עמוס עוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוס עוז
עמוס עוז
עוז בספטמבר 2005
לידה 4 במאי 1939
אייר תרצ"ט
ירושלים
פטירה 28 בדצמבר 2018 (בגיל 79)
כ' בטבת תשע"ט
פתח תקווה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה עמוס קלוזנר
עיסוק סופר, אינטלקטואל ישראלי, פרופסור
צאצאים פניה עוז-זלצברגר עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה ספרות, פובליציסטיקה
סוגה סיפור קצר, רומן
נושאי כתיבה שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים
יצירות בולטות סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה
שנות פעילות 1960–2018
הושפע מ שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון
השפיע על דויד גרוסמן
פרסים והוקרה
www.amos-oz.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, אייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[1]

הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות,[2] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985.

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[3] מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, והמשפחה עברה לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בתל אביב.[4]

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[5] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז חותם על אחד מספריו, 2017

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, שם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא משתדל לדבר על מציאות חדשה של קיבוץ, מציאות של התמוטטות הערכים שהיו בדור הפלמ"ח, ומציאות חדשה כאילו נזקקת למבנים תמטיים שונים, כמו למשל המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.[6]

הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות[7] ויצא ב-41 מהדורות.[8] הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר" מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

— מיכאל שלי

השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[9]

שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.

בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית כאחד ממאה הרומאנים הגדולים של המאה ה-20.[10]

בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. בספר האוטוביוגרפי הזה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב"[11]

במקום אחר בספר זה חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

הספר העיוני, יהודים ומילים, נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בהוצאת כתר בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים.

עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.

נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים בהם: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. ספריו וסיפוריו של עמוס עוז תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. הוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).

כאב היתמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.[12]

אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז.[13] בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד,[14] ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:

הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

— פרוזה, גיליון 12–13, (1977), עמ' 6

אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.[13]

מעורבותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוס עוז, 2005
עוז ולימור שריר בהרצאה על רופא כפרי מאת קפקא באוניברסיטת תל אביב

בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר מתבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש"[15][16][17] והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

כבר באוגוסט 1967 יצא נגד הכיבוש,[18] והמשיך בכך עד סוף ימיו.[19] היה פעיל בוועד לשלום וביטחון,[20] תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".[21] היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה.[23] החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ.[24] לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[25]

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[26]

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".[27]

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

— ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,[28] והדגיש את היותו ציוני.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".[29]

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.[30]

באותה שנה אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.[30]

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."[31] על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[32] רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.[33]

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".[34][35]

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."[36][37]

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.[38]

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[39]

הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.[49][50]

  • באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
  • באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא
  • בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
  • בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
  • בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
  • ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
  • במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
  • באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו (אנ').
  • בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
  • בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
  • בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
  • בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה).
  • בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין).
  • בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
  • בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי".
  • בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018.
  • בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
  • בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
  • מקום אחר (רומן, 1966)
  • מיכאל שלי (רומן על רקע ירושלים, 1967)
  • עד מוות (שתי נובלות, 1971)
  • לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
  • אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
  • הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
  • סומכי (ספור לילדים, 1978) (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: רות גווילי).
  • מנוחה נכונה (רומן, 1982)
  • קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
  • לדעת אישה (רומן, 1989)
  • המצב השלישי (רומן, 1991)
  • אל תגידי לילה (רומן, 1994)
  • פנתר במרתף (רומן, 1995), (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: אנה טיכו).
  • אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
  • מנזר השתקנים (סיפור שהופיע לראשונה ב"ארצות התן", יצא כספר נפרד בשנת 2000)
  • סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
  • פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005)
  • חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
  • תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
  • בין חברים (סיפורים, 2012)
  • הבשורה על-פי יהודה (רומן, 2014)

עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
  • פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
  • ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
  • שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
  • מתחילים סיפור (מסות, 1996)
  • כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
  • בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
  • על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
  • יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
  • שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
  • ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)
  • כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו 2019)

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, אזרית, סינית ופולנית.[51]

עיבודים לספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עמוס עוז
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמוס עוז

הרצאותיו:

כתבות וראיונות:

מכּתביו:

