עמוס עוז
 | |
| עוז בספטמבר 2005 | |
| לידה |
4 במאי 1939 ט"ו באייר תרצ"ט ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
28 בדצמבר 2018 (בגיל 79) כ' בטבת תשע"ט פתח תקווה, ישראל  |
| מקום קבורה |
בית הקברות בקיבוץ חולדה  |
| שם לידה | עמוס קלוזנר |
| עיסוק | סופר, אינטלקטואל, פרופסור |
| צאצאים |
פניה עוז-זלצברגר, גליה עוז, דניאל עוז |
| מדינה |
ישראל |
| לאום | יהודי |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה |
| שפות היצירה | עברית |
| תחום כתיבה | ספרות, פובליציסטיקה |
| סוגה | סיפור קצר, רומן |
| נושאי כתיבה | שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים |
| יצירות בולטות | סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה |
| תקופת הפעילות | 1960–2018 (כ־58 שנים) |
| הושפע מ | שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון |
| השפיע על | דויד גרוסמן |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[1]
עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו.[2] זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דוד-אביו של עוז, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.
גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות,[3] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה. עוז היה חניך בשבט מצדה של תנועת הצופים.[4]
בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, בו חי בשנים 1954–1985.
שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית. בתחילת 1965 הוא קיבל תואר ראשון בהצטיינות[5].
עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג נולדו שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[6] שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עזבו עוז ומשפחתו את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, ועברו לערד. בערד חי יותר מעשרים שנה ושם נכתבו רוב ספריו. בשנותיו האחרונות התגורר בנווה אביבים שבתל אביב.[7]
עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[8] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.
בינו לבין בתו גליה עוז שרר נתק ארוך שנים. בשנת 2021 יצא לאור ספר אוטוביוגרפי מאת גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ובו היא טוענת כי הרקע לנתק הוא אלימות והשפלה מתמשכים שספגה מצד אביה.[9][10] מנגד, אלמנתו, בתו השנייה ובנו טוענים כי דבריה שונים מהאופן בו הם זוכרים אותו.[12] בחודש פברואר 2022 יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים ספרו של דניאל עוז, אחיה של גליה, בשם "אוסף צדפים" על טענותיה של גליה כלפי בני משפחתם.
יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.
בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.
ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, בהם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא מתאר מציאות חדשה של הקיבוץ, עם התמוטטות הערכים שהיו בדור הפלמ"ח, תוך שימוש במבנים תמטיים שונים, כמו המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.[13]
הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות,[14] ויצא ב-41 מהדורות.[15] הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.
בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר", מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.
אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.
— מיכאל שלי
השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[16]
שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.
בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" כאחד ממאה הרומנים הגדולים של המאה ה-20 על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית.[17]
בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופייה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות בספר שונות מאוד זו מזו, ומתפתחות ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ככל שהעלילה מתפתחת.
הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה, והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שעוז מתאר אותה. יגאל שוורץ כתב כי בספר זה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב".[18]
עוז חושף בספרו האוטוביוגרפי את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו:
שרווד אנדרסן [...] שחרר לי את היד הכותבת [...] האירועים שסביבם נסבו סיפורי 'ווינסבורג אוהיו' היו כולם פעוטים ויומיומיים, קרוצים מחומרים של רכילות מקומית או של חלומות קטנים שאינם מתממשים [...] שרווד אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי. בזכותו תפסתי פתאום שהעולם הכתוב לא תלוי במילנו ולונדון אלא הוא חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום
— סיפור על אהבה וחושך, עמ' 544–547
את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.
הספר העיוני יהודים ומילים נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בכתר הוצאה לאור בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים. עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.
נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. עמוס עוז הוא מהסופרים הישראליים המתורגמים ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות[19] והוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).
כאב היתמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.[20]
אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז.[21] בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד,[22] ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:
הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר
— פרוזה, גיליון 12–13, (1977), עמ' 6
אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.[21]
מעורבותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר התבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש"[23][24][25] והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.
כבר באוגוסט 1967 יצא נגד הכיבוש,[26] והמשיך בכך עד סוף ימיו.[27] היה פעיל בוועד לשלום וביטחון,[28] תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".[29] היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה.[31] החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 ברשימת מרצ[32] ולקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ.
עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[33]
ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[34]
בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".[35]
בין השאר אמר:
מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה
— ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.
עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,[36] והדגיש את היותו ציוני.
לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".[37]
בשנת 2002 אמר:
צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.[38]
באותה שנה אמר:
...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.[38]
באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שרפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."[39] על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[40] רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".
עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.[41]
במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".[42][43]
במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."[44][45]
בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.[46]
עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[47]
הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 1976 עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה".
- בשנת 1983 קיבל את פרס ברנשטיין בקטגוריית רומן עברי מקורי.
- בשנת 1986 קיבל את פרס ביאליק לספרות יפה.
- בשנת 1988 קיבל את פרס פמינה הצרפתי, על ספרו "קופסה שחורה".[48]
- בשנת 1998 קיבל את פרס ישראל בקטגוריה ספרות בתשנ"ח.
- בשנת 1992 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
- בשנת 2005 זכה בפרס גתה, על ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך".[49]
- בשנת 2006 העניק לו סנט האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה על תרומתו הייחודית להעשרת הספרות העברית וחיי הרוח במדינת ישראל, ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם".[50]
- ב-27 בנובמבר 2006, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, נאמר עליו: "קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו".[51]
- במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס נובל.[52]
- באוקטובר 2007 נמנה עם המועמדים לפרס נובל בספרות, שניתן לבסוף לסופרת הבריטית דוריס לסינג.[53]
- ב-12 בפברואר 2008 הוכרז כזוכה פרס דן דוד לשנת 2008 על תרומתו לספרות ולחברה הישראלית.[54]
- במאי 2008 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[55]
- בנובמבר 2008 הוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות, והוא הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה, מהפרסים החשובים בגרמניה.[56]
עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.[57][58]
- באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
- באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא
- בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
- בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
- בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
- ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
- במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
- באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
- בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו (אנ').
- בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
- בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
- בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
- בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה).
- בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין).
- בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
- בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
- בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי".
- בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018.
- בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
- בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאחר מותו נקראה הספרייה העירונית ערד על שמו.
- בשנת 2020 קראה עיריית הרצליה רחוב על שמו בשכונת גליל ים.[59]
- עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב לויטן 4 בשכונת נווה אביבים.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
- מקום אחר (רומן, 1966)
- מיכאל שלי (רומן על רקע ירושלים, 1967)
- עד מוות (שתי נובלות, 1971)
- לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
- אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
- הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
- סומכי (ספור לילדים, 1978) (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: רות גווילי).
- מנוחה נכונה (רומן, 1982)
- קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
- לדעת אישה (רומן, 1989)
- המצב השלישי (רומן, 1991)
- אל תגידי לילה (רומן, 1994)
- פנתר במרתף (רומן, 1995), (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: אנה טיכו).
- אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
- מנזר השתקנים (סיפור שהופיע לראשונה ב"ארצות התן", יצא כספר נפרד בשנת 2000)
- סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
- פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005)
- חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
- תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
- בין חברים (סיפורים, 2012)
- הבשורה על-פי יהודה (רומן, 2014)
עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
- פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
- ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
- שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (1993): קריאה מעמיקה בשלושה מסיפוריו של ש"י עגנון: "תהלה", "סיפור פשוט" ו"תמול שלשום".
- מתחילים סיפור (מסות, 1996)
- כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
- בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
- על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
- יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
- שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
- ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)
- כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו, 2019)
עיבודים לספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:
- הספר "מיכאל שלי" עובד על ידי הבמאי דן וולמן ב-1975 לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי". הסרט זכה בשלושה פרסי כינור דוד.
- הספר "קופסה שחורה" עובד לקולנוע בידי יעוד לבנון, נעמי שרן ועמוס עוז ובוים בידי יעוד לבנון בסרט שהוקרן לראשונה בשנת 1992, בכיכובם של ברוריה אלבק, מתי סרי, עמי טראוב, אמנון מסקין וקרן מור.
- הספר "פנתר במרתף" עובד לקולנוע בידי הבמאית לין רות' לסרט בשפה האנגלית בשם "הבוגד הקטן" (The Little Traitor) בשנת 2007.
- במאי 2015 הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קאן הסרט "סיפור על אהבה וחושך", אשר כתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.
תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קופסה שחורה (ספר) – עובד להצגת תיאטרון בידי חנן שניר ובבימויו והוא הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 2003, עיבוד חדש לתיאטרון מאת יעוד לבנון ונעמי שרון הוצג בשנת 2014 על במת בית הספר לתיאטרון בית צבי, ועיבוד נוסף לתיאטרון מאת חנן שניר ובבימויו הוצג בשנת 2019 בתיאטרון בית ליסין.
