכה טיפוליות. את אתוכנית 'מיתרים' מפעילה עמותת אנוש, האגודה הישראלית לבריאות הנפש. נכון לשנת 2017 התוכנית מפעילה מרכז אחד בתל אביב ומרכז נוסף בחיפה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות ספרות יפה שיצרו שאירי התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון על אבלם של שאירי התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cain Albert, Survivors of suicide. Springer, 1972
  • John J. Jordan & John McIntosh, Grief after suicide, Understanding the consequences and caring for the survivors. Routledge, 2011
  • Christopher Lukas and Henry M. Seiden, Silient Grief: Living in the Wake of Suicide 3rd Revised Edition. Jesica Kingsly Publications, 2013.
  • Einar Plyhn, Kari Dyregrov, Gudrun Dieserud, After the suicide helping the bereaved find a path from gruef to recovery. Jessica Kingsly Publishers, 2011
  • Kenneth Doka, Living with Grief after sudden loss: suicide Homocide, accident, heart attack, or Stroke. 2nd Ed Taylor & Frances, 2013

* שירלי אברמי, אחרון מכתבו ילבין - השפעת התאבדות על בני משפחה. הוצאת עם עובד, 2006.

סרטים תיעודיים העוסקים בשאירי התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Cain, Albert, Survivors of suicide, Springer, 1972
  2. ^ John R. Jordan, John L. McIntosh, Grief After Suicide: Understanding the Consequences and Caring for the Survivors, Taylor & Francis, 2010-10-15. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 לוי בלז,י'., בורשטיין-קלומק, ע'., גביעון, י'., אפטר, א'., 15: על אשמה צער וצמיחה: התמודדותם של שאירי התאבדות עם האובדן ודרכי הטיפול בהם, להאיר את הרי החושך התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, תל אביב: דיונון, 2016, עמ' 231–246
  4. ^ Levav, Itzhak, The Epidemiology of suicidal behavior in Israeli Population. C.Bursztein & A.Apter, Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel From Epidemiology to mental health action, New York: Geffen Publishing House, 2009, עמ' 267–284
  5. ^ 1 2 ציוניה חקלאי, אובדנות בישראל: התאבדות – 1981–2014, נסיונות התאבדות 2004–2014., מכון המחקר של הכנסת, 2016
  6. ^ 1 2 Christopher Lukas & Henry M. Seiden, Silent Grief : Living in the Wake of Suicide, 3, London: JESSICA KINGSLEY PUBLISHERS, 2013
  7. ^ 1 2 3 אל אלוורז, האל הפראי: עיון בהתאבדות, הוצאת כרמל, 2011
  8. ^ ויצטום אליעזר, מרגולין יעקב, [www.justice.gov.il/Units/NetzivutShivyon/.../psychiatriaumishpatberetzyisrael.pdf פסיכיאטריה ומשפט בארץ ישראל: היבטים היסטוריים], רפואה ומשפט 41, 2009, עמ' 124–146
  9. ^ 1 2 3 Kenneth J. Doka, Disenfranchised grief: recognizing hidden sorrow, Lexington Books, 1989-08-15. (באנגלית)
  10. ^ 1 2 3 John R. Jordan & John L. McIntosh, Chapter 2: Is Suicide Bereavement Different?, Grief After Suicide: Understanding the Consequences and Caring for the Survivors, 1, NewYork: Routledge, 2011, עמ' 19–43
  11. ^ Froma Walsh, Living Beyond Loss: Death in the Family, W. W. Norton & Company, 2004. (באנגלית)
  12. ^ הניה שנון קליין שלומית קרייטלר ומיכל קרייטלר, 10 - אובדן לא מוקר, שכול אנטי הגמוני ומסגור מחדש של טראומה: הווית הקיפוח היחסי של משפחות נרצחי הטרור בישראל., טנטולוגיה: מדעי האובדן השכול והאבל נושאים נבחרים, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2013, עמ' 227–262
  13. ^ מלקינסון, רות; רובין, שמשון; ויצטום, אליעזר, אובדן ושכול בחברה הישראלית, ירושלים: הוצאת כנה, 1993
  14. ^ Udi Lebel, Politics of Memory: The Israeli Underground's Struggle for Inclusion in the National Pantheon and Military Commemoralization, Routledge, 2013-01-03. (באנגלית)
  15. ^ Bailley, S. E., Kral, M. J. and Dunham, K., Survivors of Suicide Do Grieve Differently: Empirical Support for a Common Sense Proposition., Suicide and Life-Threatening Behavior 29, 1999, עמ' 256–271.
  16. ^ Julie Cerel, John R. Jordan, Paul R. Duberstein, The impact of suicide on the family, Crisis 29, 2008-01-01, עמ' 38–44 doi: 10.1027/0227-5910.29.1.38
  17. ^ תמר אשכנזי, אבל היום שאחרי : פרידה זיכרון וחיים, ספריית מעריב, 2014
  18. ^ Joan Louise Sugrue, Sinead McGilloway, Orla Keegan, The Experiences of Mothers Bereaved by Suicide: An Exploratory Study, Death Studies 38, 2014-02-07, עמ' 118–124 doi: 10.1080/07481187.2012.738765
  19. ^ הניה שנון־קליין, שולמית קרייטלר ומיכל קרייטלר, פרק 2: לומדים על המוות (מחברים: לין דספלדר ואל סטריקלנד), טנטולוגיה – מדעי האובדן, השכול והאבל: נושאים נבחרים, הוצאת פרדס, 2013, עמ' 21–64
  20. ^ אברמי שירלי, אחרון מכתבו ילבין: השפעת ההתאבדות על בני המשפחה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006
  21. ^ Robert, A, Neymeyer., Darcy Harris, Howard Winokuer, Gordon, F Thornton, Robert A. Neymeyer & Diana Sands: Meaning reconstruction from principle to practice, Grief and Bereavement in the contemporarry society: Bridging research and practtice, New York: Routledge, 2011, עמ' 9–22
  22. ^ ישראל אורון (אוסטריי), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו – מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה כ' (3), 2000, עמ' 361–383.
  23. ^ אודותינו, באתר עמותת בשביל החיים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שאירי_התאבדות&oldid=38536305"