עמוס עוז

עמוס עוז

עוז בספטמבר 2005
לידה	4 במאי 1939 אייר תרצ"ט ירושלים
פטירה	28 בדצמבר 2018 (בגיל 79) כ' בטבת תשע"ט פתח תקווה, ישראל
שם לידה	עמוס קלוזנר
עיסוק	סופר, אינטלקטואל ישראלי, פרופסור
צאצאים	פניה עוז-זלצברגר
לאום	ישראלי
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה
שפות היצירה	עברית
תחום כתיבה	ספרות, פובליציסטיקה
סוגה	סיפור קצר, רומן
נושאי כתיבה	שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים
יצירות בולטות	סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה
שנות פעילות	1960-2018
הוצאות ספרים	כתר, ספרית פועלים, עם עובד, הוצאת שוקן
הושפע מ	שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון
השפיע על	דויד גרוסמן
www.amos-oz.com
פרסים והוקרה	פרס יריד הספרים הבינ"ל בטורינו פרס ביאליק (1986) פרס ישראל (1998) פרס זיגפריד לנץ (2014) פרס פרנץ קפקא (2013) הפרס הבינלאומי ע״ש שטפן היים (2008) פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2007) פרס גתה (2005) פרס Femina לספרות (1988) פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1992) פרס קטלוניה הבינלאומי (2004) פרס ברנשטיין (1983) פרס זאב לספרות ילדים ונוער הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי (2008) שבלייה בלגיון הכבוד (1997) קצין מסדר האמנויות והספרות (1984) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (2006) פרס זיגפריד אונסלד (2010) פרס דן דוד (2008) פרס הר ציון (2017) פרס אברהם גייגר (2017) תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן פרס ברנר (1976) פרס ניומן (אוקטובר 2013)

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, אייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות.

חייו

נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות, למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985.

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי. מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, והמשפחה עברה לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בתל אביב.

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79. הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

יצירתו הספרותית

עוז חותם על אחד מספריו, 2017

ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, שם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא משתדל לדבר על מציאות חדשה של קיבוץ, מציאות של התמוטטות הערכים שהיו בדור הפלמ"ח, ומציאות חדשה כאילו נזקקת למבנים תמטיים שונים, כמו למשל המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.

הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות ויצא ב-41 מהדורות. הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר" מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

— מיכאל שלי

השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:

שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.

בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית כאחד ממאה הרומאנים הגדולים של המאה ה-20.

בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. בספר האוטוביוגרפי הזה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב"

במקום אחר בספר זה חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

הספר העיוני, יהודים ומילים, נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בהוצאת כתר בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים.

עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.

נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים בהם: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. ספריו וסיפוריו של עמוס עוז תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. הוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).

כאב היתמות

התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.

אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז. בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בהיותו בן שלוש עשרה וחצי בלבד, ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:

הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

— פרוזה, גיליון 13-12, (1977), עמ' 6

אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.

מעורבותו הציבורית

עמוס עוז, 2005

בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר מתבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש" והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

כבר באוגוסט 1967 יצא נגד הכיבוש, והמשיך בכך עד סוף ימיו. היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו". היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה. החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

— ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140.

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו, והדגיש את היותו ציוני.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.

באותה שנה אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית." על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה. רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".

הוקרה ופרסים

• בשנת 1976 עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה".
• בשנת 1983 קיבל את פרס ברנשטיין בקטגוריית רומן עברי מקורי.
• בשנת 1986 קיבל את פרס ביאליק לספרות יפה.
• בשנת 1988 קיבל את פרס Femina Etrangere הצרפתי, על ספרו "קופסה שחורה".
• בשנת 1998 קיבל את פרס ישראל בקטגוריה ספרות בתשנ"ח.
• בשנת 1992 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
• בשנת 2005 זכה בפרס גתה, על ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך".
• בשנת 2006 העניק לו סנט האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה על תרומתו הייחודית להעשרת הספרות העברית וחיי הרוח במדינת ישראל, ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם".
• ב-27 בנובמבר 2006, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, נאמר עליו: "קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו".
• במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס נובל.
• באוקטובר 2007 נמנה עם המועמדים הבולטים לפרס נובל בספרות, שניתן לבסוף לסופרת הבריטית דוריס לסינג.
• ב-12 בפברואר 2008 הוכרז כזוכה פרס דן דוד לשנת 2008 על תרומתו לספרות ולחברה הישראלית.
• במאי 2008 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
• בנובמבר 2008 הוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות, והוא הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה, מהפרסים החשובים בגרמניה.

עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.

• באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות
• באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא
• בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד.
• בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית.
• בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג.
• ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד.
• במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.
• באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית.
• בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו .
• בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס.
• בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין.
• בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה).
• בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה).
• בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין).
• בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר".
• בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
• בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי".
• בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018.
• בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".
• בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה".