- מנוחה נכונה (ספר) – עובד למחזה על ידי פנינה גרי והוצג בפסטיבל עכו ב-1992.
- אותו הים – עובד להצגת תיאטרון בידי חנן שניר ובבימויו והוא הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 2010, עם מוזיקה של יובל מסנר.
- הספר "תמונות מחיי הכפר" עובד להצגת תיאטרון בידי יורם פאלק, הוצג בתיאטרון החאן בשנת 2014.
- פרקים מתוך הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" עובדו למחזה בבימויה של איה קפלן ובכיכובם של יהויכין פרידלנדר ותמר אלקן-מאושר. המחזה עלה בתיאטרון החאן בסוף 2019.
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נורית גרץ, עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית הפועלים, 1980.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם בלבן, בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז. עם עובד, 1986.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם בלבן, אל הלשון וממנה: לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז. עם עובד, 1988.(הספר בקטלוג ULI)
- הלית ישורון, איך עשית את זה? - ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 189–228, ראיון עם עמוס עוז מדצמבר 1988.(הספר בקטלוג ULI)
- יאיר מזור, ליטוף באפלה - על סיפורת עמוס עוז, כתר הוצאה לאור, 1998.(הספר בקטלוג ULI)
- נורית גרץ ומאיר חזן (עורכים), ישראל, חוברת מס' 7, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005. חוברת מיוחדת של כתב העת שמוקדשת לספר סיפור על אהבה וחושך.
- ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
- נורית גרץ ועדיה מנדלסון-מעוז, עמוס עוז, א"ב יהושע - התחלות כרך ב', קורס של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
- אבי וימר, מחיאת כף-יד אחת - מסע ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הוצאה אלקטרונית ומודפסת/אינדיבוק, ספטמבר 2013. (הספר בקטלוג ULI)
- אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עמוס עוז - אני כמו מרגל או סוכן חרש", עמ' 212-205. (הספר בקטלוג ULI)
- זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.(הספר בקטלוג ULI)
- נורית גוברין, קרובים רחוקים: המשפחה הספרותית של עמוס עוז, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה, 2015.
- אביבה קרינסקי, דרכי עיצוב ופענוח של אלמנטים סמליים ב"מיכאל שלי" וב"נוודים וצפע", בתוך המוטיב והסמל להוראת מונחי יסוד בספרות בשילוב עם אמנויות נוספות, אור-עם, 1985, עמ' 59–64 (הספר בקטלוג ULI)
- דוד קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות, כתר 2020. (הספר בקטלוג ULI)
- נורית גרץ, מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות, רומן ביוגרפי, הוצאת כנרת, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
- יהודה שלם, עוז לתמורה - עמוס עוז מכשף השבט, הוצאת כרמל, 2022.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציטוטים בוויקיציטוט: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
עמוס עוז, ברשת החברתית Goodreads- עמוס עוז, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
עמוס עוז, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- עמוס עוז, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
עמוס עוז, באתר AllMovie (באנגלית)
"עמוס עוז", במסד הנתונים הקולנועיים Kinopoisk.ru (ברוסית)- עמוס עוז, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- עמוס עוז, בארכיון הבימה
- עמוס עוז, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- עמוס עוז, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
- אברהם בלבן, עוז (קלאוזנר) עמוס, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- עמוס עוז באתר האקדמיה ללשון העברית
- עמוס עוז, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- רשימת הפרסומים של עמוס עוז, בקטלוג הספרייה הלאומית
- ארכיון עמוס עוז, מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
- ציטוטים של עמוס עוז, באתר "בין המרכאות"
- הספרים של עמוס עוז, באתר "סימניה"
- מידע על עמוס עוז בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
- חיפוש עמוס עוז בעיתונות יהודית היסטורית
- דב סדן, הר וצלעותיו, דבר, 24 בספטמבר 1976
אשכול נבו, שלום, מורה, באתר "ידיעות אחרונות", 4 ינואר 2019- זיוה שמיר, עמוס עוז, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
הרצאותיו:
עמוס עוז על הכתיבה, הקריאה ועל הספר בין חברים, מכון ויצמן 2013- עמוס עוז מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סן מרטין, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016
- עמוס עוז כל החשבון עוד לא נגמר, מרכז צימבליסטה 2018
עמוס עוז כתבות וראיונות:
- נורית אבן, ירושלים ביסורי אהבה, מעריב, 19 ביולי 1968, המשך
- תהיותיו של אינטלקטואל ישראלי, דבר, 16 בינואר 1970, המשך
- בילי מוסקונה-לרמן, ריאיון עם עמוס עוז, באתר nrg
- בית ומדבר- ריאיון עם עמוס עוז, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה'.