על יצירתו:
מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס עוז - קורות חיים
  2. ^ סיפור על אהבה וחושך.
  3. ^ רותה קופפר, אף אחד לא משתחרר מההורים שלו, באתר הארץ, 3 בפברואר 2006
  4. ^ עונה חדשה לחוצה ישראל עם קובי מידן - עמוס עוז, 3 בנובמבר 2014
  5. ^ איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018
  6. ^ נורית גרץ ואחרים, הסיפורת הישראלית בשנות הששים, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 - 1983, יחידות 2 - 3, עמ' 1 - 83
  7. ^ המכון לתרגום ספרות עברית, Amos Oz
  8. ^ תוכנית הרדיו בגל"צ של ציפי גון-גרוס 28 בדצמבר 2018
  9. ^ עמוס עוז, חמישים שנה ל'מיכאל שלי' - אז איפה את עכשיו?, באתר הארץ, 5 באפריל 2018
  10. ^ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיונים לספרות עברית
  11. ^ יגאל שוורץ, "נכנסת לארמון מכושף ושחררת אותו מהכישוף': על סיפור על אהבה וחושך כספר פולחן", ישראל 7, 2005, עמ' 173
  12. ^ ראו למשל: ניצה בן דב, "מותה - מותו", הארץ, 30 בדצמבר 2018
  13. ^ 13.0 13.1 אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
  14. ^ עמוס קלאוזנר, "מתנה לאמא", הארץ שלנו, 4 במרץ, 1953
  15. ^ מ. מייזלס, "פצצה" בצורת עשרה מאמרים, מעריב, 22 ביוני 1961
  16. ^ שלמה גרודזנסקי, "מן היסוד", דבר, 22 ביוני 1961, המשך(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  17. ^ מ. מייזלס, מכתב אשכול המבטל את הדחת לבון מנע פרישת "מן היסוד", מעריב, 3 במאי 1964
  18. ^ עמוס עוז, שר הבטחון / ומרחב המחיה, דבר, 22 באוגוסט 1967
  19. ^ עמוס עוז, בלתי הפיך?, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015
  20. ^ אמנון ברזילי, התרדמה הארוכה של המשמרת הצעירה, באתר הארץ, 9 ביוני 2002
  21. ^ מיה סלע, עמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השריפה, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
  22. ^ עמוס עוז, היום שבו יצלצלו הפעמונים
  23. ^ בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, קרא שלא לבחור במערך, משום שלא הייתה בו תמיכה חד-משמעית בשלום.[22]
  24. ^ רשימות המועמדים לכנסת ה-17
  25. ^ סרטונים יואל בן נון מספר על דבריו של עמוס עוז עת ביקר בעפרה, סרטון באתר יוטיוב, בתוכניתה של ליאת רגב "70 פנים" בתאגיד השידור הישראלי
  26. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 397
  27. ^ אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, כרך 3, עמ' 159
  28. ^ ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 141
  29. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 132.
  30. ^ 30.0 30.1 בראיון לטל בשן, "עוז לתמורה", הארץ, 6 בספטמבר 2002
  31. ^ הנאום באתר הרשמי של עמוס עוז(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  32. ^ אתר המסדר
  33. ^ ראיון עם עמוס עוז, הגרדיאן
  34. ^ יהונתן ליס, זעם בימין: עמוס עוז העביר לברגותי עותק מספרו והקדשה לשחרורו, באתר הארץ, 15 במרץ 2011
  35. ^ ynet, עמוס עוז: "הספר ניתן לברגותי בהכרה מלאה", באתר ynet, 30 במרץ 2011
  36. ^ עמוס עוז נגד "תג מחיר": "ניאו נאצים עבריים", באתר וואלה! NEWS‏, 9 במאי 2014
  37. ^ עמוס עוז לא מתקפל על ה"ניאו-נאצים": "רציתי לזעזע", באתר וואלה! NEWS‏, 11 במאי 2014
  38. ^ מרב יודילוביץ', עמוס עוז מחרים: לא ישתתף באירועים של משרד החוץ בעולם, באתר ynet, 5 בנובמבר 2015
  39. ^ המועצה הציבורית, בצלם (בעברית)
  40. ^ תמר גולן, הפרס הצרפתי החשוב "פמינה" לסופר עמוס עוז - על ספרו "קופסה שחורה", מעריב, 22 בנובמבר 1988
  41. ^ עומר כרמון, עמוס עוז יקבל 65 אלף דולר ממכון גתה הגרמני, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, מתאריך 28/04/2005
  42. ^ מתוך חוברת הטקס
  43. ^ חדשות המדע - מכון ויצמן למדע(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
  44. ^ שירי לב-ארי, עמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, באתר הארץ, 7 במאי 2007
  45. ^ האם עמוס עוז יזכה בנובל?, באתר ynet, 11 באוקטובר 2007
  46. ^ עמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד, באתר ynet, 12 בפברואר 2008
  47. ^ מרב יודילוביץ', השבוע של עמוס עוז, באתר ynet, 18 במאי 2008
  48. ^ עמוס עוז זכה בפרס היינה ל-2008, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
  49. ^ איתי שטרן, נהיה לו עמוס, באתר nrg‏, 27 ביוני 2007
  50. ^ עומר כרמון, עמוס עוז קיבל 300 אלף שקל ממלך ספרד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 ביוני 2007
  51. ^ עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר, באתר nrg‏, 8 בפברואר 2009


הקודם:
חנוך ברטוב, שלמה טנאי 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז
1986 		הבא:
משה דור, דליה רביקוביץ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עמוס_עוז&oldid=26971301"