קורנליו זליה קודריאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורנליו זליה קודריאנו
טקסי הקבורה של קודריאנו - חלק מקהל הצופים מצביע במועל יד
טקסי הקבורה של קודריאנו - חלק מקהל הצופים מצביע במועל יד

קורנליו זליה קודריאנו (רומנית: Corneliu Zelea Codreanu‏; 13 בספטמבר 1899 - 30 בנובמבר 1938) היה פוליטיקאי רומני ימני קיצוני, אנטישמי ואנטי-קומוניסטי, שהפעיל טרור, תכנן התנקשויות והשתתף בהן. הוא היה מעריץ משטרו של אדולף היטלר, כונה על ידי אנשיו בשם הקפיטן (Căpitanul)‏[1] והיה המייסד והמנהיג של לגיון רב-המלאכים מיכאל (Legiunea Arhanghelul Mihail) בשמותיו השונים – "משמר הברזל", "הכל למען המולדת" ובעיקר "התנועה הלגיונרית". נרצח בהיותו במאסר יחד עם 13 לגיונרים נוספים, שריצו עונשי מאסר על מעשי רצח של אישים רומנים בולטים; רצח האסירים בוצע בהוראת קרול השני, מלך רומניה. שנתיים אחרי הרצח הגיעה מפלגתו של קודריאנו לשלטון, באה חשבון עם האחראים לרצח וערכה לקודריאנו ולחבריו מסע קבורה מפואר.

קודריאנו נערץ במהלך חייו ברומניה על ידי רבים, בעיקר צעירים‏[2] וגם זכה שישוו אותו בעקיפין לישו[3]. גם בתקופה המודרנית יש ברומניה מעריצים של קודריאנו ושל יצירתו, התנועה הלגיונרית.

תוכן עניינים

המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מחלוקות באשר למוצא הוריו של קודריאנו, יש המוצאים בין אבותיו שורשים זרים יותר או רומניים יותר, פרט בעל משמעות רבה כאשר מדובר במנהיג של זרם רומני לאומני. אביו של קורנליו, יון זלינסקי (אחר כך יון זליה קודריאנו), ככל הנראה ממוצא רוטני-אוקראיני או פולני, היה בעצמו פעיל ימני קיצוני ואחד מחברי החוגים שסבבו את הפוליטיקאי האנטישמי, פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה ביאשי. הוא היה בוגר הפקולטה לספרות של אוניברסיטת יאשי ושימש כמורה לגרמנית בבית הספר התיכון בעיר חוש. במהלך מלחמת העולם הראשונה קודם מדרגת סגן משנה לדרגת רב סרן. מקור שם המשפחה הוא באבי האב, סימאון זליה (Simeon Zelea) - זליה נגזר מהשם הרומני לשריון שרשראות, שנהגו ללבוש חיילים היוצאים לקרב באותה תקופה. הסב כונה בשם "Pădurarul" בגלל עיסוקו כיערן ומכאן גם נגזר השם בעל אותו מובן "Codreanu".

לדברי מירצ'אה דימיטריו (Mircea Dimitriu), חבר לשעבר בתנועה הלגיונרית, אמו של קורנליו, אליזבט לבית בראונר, הייתה בתם של מאריצה סרגי (Marița Sârghi) ושל קוסטקה בראונר (Costache Brauner), שניהם רומנים אורתודוקסים. קוסטקה בתורו היה בנם של הרומניה צ'רנאה (Cernea) ושל הבווארי אדולף בראונר.

לדברי חוקר הלגיונריות דראגוש זמפירסקו (Dragoș Zamfirescu), אבי האב, סימיון זלינסקי (Simion Zelinschi), היה פולני, אם האם, אגאפיה אנטק (Agafia Antec), הייתה הונגריה ואבי האם, קרול בראונר, היה בעל לאומיות גרמנית‏[4].

