עמוס עוז

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים בלתי-אנציקלופדיים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

עמוס עוז

עוז, 2005
לידה	4 במאי 1939 (בן 79) ירושלים
שם לידה	עמוס קלוזנר
עיסוק	סופר, אינטלקטואל ישראלי, פרופסור
לאום	ישראלי
שפות היצירה	עברית
תחום כתיבה	ספרות, פובליציסט
סוגה	סיפור קצר, רומן
נושאי כתיבה	שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים
יצירות בולטות	סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה
פרסים	פרס ברנר פרס ברנשטיין פרס גתה פרס ביאליק פרס ישראל פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית פרס ניומן פרס קפקא
שנות פעילות	1960-הווה
הוצאות ספרים	כתר, ספרית פועלים, עם עובד, הוצאת שוקן
הושפע מ	שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון
השפיע על	דויד גרוסמן
www.amos-oz.com

עמוס עוז (נולד ב-4 במאי 1939) הוא סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בשנות ה-60, עת פרסם את הרומנים הראשונים שלו, נחשב עוז כאחד הבולטים שבסופרי "דור המדינה". בשנות האלפיים, הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו עוסקת בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות שונות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 ואילך היה עוז מועמד לפרס נובל לספרות מספר פעמים.

עוז היה מורה בתיכון ופרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

ביוגרפיה

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטאות פראג וירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימים מועמד תנועת החרות לנשיאות מול חיים ויצמן. סבו מצד אמו פניה היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה ארצה בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת ובזה לאי-רציונליות שייחסו לה, למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי, עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הפכה משפחת חולדאי למשפחתו המאמצת, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985. עוז התחתן עם נילי, חברת הקיבוץ, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא מוזיקאי ומשורר. מספר שנים לאחר הולדת בנו עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה בנו ועבר לערד. כיום מתגורר עוז בבית דירות בתל אביב.

את שירותו הצבאי עשה בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008

עוז הוא חבר האקדמיה ללשון העברית.

יצירתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרט לכמה פרסומים קטנים בעלון הקיבוץ ובעיתון "דבר" לא פרסם דבר עד גיל 22, ואז החל לפרסם סיפורים. קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" פורסם בשנת 1965. הרומן הראשון שלו, "מקום אחר", יצא לאור בשנת 1966 מאז לא הפסיק לכתוב ופרסם ספר אחד לערך בכל שנה במסגרת הוצאת "עם עובד" של ההסתדרות. מאוחר יותר עזב את הוצאת "עם עובד" ועבר להוצאת "כתר" מכיוון ששם קיבל חוזה ייחודי המעניק לו שכר חודשי קבוע ללא קשר לתדירות פרסומיו.

עוז פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב"ידיעות אחרונות", "דבר", "הארץ" וב"ניו יורק טיימס". היו שהגדירוהו כ"דובר הרהוט ביותר של השמאל".

חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית.

הרומן "מיכאל שלי", שיצא לאור בשנת 1968, תורגם לכשלושים שפות. הספר מתאר סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא מצליח לחדור לתוך מסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה. הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. במקום אחר בספר זה, חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת בסיפור על אהבה וחושך, מכחיש עמוס עוז מכל וכל וטוען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר במיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

בספר "קופסה שחורה" מצייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

מעורבות חברתית-ציבורית

עמוס עוז, בטקס יקיר העיר ערד, 2012

עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בישראל, והדבר גם מתבטא בתחום הציבורי בו הוא נוהג להתבטא בקביעות, אם כי לא באותה תדירות בה נהג באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור עיתונאי רב.^{[דרוש מקור]}

ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות השישים כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכו בפנחס לבון במאבקו נגד דוד בן-גוריון על רקע עסק הביש והתנגדו לריכוזיות הממלכתי שלו.

עמדותיו של עוז הן יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו אמר בביקורו בעפרה, שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים. בנאומו בעצרת שלום עכשיו בשנת 1989 כינה את תנועת הכהניסטים ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

בין השאר אמר:

"מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה"

— ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תוקף עוז את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו, ומדגיש את היותו ציוני.

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.

בנושא החברתי אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.

עוז היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד, במחנה של"י והיה מדובריה הראשונים של תנועת שלום עכשיו. היה מזוהה במשך שנים רבות עם מפלגת העבודה והיה מקורב למנהיגה שמעון פרס שאף נהג להתייעץ עם הסופר לגבי כתביו, אך בשנות ה-90 הסיר את תמיכתו מ"העבודה" ועבר אל מרצ, שעם מנהיגתה שולמית אלוני ניהל קשרים טובים וקרובים. בשנים האחרונות הגדיר את מפלגת העבודה כמפלגה ש"בעיניי כבר כמעט לא קיימת". בבחירות לכנסת ה-16 שהתנהלו בשנת 2003 הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת. עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. עוז תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו וגינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל כפשעי מלחמה וקרא למצות את הדין עם האחראים.