- שירי לב-ארי, עמוס עוז בין עשרת הספרים הטובים בסין, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2007
- מדוע עמוס עוז לא ראוי לקבל פרס נובל, מתי שמואלוף, אתר nrg, 2009
- מתן שירם, קופסה שחורה, באתר גלובס, 19 באפריל 2009
- מרדכי חיימוביץ, מופע שנות ה-70 של עמוס עוז, באתר nrg, 16 במאי 2009
- שירי לב-ארי, אנחנו עדיין סיפור פתוח, באתר ynet, 24 ביולי 2009
- יותם שווימר, שתי תערוכות, 70 שנה, באתר nrg, 2 בספטמבר 2009
- אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, עמוס עוז וסרי נוסייבה זכו בפרס אונסלד הגרמני, באתר הארץ, 28 ביולי 2010
- ניבה לניר, אין מקום אחר, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
- ריאיון עם צ'ארלי רוז (באנגלית)
- אלי אלון, עוז: לא מקנא במיעוט יהודי במדינה ערבית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 21 באוקטובר 2013
- גילי איזיקוביץ, כשטולסטוי שלח מכתב לעמוס עוז, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
- יובל פלוטקין, סופר של אהבה וחושך: היצירות הגדולות של עמוס עוז, באתר ynet, 28 בדצמבר 2018
- איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018
- "קול מוסרי ולוחם שלום": סיקור מותו של עוז בעולם, באתר ynet, 28 בדצמבר 2018
- עופר אדרת, "קראו לי בוגד המון פעמים. אני בחברה נהדרת": דרכו הפוליטית של עמוס עוז, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2018
- אלעד זרט, להזמין את המתים לקפה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 בדצמבר 2018
- אריאל שנבל, "גם לפחדים הישראליים יש לגיטימציה", בעיתון מקור ראשון, 30 בדצמבר 2018
- חמוטל בר-יוסף, בן אצולה, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
- יגאל שוורץ, המגדלור, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
- נורית גרץ, מה שאבד בזמן, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
- מריו ורגס יוסה, עמוס עוז שלי, באתר "ידיעות אחרונות", 10 ינואר 2019(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
- גילי איזיקוביץ, ״לעמוס עוז היה חור אפל שאי אפשר היה למלא״, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2020
- שירלי אברמי, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות, "ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 23.12.2020
מכּתביו:
- "אש זרה", מאזנים י"ח/א-ב, דצמבר 1963 ינואר 1964. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- פותחים ספר: תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 18 בפברואר 2009
- מלך נורווגיה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
- אבא, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
- אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית, באתר הארץ, 10 במרץ 2015
- התלתלים שלי כבר עפו עד סין, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2015
- "אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית", באתר האקדמיה ללשון, פברואר 2018
- עמוס עוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
על יצירתו:
מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.