קורנליו זליה קודריאנו נולד בשם "קורנליו זלינסקי" במשפחה מסטורוז'ינץ בצפון בוקובינה ולאחר צירוף בוקובינה לרומניה, שינתה משפחתו את שמה לשם בעל צליל רומני יותר. לא ידוע אם מקום הולדתו היה יאשי או העיירה חוש. קורנליו היה הבכור מבין שבעה אחים ואחיות וסנדקו היה פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה. את לימודיו בבית הספר היסודי עשה בחוש וביאשי. בין השנים 19121916 למד בתיכון הצבאי שבמנזר "דאלו" (Mânăstirea Dealu). אף שלא הגיע לגיל גיוס, עזר, זמן קצר, לאביו, במלחמת העולם הראשונה, עד שהאב נפצע במלחמה. בין השנים 19171918 עבר קורסים של "בית הספר הצבאי של חיל הרגלים" בבוטושאן. לאחר המלחמה, בספטמבר 1919, החל ללמוד בפקולטה למשפטים ביאשי.

הופעתו ומטענו הרוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודריאנו היה גבה קומה וטוב מראה. הוא נהג ללבוש בגדים עממיים לאומיים ובכך התבלט מאוד מבין הסובבים אותו. הוא מיעט בדיבור וסלד מנואמים, אולי גם משום שלא הצטיין בכך, כפי שעקץ אותו מיכאי סטלסקו בביטאונו.

לפי עדותו, הוא ניזון בנעוריו מהקלאסיקנים הרומנים וממאמריהם של פרופסור ניקולאה יורגה ופרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, מאמרים שהופיעו בעיתונים, שאסף אביו. למאמריו של יורגה התלוותה הסיסמה "רומניה לרומנים, רק לרומנים, לכל הרומנים" ולמאמריו של קוזה התלוותה הסיסמה "הלאומיות היא הכוח היוצר של התרבות האנושית, התרבות היא הכוח היוצר של הלאומיות". ממאמרים אלה הפיק קודריאנו שלושה אידאלים עבור העם הרומני, כפי שניסח אותם:

  • איחוד כל הרומנים.
  • שיפור מצב האיכרים על ידי מתן קרקע וזכויות.
  • פתרון שאלת היהודונים (במקור:problema jidovescă פרובלמה ז'ידובאסקה)‏[5].

פעילותו הפוליטית הודרכה על ידי אנטי-קומוניזם, אנטישמיות, שלילת המשטר הדמוקרטי ותמיכה בכנסייה האורתודוקסית הרומנית. בגיבוש עמדותיו הוא התבסס לא פעם על שגיאות. הוא האמין למשל, שברומניה היו שניים עד שניים וחצי מיליון יהודים, כשבפועל היו בסביבות 800,000 בלבד. הוא לא האמין למספרים שסיפק המכון לסטטיסטיקה, כי בעבר עמד בראשו יהודי‏[6].

בינואר 1938, בראיון שנתן לעיתונאי בריטי, אמר קודריאנו:

"שאלת היהודים הפכה כעת ברומניה לאחת הבעיות החשובות והדחופות ביותר. הפיתרון היחידי הוא - נישולם המוחלט של היהודים. היהודים חודרים לתוך חיינו, מחריבים את העם הרומני ומפריעים לאיחוד המעמדות השונים של האוכלוסייה הרומנית. לפיכך הם מהווים סכנה לרומניה. כל היהודים מוכרחים לצאת את ארצנו."[7]

בתחום מדיניות החוץ של רומניה, קודריאנו הצהיר במאמר שפורסם בכתב העת הלגיונרי "Buna Vestire" ביום 30 בנובמבר 1937, שהוא מתנגד לדמוקרטיות הגדולות של המערב, הוא מתנגד להסכמה הקטנה ולהסכמה הבלקנית, אין לו שום כבוד לחבר הלאומים ואינו מאמין בו. קודריאנו תמך בהצטרפות לאיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית במאבק נגד הקומוניזם. הוא הצהיר, שאם התנועה הלגיונרית תגיע לשלטון ברומניה, תוך 48 שעות תהיה ברית עם איטליה וגרמניה למען הגנה על הצלב, התרבות והציוויליזציה הנוצרית‏[8].