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית." על בסיס הציטוט הזה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה. רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לאור ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות ניאו נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בשגרירויות ישראל, זאת במחאה על מדיניות הממשלה.

פרסים

• בשנת 1976 עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה".
• בשנת 1983 קיבל את פרס ברנשטיין בקטגוריית רומן עברי מקורי.
• בשנת 1986 קיבל את פרס ביאליק לספרות יפה.
• בשנת 1998 קיבל את פרס ישראל בקטגוריה ספרות בתשנ"ח.
• בשנת 1992 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
• בשנת 2005 זכה בפרס גתה, על ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך".
• בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה על תרומתו הייחודית להעשרת הספרות העברית וחיי הרוח במדינת ישראל, ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם".
• ב-27 בנובמבר 2006, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, נאמר עליו: "קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו".
• במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס נובל.
• באוקטובר 2007 היה עמוס עוז בין המועמדים הבולטים לפרס נובל בספרות, שניתן לבסוף לסופרת הבריטית דוריס לסינג.
• ב-12 בפברואר 2008 הוכרז עמוס עוז כזוכה פרס דן דוד לשנת 2008 על תרומתו לספרות ולחברה הישראלית.
• במאי 2008 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
• בנובמבר 2008 הוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות, והוא הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה, מהפרסים החשובים בגרמניה.

עוז זכה בפרסים נוספים: פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.

• באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
• באוקטובר 2013 הוכרז עמוס עוז כזוכה בפרס קפקא
• בשנת 2014, קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
• בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
• בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
• ביוני 2014 קיבל עמוס עוז ד"ר כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
• במאי 2015 זכה עמוס עוז בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
• באוקטובר 2015 זכה עמוס עוז בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
• בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת מילאנו.
• בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
• בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
• בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
• בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר Vigevano (איטליה).
• בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ברלין).
• בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
• בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
• בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של ה"אינטרנשיונאל מאן בוקר פרייז".

ב-2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

במאי 2015 הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קאן הסרט "סיפור על אהבה וחושך", אשר כתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

ספריו

סיפורת

• ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
• מקום אחר (רומן, 1966)
• מיכאל שלי (רומן על רקע ירושלים, 1967)
• עד מוות (שתי נובלות, 1971)
• לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
• אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
• הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
• סומכי (ספור לילדים, 1978)
• מנוחה נכונה (רומן, 1982)
• קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
• לדעת אישה (רומן, 1989)
• המצב השלישי (רומן, 1991)
• אל תגידי לילה (רומן, 1994)
• פנתר במרתף (רומן, 1995), (הוצאה מחודשת : 2015, איורים : אנה טיכו).
• אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
• מנזר השתקנים (סיפור שהופיע לראשונה ב"ארצות התן", יצא כספר נפרד בשנת 2000)
• סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
• פתאום בעומק היער : אגדה (סיפור, 2005)
• חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
• תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
• בין חברים (סיפורים, 2012)
• הבשורה על-פי יהודה (רומן, 2014)

עיון

• באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
• פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
• ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
• שתיקת השמים : עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
• מתחילים סיפור (מסות, 1996)
• כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
• בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
• על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
• יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
• שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, אזרית, סינית ופולנית.

ראו גם

• ספרי עמוס עוז‏

לקריאה נוספת

• נורית גרץ, עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית הפועלים, 1980.
• יאיר מזור, ליטוף באפלה - על סיפורת עמוס עוז, הוצאת כתר, 1998.
• נורית גרץ ומאיר חזן (עורכים), ישראל, חוברת מס' 7, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005. חוברת מיוחדת של כתב העת שמוקדשת לספר סיפור על אהבה וחושך.
• ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006.
• נורית גרץ ועדיה מנדלסון-מעוז, עמוס עוז, א"ב יהושע - התחלות כרך ב', קורס של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
• יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011.
• אבי וימר, מחיאת כף-יד אחת - מסע ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הוצאה אלקטרונית ומודפסת/אינדיבוק, ספטמבר 2013.
• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עמוס עוז - אני כמו מרגל או סוכן חרש", עמ' 212-205
• זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
• נורית גוברין, קרובים רחוקים: המשפחה הספרותית של עמוס עוז, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה, 2015.
• הלית ישורון, איך עשית את זה? - ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 189–228, ראיון עם עמוס עוז מדצמבר 1988.

