שבוע ההתלהבות הרומנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שבוע ההתלהבות הרומנטית הוא הכינוי שנתן יון אנטונסקו לבזיזת והכאת היהודים, חילול בתי הכנסת וראשית החרם הכלכלי נגדם בימים הראשונים לאחר כינון השלטון הלגיונרי ברומניה (ספטמבר 1941).

תלונות שהגישו היהודים במשטרה נתקלו במקרה הטוב באדישות, כי גם המשטרה נשלטה על ידי הלגיונרים. בתשובה לתלונה של מנהיג הקהילה היהודית ברומניה, וילהלם פילדרמן, הרגיע אנטונסקו בכותבו שמדובר ב"שבוע של התלהבות רומנטית" וזה יחלוף והכל יחזור לקדמותו. למעשה, הפגיעה ביהודים החריפה ונוספה נגדם חקיקה חדשה.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19 רומניה הייתה ידועה לשמצה ביחס הרע והמפלה כלפי היהודים שחיו בשטחה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו ברומניה מאות חוקים שנועדו להפלות את היהודים. לאחר המלחמה, קיבלה רומניה שטחים רבים שהיו שייכים לפני כן לאימפריה האוסטרו-הונגרית, לרוסיה ולבולגריה (טרנסילבניה, בסרביה, בוקובינה והקדרילטר). עם הרחבת גבולותיה נדרשה רומניה, על ידי מעצמות המערב, לבטל את כל החקיקה המפלה כלפי המיעוטים ובמיוחד כלפי היהודים. החקיקה המפלה בוטלה באופן רשמי, אך ההפליה נמשכה וגם הייתה התמרמרות מצד חוגים רחבים מאוד על כפיית ביטול חוקי האפליה. כמעט לכל המפלגות ברומניה היה מצע אנטישמי. לדוגמה, דוקטור ז'אן אנצ'ל, מחבר הספר "תולדות השואה - רומניה" מביא בספרו את הציטוט הבא מתוך עלון תעמולה שהופץ בין איכרי טרנסילבניה בשנת 1930:

"...כאשר נגיע לשלטון נעמיס תוך כמה ימים את כל היהודים בקרונות לבהמות ונשלח אותם לחו"ל, ואת רכושם נחלק בינינו לבין המדינה... שום איכר לא ישלם עוד מיסים, משום שלמדינה יהיה מספיק כסף ממכירת הרכוש המוחרם מהיהודים."

לאחר הסכם מינכן ופירוק צ'כוסלובקיה, הבינו ברומניה שאנגליה וצרפת אינן קובעות עוד את סדר היום והכוח עבר לידי גרמניה והשכנה המאיימת, שמעולם לא השלימה עם הוויתור על בסרביה, ברית המועצות. בתקופה שקדמה ל"שבוע ההתלהבות הרומנטית" אולצה רומניה, על ידי גרמניה ואיטליה למסור להונגריה ולבולגריה חלקים גדולים משטחה וברית המועצות אילצה אותה לסגת מבסרביה, שעברה לידי הצבא האדום ללא קרב. במהלך משבר קיומי זה, קרסה המערכת הפוליטית, המפלגות סירבו להקים ממשלה והמלך הפקיד את השלטון, ביום 4 בספטמבר 1940, בידי גנרל יון אנטונסקו. אנטונסקו שהדיח את קרול השני, מלך רומניה והמליך במקומו את בנו, המלך מיכאי הראשון, מלך רומניה (אך שלט בעצמו ללא עוררין), פנה במהלך מפתיע לראשי התנועה הלגיונרית, בראשות הוריה סימה, והזמין אותם לקחת חלק בשלטון.

תנועת הלגיונרים הייתה תנועה שואפת נקם, לאחר רצח מנהיגה, קורנליו זליה קודריאנו, בפקודת המלך קרול השני ורדיפת המנהיגים האחרים. התנועה גם חרתה על דגלה סילוק היהודים מרומניה והחרמת רכושם. הם האשימו את היהודים בכל הצרות שפקדו את רומניה, כולל רצח מנהיגם בפקודת המלך (הם טענו שזו השפעת פילגש המלך, שהייתה יהודיה מצד אביה) וגם באובדן השטחים שנלקחו מרומניה.

הצו המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 14 בספטמבר 1940 פורסם בעיתוני רומניה צו מלכותי שקבע את גורל היהודים ואלה סעיפי הצו:

  • האומה הרומנית הופכת לממלכה נציונל-לגיונרית.
  • התנועה הפוליטית המותרת היחידה, היא תנועת הלגיונרים.
  • הגנרל אנטונסקו הוא מנהיג המדינה הנציונל-לגיונרית וראש ממשלתה.
  • הוריה סימה הוא מפקד התנועה הלגיונרית.
  • החל מפרסום הצו יפסקו מאבקי האחים.

בביאורים שפרסם אנטונסקו מיד לאחר מכן, הבטיח ליהודים ש: "רכושכם יכובד, חירויותיכם יובטחו, עבודתכם תפוצה והצדק ישלוט".

הפעולות נגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרי הממשלה הלגיונרים מיהרו ליישם את התורה האנטישמית שבשמה פעלו והשתמשו לשם כך בחוקים להגדרת היהודים ברומניה 1940–1944 שחקיקתם החלה עוד בתקופת קרול השני, מלך רומניה. לעזרת השרים הלגיונרים התייצבו ארגונים אנטישמיים רבים וגם בעלי אינטרסים שהרוויחו מעושק היהודים.

משרד הדתות אסר על היהודים למכור חפצי פולחן דתי נוצרים. משרד החינוך אסר על התלמידים לקנות ספרי לימוד מחנויות של יהודים וקבוצות של לגיונרים אילצו את בעלי החנויות היהודים, לקראת פתיחת שנת הלימודים, לשים בחלונות שלטים בהם היה כתוב "חנות יהודונית". עורכי הדין היהודים סולקו משורות לשכת עורכי הדין. נאסר על היהודים להוציא סחורות מבתי המכס. ביריד שנערך בעיר "אורזיצ'ני" סולקו הסוחרים היהודים בכוח הזרוע ומנעו מהאיכרים לעשות איתם עסקים וכל זאת במצוות הלגיונרים. בערים מסוימות נאסר על הרומנים להיכנס למסבאות של יהודים. קבוצה של יהודים מגאלאץ, שישים במספר, הוכרזו כבני ערובה להבטחת שמירת הסדר על ידי היהודים. בעיירות קטנות נסגרו עסקי היהודים בכוח. ביאשי היהודים הוכו, עונו (גם כדי למסור את רכושם) ונשדדו. ראש הקהילה של רומאן הוכה קשות. בערי השדה הופעלו נגד היהודים כל מיני אמצעים שכללו האשמות בפעילות קומוניסטית, מאסרים ועינוים. בעיר בוז'או נאסרו עשרים צעירים שהיו חברי תנועות נוער ציוניות ועונו כדי להודות בהיותם קומוניסטים. בעיר ארד נאסרו 40 מראשי היהודים, עונו ונשדדו בהיותם במעצר. משמרות של לגיונרים אילצו נשים יהודיות להתפשט לקראת חיפוש של שוטרים. הלגיונרים, שביטחונם העצמי הלך וגבר, החלו לאלץ את הסוחרים היהודים לשים בחנויותיהם שלטים עם טקסטים בסגנון של: "אל תקנו מיהודים", "חנות יהודונית, הכניסה לנוצרים אסורה", "מי שיקנה מיהודונים - בוגד ותמונתו תפורסם".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]