הפעילות הפוליטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמר התודעה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 הצטרף קודריאנו כחבר ל"משמר התודעה הלאומית", ארגון עובדים אנטי-קומוניסטי, שהנהיג פאנקו קונסטנטין, אינסטלטור וחשמלאי שנודע בכוחו הפיזי הגדול. ב-9 בפברואר 1920 פרסם ביאשי, יחד עם קונסטנטין פאנקו, עיתון בשם "Garda Conștiinței Naționale" (משמר התודעה הלאומית). המשמר היה יוצא להפגנות רחוב מול הפגנות הרחוב של הנוטים לסוציאליזם וכתוצאה מכך התפתחו קטטות רחוב רבות. כשפרצה השביתה הכללית ברומניה, שמעו אנשי המשמר שבבית החרושת לסיגריות ביאשי שובתים כאלף עובדים, הדגל האדום הונף על המבנה ותמונות המלך הושלכו ובמקומם הוצגו תמונות קרל מרקס, טרוצקי וקריסטיאן רקובסקי. אנשי המשמר התאספו ויצאו אל בית החרושת, פרצו פנימה וקודריאנו החליף את הדגל האדום בגדל הלאומי הרומני, אותו הכין מראש. פעולה זו לא הפסיקה את השביתה, לכן קודריאנו וחבריו פעלו לקיבוץ מובטלים שיחליפו את העובדים השובתים, ולאחר שהצליחו לאסוף כ-400 עובדים, גרמו לשבירת השביתה[9].

כעבור חודש היה עימות דומה בסדנאות מסילות הרכבת ביאשי, ב"ניקולינה" (Nicolina), שם עבדו כ-4,000 פועלים וגם הם שבתו והעמידו דגל אדום על המבנה. פאנקו, קודריאנו וחבריהם ארגנו מסע אל הסדנאות באמצעות רכבת וחדרו לתוך בנייני הסדנאות העזובים, שם טיפס קודריאנו והחליף את הדגל. ביציאה מהסדנאות היו הפועלים השובתים, שלא הפריעו להם לצאת (קודריאנו, פאנקו ואדם נוסף צעדו בראש עם אקדחים בכיסיהם)‏[10].

הפעילות בקרב הסטודנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למצב באוניברסיטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום מלחמת העולם הראשונה השתנו גבולות רומניה, השתנה הרכב אוכלוסייתה וגדל מאוד החלק היחסי של המיעוטים. שטחה של רומניה גדל מ-130,177 קילומטרים רבועים ב-1913 ל-295,049 קילומטרים רבועים ב-1919. האוכלוסייה, למרות האבידות הכבדות במהלך המלחמה, גדלה מכ-7,160,000 תושבים ב-1912 לכ-15,541,000 ב-1920. ב-1912 היוו המיעוטים 8% מאוכלוסיית רומניה, אך ברומניה הגדולה המיעוטים הגיעו ל-30% מהאוכלוסייה‏[11] וחלקם לפחות היו בעלי שאיפות אירידנטיות, הרואות בהסתפחות למדינות שכנות הגשמה של רצון לאומי. בנסיבות אלה הייתה התעוררות חזקה במיוחד של הלאומנות הרומנית וחשדנות מוגברת כלפי בני מיעוטים.

במהלך שנות המלחמה הושבתו הלימודים באוניברסיטאות, ולאחר המלחמה באו ללמוד בהן הסטודנטים שלימודיהם נפסקו בגלל המלחמה, השנתונים של המלחמה וגם השנתון השוטף. חלק נכבד מהסטודנטים היו מגויסים, לחמו בחזית, נפצעו ואפילו התנסו בשבי. הם באו מהאווירה האלימה של המלחמה, חלקם היו בוגרים ונשאו דרגות קצונה - כל זה השפיע על התנהגותם ועל נכונותם או אי נכונותם לקבל מרות.