- אברהם בלבן, אם יהיה יותר רע יהיה יותר אמיתי, באתר הארץ, 23 באפריל 2019
- גיטה אבינור, "כמה ספרים וסיפורים מן השנים האחרונות", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
- זיוה שמיר, במאזניים דקים - על ספרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה", מעריב, 8 בפברואר 1980
- יוסף אורן, רומן פוליטי מורכב ומרתק, מעריב, 3 בפברואר 1989, המשך - על "לדעת אישה"
- יוסף אורן, "מן השמיים אל הארץ", מאזנים ס"ז 4/5, פברואר-מרץ 1993 - על "שתיקת השמים". (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- לילך וולך, רק על עצמו לספר ידע, באתר של "רשת 13", 23/05/2007 (במקור, מאתר "nana10")(הקישור אינו פעיל, 2.10.2021) - על "חרוזי החיים והמוות"
- מי-טל נדלר, שחזור מרחבי זיכרון בסיפור על אהבה וחושך, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017
- אלכס זהבי, ודע מניין אני בא, על הספר "סיפור על אהבה וחושך", מגזין ארץ אחרת 12
- זיוה שמיר, עמוס עוז: כוחה של חולשה, באתר e-mago
- עמרי הרצוג, עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 04/03/09
- נורית גרץ, תמונות מחיי הכפר, עמוס עוז, באתר הארץ, 04/03/09
- אשכול נבו, על "תמונות מחיי כפר", באתר הארץ, 02/06/10
- אריק גלסנר, החדש של עמוס עוז הוא אתגר למבקר, באתר nrg, 18 באפריל 2009
- שירי לב-ארי, סיפור על סלידה וחושך, באתר גלובס, 24 בפברואר 2009
- ניצה קרן, "בין חברים" ממשיים או מדומים, באתר הארץ, 6 במאי 2011
- על יצירותיו של עמוס עוז, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
- אורין מוריס, הטוב בבנים, הסמכותי באבות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באפריל 2012. (על 'בין חברים', ועל מכלול יצירתו של עוז בין השנים 2002–2012)
- אסתי אדיבי שושן, קינה עמומה ושותקת - על בין חברים, באתר מחשבות על ספרים, יוני 2012
- קובי מידן, חוצה ישראל - ריאיון עם עמוס עוז, הטלוויזיה החינוכית, 27 באוקטובר 2014
- עפרי אילני, "שלום לקנאים": לא מחמיא לעמוס עוז, באתר ynet, 19 במאי 2017
- אבנר שפירא (עורך), מה חשבו מבקרי "הארץ" על 33 ספריו של עמוס עוז במשך 52 שנה?, באתר הארץ
- בני פירסט, "לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה?", פיתוח הארץ לפי עמוס עוז, באתר הארץ, 18 בפברואר 2019
- אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
- דוד אסף ואבנר הולצמן, 'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 24 במאי 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמוס עוז - קורות חיים
- ^ הספר 'ציפור הנפש' מאת מיכל סנונית, תורגם ליותר שפות – 48.
- ^ סיפור על אהבה וחושך
- ^ רוני מלול, שבט מצדה חוגג 70, באתר nrg, 26 במאי 2008
- ^ 900 אקדמאים חדשים במדינה - עמדו בבחינות בהצטיינות, מעריב, 20 בינואר 1965
- ^ רותה קופפר, אף אחד לא משתחרר מההורים שלו, באתר הארץ, 3 בפברואר 2006
- ^ עונה חדשה לחוצה ישראל עם קובי מידן - עמוס עוז, 3 בנובמבר 2014
- ^ איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018
- ^ גילי איזיקוביץ, "הכה אותי, קילל והשפיל": גליה עוז הוציאה ספר על יחסיה עם אביה, עמוס עוז, באתר הארץ, 21 בפברואר 2021
- ^ גליה עוז, קטעים מתוך הספר "דבר שמתחפש לאהבה", באתר הארץ, 22 בפברואר 2021
- ^ מערכת ישראל היום, גליה עוז: "אבא שלי הכה את אמא שלי", באתר ישראל היום, 21 בפברואר 2021
- ^ [11]
- ^ נורית גרץ ואחרים, הסיפורת הישראלית בשנות הששים, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 - 1983, יחידות 2 - 3, עמ' 1 - 83
- ^ המכון לתרגום ספרות עברית, Amos Oz
- ^ תוכנית הרדיו בגל"צ של ציפי גון-גרוס 28 בדצמבר 2018
- ^ עמוס עוז, חמישים שנה ל'מיכאל שלי' - אז איפה את עכשיו?, באתר הארץ, 5 באפריל 2018
- ^ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיונים לספרות עברית
- ^ יגאל שוורץ, "נכנסת לארמון מכושף ושחררת אותו מהכישוף': על סיפור על אהבה וחושך כספר פולחן", ישראל 7, 2005, עמ' 173
- ^ עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר, באתר nrg, 8 בפברואר 2009
- ^ ראו למשל: ניצה בן-דב, מותה - מותו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2018
- ^ 1 2 אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
- ^ עמוס קלאוזנר, "מתנה לאמא", הארץ שלנו, 4 במרץ 1953
- ^ מ. מייזלס, "פצצה" בצורת עשרה מאמרים, מעריב, 22 ביוני 1961
- ^ שלמה גרודזנסקי, "מן היסוד", דבר, 22 ביוני 1961, המשך(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
- ^ מ. מייזלס, מכתב אשכול המבטל את הדחת לבון מנע פרישת "מן היסוד", מעריב, 3 במאי 1964
- ^ עמוס עוז, שר הבטחון / ומרחב המחיה, דבר, 22 באוגוסט 1967
- ^ עמוס עוז, בלתי הפיך?, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
- ^ אמנון ברזילי, התרדמה הארוכה של המשמרת הצעירה, באתר הארץ, 9 ביוני 2002
- ^ מיה סלע, עמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השרפה, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
- ^ עמוס עוז, היום שבו יצלצלו הפעמונים
- ^ בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, קרא שלא לבחור במערך, משום שלא הייתה בו תמיכה חד-משמעית בשלום.[30]
- ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-17
- ^
יואל בן נון מספר על דבריו של עמוס עוז עת ביקר בעפרה, סרטון באתר יוטיוב, בתוכניתה של ליאת רגב "70 פנים" בתאגיד השידור הישראלי
- ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 397
- ^ אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, כרך 3, עמ' 159
- ^ ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 141
- ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 132.