קישורים חיצוניים

• עמוס עוז, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עמוס עוז, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"

• עמוס עוז באתר האקדמיה ללשון העברית
• עמוס עוז, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• רשימת הפרסומים של עמוס עוז, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון עמוס עוז, מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
• ציטוטים של עמוס עוז, באתר "בין המרכאות"
• הספרים של עמוס עוז, באתר "סימניה"
• עמוס עוז על הכתיבה, הקריאה ועל הספר בין חברים, מכון ויצמן 2013
• דב סדן, הר וצלעותיו, דבר, 24 בספטמבר 1976
• עמוז עוז מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סן מרטין, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016

כתבות וראיונות:

• בילי מוסקונה-לרמן, ראיון עם עמוס עוז, באתר nrg‏
• בית ומדבר- ריאיון עם עמוס עוז, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה'.
• שירי לב-ארי, עמוס עוז בין עשרת הספרים הטובים בסין, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2007
• יונתן ומאשה צור, עמוס עוז: ישר אל תוך השמש הקיצית, סרט תיעודי אודות עמוס עוז
• לילך וולך, רק על עצמו לספר ידע, נענע 10, 23/05/2007
• מרב יודילוביץ', אותו הים, אבל אחר, באתר ynet, 17 בפברואר 2009
• מרב יודילוביץ', עמוס בעל החלומות, באתר ynet, 23 בפברואר 2009
• מתן שירם, ‏קופסה שחורה, באתר גלובס, 19 באפריל 2009
• מרדכי חיימוביץ, מופע שנות ה-70 של עמוס עוז, באתר nrg‏, 16 במאי 2009
• שירי לב-ארי, אנחנו עדיין סיפור פתוח, באתר ynet, 24 ביולי 2009
• דניאל אדלסון, עמוס עוז נגד עוז: גם ת"א צריכה לקלוט פליטים, באתר ynet, 24 ביולי 2009
• יותם שווימר, שתי תערוכות, 70 שנה, באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2009
• אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, עמוס עוז וסרי נוסייבה זכו בפרס אונסלד הגרמני, באתר הארץ, 28 ביולי 2010
• ניבה לניר, אין מקום אחר, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
• ראיון עם צ'ארלי רוז (באנגלית)
• אלי אלון, עוז: לא מקנא במיעוט יהודי במדינה ערבית, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 21 באוקטובר 2013
• רחל אליאור, תודה לעמוס עוז

מכּתביו:

• פרק ראשון מתוך "חרוזי החיים והמוות", באתר כתר ספרים
• פותחים ספר: תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 18 בפברואר 2009
• מלך נורווגיה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
• אבא, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
• אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית, באתר הארץ, 10 במרץ 2015
• התלתלים שלי כבר עפו עד סין, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2015
• "אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית", באתר האקדמיה ללשון, פברואר 2018

על יצירתו:

• רחל אליאור, על הספר ׳הבשורה על פי יהודה׳, בתוך: ד״ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• אוריאל זוהר, מנוחה אחרת, על ספרו של עמוס עוז מנוחה נכונה, מעריב 22 באוקטובר 1982.
• מנחם מ. פאלק, עמוס עוז: הצצה לסדנת הסופר באמצעות הסיפור דרך הרוח חלק א, חלק ב, אימגו
• - דרך הרוח ספורי רדיו
• אלכס זהבי, ודע מניין אני בא, על הספר "סיפור על אהבה וחושך", מגזין ארץ אחרת 12
• זיוה שמיר, עמוס עוז: כוחה של חולשה, באתר e-mago
• עמרי הרצוג, עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 04/03/09
• נורית גרץ, תמונות מחיי הכפר, עמוס עוז, באתר הארץ, 04/03/09
• אשכול נבו, על "תמונות מחיי כפר", באתר הארץ, 02/06/10
• אריק גלסנר, החדש של עמוס עוז הוא אתגר למבקר, באתר nrg‏, 18 באפריל 2009
• שירי לב-ארי, ‏סיפור על סלידה וחושך, באתר גלובס, 24 בפברואר 2009
• ניצה קרן, "בין חברים" ממשיים או מדומים, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• על יצירותיו של עמוס עוז, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
• נסיה שפרן, "השתקפות פרשת ההליכה לפטרה בספרות העברית", עיונים בתקומת ישראל כרך 9 (1999), עמ' 504–517, פרק על "מנוחה נכונה".
• אורין מוריס, ‏הטוב בבנים, הסמכותי באבות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באפריל 2012. (על 'בין חברים', ועל מכלול יצירתו של עוז בין השנים 2002–2012)
• אסתי אדיבי שושן, קינה עמומה ושותקת - על בין חברים, באתר מחשבות על ספרים, יוני 2012
• דוד הנשקה, "יהודים, מלים וכישלון מהדהד", השילוח, 3 (תשע"ז), עמ' 200–208.
• עפרי אילני, "שלום לקנאים": לא מחמיא לעמוס עוז, באתר ynet, 19 במאי 2017

הערות שוליים

הקודם: חנוך ברטוב, שלמה טנאי

פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז 1986

הבא: משה דור, דליה רביקוביץ