הרקע ביאשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עיר הבירה של רומניה, בוקרשט, והממשלה הרומנית עם כל שלוחותיה עברה ליאשי. יחד עם הממשלה הגיעו גם פליטים רבים ואוכלוסיית יאשי הוכפלה. צירוף חבל בסרביה לרומניה הוסיף לאוכלוסיית רומניה יהודים עניים רבים בקרבת יאשי - וחלק מהם עבר לגור ביאשי. בעיר חיו יהודים רבים וזה היה תמריץ עבור יהודי בסרביה לבוא ליאשי, כדי ללמוד באוניברסיטת יאשי ולקבל תמריצים של ממשלת רומניה, תמריצים שכוונו אל עניי החבלים המסופחים. יהודי בסרביה המסורתיים יותר דיברו ביניהם יידיש והמודרניים יותר נהגו לדבר רוסית, שתי שפות שהרומנים לא ידעו ודיבור בהן עורר חשדנות יתירה אצלם. חלק מיהודי בסרביה המודרניים שהגיעו ליאשי, נטו אחרי רעיונות סוציאליסטיים. ביאשי היה ניסיון לבצע מהפכה פרו-סובייטית - הניסיון נכשל, אך הוא עורר התנגדות עזה לרעיונות סוציאליסטיים וחשדנות רבה כלפי הדוגלים בהם.

התגרויות והתארגנויות ראשונות באוניברסיטת יאשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניברסיטת יאשי, הכניסה הראשית, אותה ניסה קודריאנו לחסום

באוקטובר 1919 נרשם קודריאנו ללימודי משפטים באוניברסיטת יאשי. מ-15 באוקטובר 1919 ועד 1 בספטמבר 1920 הוא עבד כמחנך בבית הספר לאמנות ומלאכה של יאשי.

בנובמבר 1920 הודיעה הנהלת אוניברסיטת יאשי, שהלימודים עומדים להיפתח ללא טקס דתי, כפי שהיה מקובל בעבר. הדבר היה לרוחם של הפרופסורים, פרט לחמישה פרופסורים לאומנים, ולרוחם של מרבית הסטודנטים. שמונה סטודנטים וקודריאנו ביניהם התנגדו ותבעו טקס דתי. הם פנו לפרופסורים שונים, אך לא נענו. לקראת הפתיחה, החליטו השמונה למנוע אותה בכוח - שניים מהם, קודריאנו וולדימיר פרימו, הגיעו השכם בבוקר, פרימו נעל את הדלת האחורית ושמר עליה וקודריאנו נעל את הדלת הקדמית ושמר עליה. עם התאספותם של סטודנטים רבים, הם הרימו את קודריאנו בידיהם ונשאו אותו לאחד האולמות ופתחו את הדלתות - יתר חבריו של קודריאנו התאחרו. למרות שהדלת נפתחה, נשלחה הודעה מההנהלה, שהפתיחה נדחתה ליום רביעי ואז יערך טקס דתי. קודריאנו זכה לברכות מתומכיו על ההישג‏[12].

קודריאנו הקים חוג סטודנטיאלי בשם "שטפאן וודה" והנהיג אותו בעימותים עם סטודנטים יהודים או סטודנטים בעלי השקפה סוציאליסטית. כשפרצה באוניברסיטת יאשי שביתה על רקע מעצרו של סטודנט סוציאליסט יהודי, מנעה הקבוצה של קודריאנו בכוח את כניסתם של סטודנטים שובתים למסעדת הסטודנטים, בטענה שאם הם שובתים, אינם זכאים להיכנס. קבוצתו גם התנכלה לאותם סטודנטים שחבשו כובע קסקט, בטענה שזה סוג של מדים של הסטודנטים אוהדי הקומוניזם. הם נהגו לחטוף את הקסקטים מעל ראשי הסטודנטים ולשרוף אותם.

קודריאנו ואנשיו פגעו גם במערכות ובבתי הדפוס של העיתונים "Lumea" (העולם) ו-"Opinia" (העמדה), פגעו בריהוט, ניפצו את החלונות וזרקו את אותיות הדפוס לנחל. את העורכים של "Opinia" הכו ברחוב, וכל זאת משום שלא מצאו חן בעיני קודריאנו עמדות העיתונים‏[13].