- ^ 1 2 בריאיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002
- ^ הנאום באתר הרשמי של עמוס עוז(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
- ^ אתר המסדר(הקישור אינו פעיל, 2.10.2021)
- ^ ריאיון עם עמוס עוז, הגרדיאן
- ^ יהונתן ליס, זעם בימין: עמוס עוז העביר לברגותי עותק מספרו והקדשה לשחרורו, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
- ^ ynet, עמוס עוז: "הספר ניתן לברגותי בהכרה מלאה", באתר ynet, 30 במרץ 2011
- ^ עמוס עוז נגד "תג מחיר": "ניאו נאצים עבריים", באתר וואלה!, 9 במאי 2014
- ^ עמוס עוז לא מתקפל על ה"ניאו-נאצים": "רציתי לזעזע", באתר וואלה!, 11 במאי 2014
- ^ מרב יודילוביץ', עמוס עוז מחרים: לא ישתתף באירועים של משרד החוץ בעולם, באתר ynet, 5 בנובמבר 2015
- ^ המועצה הציבורית, בצלם
- ^ תמר גולן, הפרס הצרפתי החשוב "פמינה" לסופר עמוס עוז - על ספרו "קופסה שחורה", מעריב, 22 בנובמבר 1988
- ^ עומר כרמון, עמוס עוז יקבל 65 אלף דולר ממכון גתה הגרמני, באתר News1 מחלקה ראשונה, מתאריך 28/04/2005
- ^ מתוך חוברת הטקס
- ^ חדשות המדע - מכון ויצמן למדע(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
- ^ שירי לב-ארי, עמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, באתר הארץ, 7 במאי 2007
- ^ האם עמוס עוז יזכה בנובל?, באתר ynet, 11 באוקטובר 2007
- ^ עמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד, באתר ynet, 12 בפברואר 2008
- ^ מרב יודילוביץ', השבוע של עמוס עוז, באתר ynet, 18 במאי 2008
- ^ עמוס עוז זכה בפרס היינה ל-2008, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
- ^ איתי שטרן, נהיה לו עמוס, באתר nrg, 27 ביוני 2007
- ^ עומר כרמון, עמוס עוז קיבל 300 אלף שקל ממלך ספרד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 ביוני 2007
- ^ בני קימרון, בתו של הסופר עמוס עוז לעיריית הרצליה: "הנציחו את שמו של אבי גם בערבית", באתר mynet הרצליה, 11 בינואר 2021
.svg){kind=icon}
| הקודם: חנוך ברטוב, שלמה טנאי |
פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז 1986 |
הבא: משה דור, דליה רביקוביץ |
- עמוס עוז
- סופרים ישראלים
- סופרים כותבי עברית
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית
- משפחת קלוזנר
- סוציאל-דמוקרטים
- חולדה (קיבוץ): אישים
- מסדר האמנויות והספרות
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
- זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
- זוכי פרס ברנר
- זוכי פרס ברנשטיין
- זוכי פרס קוגל
- זוכי פרס דן דוד
- זוכי פרס גתה
- זוכי פרס היינריך היינה
- זוכי פרס די ולט לספרות
- זוכי פרס זאב
- זוכי פרס השלום של התאחדות הסופרים הגרמנית
- זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספרות
- זוכי פרס קורט לספר היהודי
- זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
- זוכי פרס ניומן
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע
- חברי האקדמיה ללשון העברית
- ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
- חברי שלום עכשיו
- פעילי מרצ
- כרם אברהם: אישים
- אישים הקבורים בקיבוצים
- בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
- בוגרי תנועת הצופים בישראל
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
- זוכי פרס פמינה
- ישראלים שנולדו ב-1939
- ישראלים שנפטרו ב-2018
- ישראלים שנפטרו מסרטן