ספריו

סיפורת

• ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965)
• מקום אחר (רומן, 1966)
• מיכאל שלי (רומן על רקע ירושלים, 1967)
• עד מוות (שתי נובלות, 1971)
• לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973)
• אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974)
• הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976)
• סומכי (ספור לילדים, 1978) (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: רות גווילי).
• מנוחה נכונה (רומן, 1982)
• קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987)
• לדעת אישה (רומן, 1989)
• המצב השלישי (רומן, 1991)
• אל תגידי לילה (רומן, 1994)
• פנתר במרתף (רומן, 1995), (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: אנה טיכו).
• אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999)
• מנזר השתקנים (סיפור שהופיע לראשונה ב"ארצות התן", יצא כספר נפרד בשנת 2000)
• סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002)
• פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005)
• חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007)
• תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009)
• בין חברים (סיפורים, 2012)
• הבשורה על-פי יהודה (רומן, 2014)

עיון

• באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979)
• פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983)
• ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987)
• שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993)
• מתחילים סיפור (מסות, 1996)
• כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998)
• בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002)
• על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006)
• יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014)
• שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017)
• ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018)
• כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו 2019)

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, אזרית, סינית ופולנית.

עיבודים לספריו

קולנוע

חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:

• הספר "מיכאל שלי" עובד על ידי הבמאי דן וולמן ב-1975 לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי". הסרט זכה בשלושה פרסי כינור דוד.
• הספר "קופסה שחורה" עובד לקולנוע בידי יעוד לבנון, נעמי שרן ועמוס עוז ובויים בידי יעוד לבנון בסרט שהוקרן לראשונה בשנת 1992, בכיכובם של ברוריה אלבק, מתי סרי, עמי טראוב, אמנון מסקין וקרן מור.
• הספר "פנתר במרתף" עובד לקולנוע בידי הבמאית לין רות' לסרט בשפה האנגלית בשם "הבוגד הקטן" (The Little Traitor) בשנת 2007.
• במאי 2015 הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קאן הסרט "סיפור על אהבה וחושך", אשר כתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

מוזיקה

בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

לקריאה נוספת

• נורית גרץ, עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית הפועלים, 1980.
• אברהם בלבן, בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז. עם עובד, 1986.
• אברהם בלבן, אל הלשון וממנה: לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז. עם עובד, 1988.
• הלית ישורון, איך עשית את זה? - ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 189–228, ראיון עם עמוס עוז מדצמבר 1988.
• יאיר מזור, ליטוף באפלה - על סיפורת עמוס עוז, הוצאת כתר, 1998.
• נורית גרץ ומאיר חזן (עורכים), ישראל, חוברת מס' 7, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005. חוברת מיוחדת של כתב העת שמוקדשת לספר סיפור על אהבה וחושך.
• ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006.
• נורית גרץ ועדיה מנדלסון-מעוז, עמוס עוז, א"ב יהושע - התחלות כרך ב', קורס של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
• יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011.
• אבי וימר, מחיאת כף-יד אחת - מסע ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הוצאה אלקטרונית ומודפסת/אינדיבוק, ספטמבר 2013.
• אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עמוס עוז - אני כמו מרגל או סוכן חרש", עמ' 212-205.
• זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
• נורית גוברין, קרובים רחוקים: המשפחה הספרותית של עמוס עוז, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה, 2015.

קישורים חיצוניים

• עמוס עוז, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עמוס עוז, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• עמוס עוז באתר האקדמיה ללשון העברית
• עמוס עוז, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• עמוס עוז, באתר כתר ספרים
• רשימת הפרסומים של עמוס עוז, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון עמוס עוז, מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
• ציטוטים של עמוס עוז, באתר "בין המרכאות"
• הספרים של עמוס עוז, באתר "סימניה"
• עמוס עוז על הכתיבה, הקריאה ועל הספר בין חברים, מכון ויצמן 2013
• דב סדן, הר וצלעותיו, דבר, 24 בספטמבר 1976
• עמוס עוז מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סן מרטין, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016
• אשכול נבו, ‏שלום, מורה, באתר "ידיעות אחרונות", 4 ינואר 2019

כתבות וראיונות:

• נורית אבן, ירושלים ביסורי אהבה, מעריב, 19 ביולי 1968, המשך
• תהיותיו של אינטלקטואל ישראלי, דבר, 16 בינואר 1970, המשך
• בילי מוסקונה-לרמן, ראיון עם עמוס עוז, באתר nrg‏
• בית ומדבר- ריאיון עם עמוס עוז, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה'.
• שירי לב-ארי, עמוס עוז בין עשרת הספרים הטובים בסין, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2007
• מרב יודילוביץ', אותו הים, אבל אחר, באתר ynet, 17 בפברואר 2009
• מרב יודילוביץ', עמוס בעל החלומות, באתר ynet, 23 בפברואר 2009
• מדוע עמוס עוז לא ראוי לקבל פרס נובל, מתי שמואלוף, אתר nrg, 2009
• מתן שירם, ‏קופסה שחורה, באתר גלובס, 19 באפריל 2009
• מרדכי חיימוביץ, מופע שנות ה-70 של עמוס עוז, באתר nrg‏, 16 במאי 2009
• שירי לב-ארי, אנחנו עדיין סיפור פתוח, באתר ynet, 24 ביולי 2009
• דניאל אדלסון, עמוס עוז נגד עוז: גם ת"א צריכה לקלוט פליטים, באתר ynet, 24 ביולי 2009
• יותם שווימר, שתי תערוכות, 70 שנה, באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2009
• אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, עמוס עוז וסרי נוסייבה זכו בפרס אונסלד הגרמני, באתר הארץ, 28 ביולי 2010
• ניבה לניר, אין מקום אחר, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
• ראיון עם צ'ארלי רוז (באנגלית)
• אלי אלון, עוז: לא מקנא במיעוט יהודי במדינה ערבית, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 21 באוקטובר 2013
• גילי איזיקוביץ, כשטולסטוי שלח מכתב לעמוס עוז, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018
• יובל פלוטקין, סופר של אהבה וחושך: היצירות הגדולות של עמוס עוז, באתר ynet, 28 בדצמבר 2018
• איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018
• הסופר עמוס עוז הלך לעולמו, באתר ynet, 28 בדצמבר 2018
• "קול מוסרי ולוחם שלום": סיקור מותו של עוז בעולם, באתר ynet, 28 בדצמבר 2018
• עופר אדרת, "קראו לי בוגד המון פעמים. אני בחברה נהדרת": דרכו הפוליטית של עמוס עוז, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2018
• אלעד זרט, ‏להזמין את המתים לקפה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 בדצמבר 2018
• אריאל שנבל, ‏"גם לפחדים הישראליים יש לגיטימציה", בעיתון מקור ראשון, 30 בדצמבר 2018
• חמוטל בר-יוסף, בן אצולה, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
• יגאל שוורץ, המגדלור, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
• נורית גרץ, מה שאבד בזמן, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018
• ניצה בן-דב, מותה — מותו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2018

מכּתביו:

• "אש זרה", מאזנים י"ח/א-ב, דצמבר 1963 ינואר 1964. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
• פותחים ספר: תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 18 בפברואר 2009
• מלך נורווגיה, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
• אבא, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
• אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית, באתר הארץ, 10 במרץ 2015
• התלתלים שלי כבר עפו עד סין, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2015
• "אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית", באתר האקדמיה ללשון, פברואר 2018

על יצירתו:
מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.

• אברהם בלבן, אם יהיה יותר רע יהיה יותר אמיתי, באתר הארץ, 23 באפריל 2019
• גיטה אבינור, "כמה ספרים וסיפורים מן השנים האחרונות", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975.
• זיוה שמיר, במאזניים דקים - על ספרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה", מעריב, 8 בפברואר 1980
• יוסף אורן, רומן פוליטי מורכב ומרתק, מעריב, 3 בפברואר 1989, המשך - על "לדעת אישה"
• יוסף אורן, "מן השמיים אל הארץ", מאזנים ס"ז 4/5, פברואר-מרץ 1993 - על "שתיקת השמים". (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
• מנחם מ. פאלק, עמוס עוז: הצצה לסדנת הסופר באמצעות הסיפור דרך הרוח חלק א, חלק ב, אימגו
• לילך וולך, רק על עצמו לספר ידע, באתר של "רשת 13", 23/05/2007 (במקור, מאתר "nana10") - על "חרוזי החיים והמוות"
• אלכס זהבי, ודע מניין אני בא, על הספר "סיפור על אהבה וחושך", מגזין ארץ אחרת 12
• זיוה שמיר, עמוס עוז: כוחה של חולשה, באתר e-mago
• עמרי הרצוג, עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, באתר הארץ, 04/03/09
• נורית גרץ, תמונות מחיי הכפר, עמוס עוז, באתר הארץ, 04/03/09
• אשכול נבו, על "תמונות מחיי כפר", באתר הארץ, 02/06/10
• אריק גלסנר, החדש של עמוס עוז הוא אתגר למבקר, באתר nrg‏, 18 באפריל 2009
• שירי לב-ארי, ‏סיפור על סלידה וחושך, באתר גלובס, 24 בפברואר 2009
• ניצה קרן, "בין חברים" ממשיים או מדומים, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• על יצירותיו של עמוס עוז, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
• אורין מוריס, הטוב בבנים, הסמכותי באבות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באפריל 2012. (על 'בין חברים', ועל מכלול יצירתו של עוז בין השנים 2002–2012)
• אסתי אדיבי שושן, קינה עמומה ושותקת - על בין חברים, באתר מחשבות על ספרים, יוני 2012
• עפרי אילני, "שלום לקנאים": לא מחמיא לעמוס עוז, באתר ynet, 19 במאי 2017
• אבנר שפירא (עורך), מה חשבו מבקרי "הארץ" על 33 ספריו של עמוס עוז במשך 52 שנה?, באתר הארץ
• בני פירסט, "לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה?", פיתוח הארץ לפי עמוס עוז, באתר הארץ, 18 בפברואר 2019
• אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
• דוד אסף ואבנר הולצמן, 'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 24 במאי 2019

הערות שוליים

הקודם: חנוך ברטוב, שלמה טנאי

פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם יצחק אוורבוך-אורפז 1986

הבא: משה דור, דליה רביקוביץ