הרחקה מהאוניברסיטה שלא בוצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, סנדקו והתומך של קודריאנו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת יאשי

בעקבות ההתקפה על עורכי העיתונים, התכנסה הסתדרות העיתונאים של חבל מולדובה ב-1 ביוני 1921, חקרה את הנושא ופנתה במחאה ובתלונה אל רקטור אוניברסיטת יאשי. להודעה זו הצטרפה הודעה של החברות הסטודנטיאליות של יאשי, שגינתה את התנהגותם של קודריאנו וחבריו וקראה לנקיטת אמצעים נגדו לפי התקנון. סנדקו, פרופסור קוזה, יצא להגנתו.

הסנאט של אוניברסיטת יאשי, שהתכנס לדון בעניין ב-2 ביוני, החליט פה אחד לסלק לתמיד את קודריאנו מלימודים באוניברסיטת יאשי. בעקבות ערעור סנדקו, התכנס שוב הסנאט ב-8 ביוני וחזר על החלטתו, תוך תביעה מהפקולטה למשפטים לבצע את ההחלטה‏[14]. במועצת הפרופסורים של הפקולטה למשפטים לא קיבלו את הדין, שם כיכבו פרופסור קוזה וחבריו - הם סירבו לקבל את החלטת הסנאט, משכו את נציגותם מהסנאט והכריזו על עצמאות. קודריאנו קיבל מהם הודעה שיוכל להמשיך את לימודיו כרגיל. בסיום לימודיו של קודריאנו, סירבה האוניברסיטה להעניק לו דיפלומה, וכדי להירשם כעורך דין וללימודי המשך, השתמש קודריאנו בתעודה שהפיקה לו הפקולטה למשפטים. הסכסוך בין הפקולטה למשפטים ובין האוניברסיטה נמשך שנים, גם אחרי עזיבת קודריאנו‏[15].

נשיא התאגדות הסטודנטים למשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1921 קודריאנו היה לנשיא התאגדות הסטודנטים למשפטים. הבחירה הזאת לא אושררה על ידי האוניברסיטה, אשר ציינה שהוא במעמד של מסולק ממנה לצמיתות. קודריאנו הנהיג שינויים בהתאגדות הסטודנטים למשפטים - בעבר נהגו להתכנס פעם בשבוע וכל פעם סטודנט הציג נושא חוקי או ספר חוק, קרא ממנו, ניתחו את הטקסט ודנו בו. קודריאנו החליף את תוכני החוק עם תכנים אנטישמיים, בדיונים השבועיים הוצגו ספרים או מאמרים (בעיקר מאמרים אנטישמיים של פרופסור קוזה, סנדקו), שתקפו את היהודים והיהדות ודנו בהם. דיונים אנטישמיים אלה משכו קהל רב, גם מפקולטות אחרות‏[16].

ב-20 במאי 1922 הקים קודריאנו את "איגוד הסטודנטים הנוצרים" (Asociaţia Studenţilor Creştini) ועמד בראשו‏[17].

במהלך קיץ 1922 קודריאנו לקח חלק, יחד עם קבוצת פורעים אנטישמיים צעירים, בהתקפות חוזרות ונשנות על שחקנים ושחקניות יהודים בעת הופעתם על במות שונות, במטרה להרחיק את היהודים מעיסוק בתיאטרון‏[18].

ניסיון להמשך לימודים בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיו סירבה אוניברסיטת יאשי להנפיק לו דיפלומה, כאמור לעיל, אך סנדקו, פרופסור קוזה, וחבריו בפקולטה למשפטים דאגו לו לתעודה חליפית.

קודריאנו רצה להמשיך בלימודיו בגרמניה, אך סבל ממחסור בבגדים ובכסף. חבריו סיפקו לו בגדים ולקחו הלוואה של 8,000 לאי, אותה התחייבו להחזיר בתשלומים, כדי שיהיה לו כסף לנסיעה ולשהות בגרמניה.

הוא נסע לברלין ונרשם באוניברסיטה, שם משך תשומת לב רבה בגלל לבושו הרומני העממי יוצא הדופן. באותה תקופה הייתה גרמניה במשבר כלכלי והמטבע שלה התרסק; בתוך העוני הכללי, נמוג עד מהרה גם כספו של קודריאנו. כדי להתקיים, החליט לעסוק במסחר במזון, לנסוע לכפרים, לקנות שם מוצרי מזון ולחזור לעיר ולמכור אותם למסעדות. הוא עבר לגור ביינה, שם היו הוצאות המחייה נמוכות יותר‏[19].

פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה והחזרה לרומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה

הקהילות היהודיות ברומניה סירבו לאפשר נתיחת גופות של יהודים על ידי סטודנטים בפקולטות לרפואה. הסטודנטים שמו לב, שחלק מהגופות המגיעות לאולמות מסולקות במהלך הלילה ונשארות רק גופות של נוצרים. בימים 3 ו-4 בדצמבר 1922, תבעו הסטודנטים הנוצרים באוניברסיטת קלוז' לאפשר לסטודנטים יהודים לנתח רק גופות של יהודים‏[20] ובמהלך המהומות פגעו בסטודנטים יהודים. ביום 10 בדצמבר 1922, באוניברסיטת בוקרשט, התפרצו בזעם הסטודנטים הנוצרים, גירשו מהאולמות את הסטודנטים היהודים, וכתבו עצומה המופנית לפרדיננד הראשון, מלך רומניה, ולראש ממשלת רומניה ובה דרישה לקביעת נומרוס קלאוזוס מחמיר. הם יצאו אל הרחוב כדי להביא את העצומה ליעדה ובדרך התעמתו עם כוחות הסדר, כשהם צועקים סיסמאות אנטישמיות.

הידיעות על אירועים אלה הגיעו לקודריאנו בגרמניה והלהיבו אותו - הוא החליט לשוב לרומניה, כדי לקחת חלק בהם‏[21].

פוליטיקה מפלגתית ארצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית

ב-4 במרץ 1923 ייסד קודריאנו יחד עם הפרופסור (לימד כלכלה פוליטית באוניברסיטת יאשי) אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, הסנדק שלו, את ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית. בין המייסדים התעוררו חילוקי דעות לגבי מבנה התנועה, כשקודריאנו רצה במבנה צבאי למחצה וקוזה בחל בכך. באותה תקופה נפגש קודריאנו עם יון מוצה, מתרגם הפרוטוקולים של זקני ציון לרומנית ומי שעתיד להיות האידאולוג של תנועת הלגיונרים וגיסו של קודריאנו. המצע העיקרי של המפלגה היה המאבק בהענקת אזרחות וזכויות ליהודי רומניה. דגל התנועה היה דגל רומניה שבמרכזו עיגול לבן ובתוכו צלב קרס.‏[22]

למרות התנגדותם של קוזה, קודריאנו וחבריהם, ב-27 במרץ 1923 אושרה חוקת רומניה על ידי האסיפה הלאומית המתמדת של הסנאט של רומניה, ברוב של 137 בעד, שני מתנגדים ושני נמנעים, ולמחרת חתם עליה פרדיננד הראשון, מלך רומניה. המתנגדים יצאו לרחובות למחות וקודריאנו הפיץ כרוז שקרא לאסיפה באוניברסיטת יאשי. מקום הכינוס שונה לאחר מכן, המוחים התעמתו עם המשטרה והיו מעצרים. למחרת הלך קודריאנו למשטרה כדי להביא אוכל לעצורים, וכשגילה שחוקרים סטודנט אחר באשמה של חיבור הכרוז, הצהיר שהוא בעצמו מחבר הכרוז. בעקבות הצהרתו נעצר ושוחרר כעבור כמה ימים.

הקשר בגבעת ספירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודריאנו היה בין תריסר קושרים שהתכנסו ביאשי ותכננו לרצוח שישה שרים ובראשם ג'אורג'ה מרזסקו. הם תכננו לרצוח גם את כל הרבנים, אך בגלל מיעוט הקושרים החליטו להסתפק ברבנים הבולטים של בוקרשט. סומנו כמטרות גם העשירים היהודים אריסטידה בלנק ומאוריצ'יו בלנק מבנק מרמורוש, בלנק ושות'. גם עיתונאי צמרת יהודים סומנו וביניהם וילהלם פילדרמן. ב-8 באוקטובר 1923, בביתו של ניקולאה דראגוש על גבעת ספירי בבוקרשט, כינס קודריאנו את יון מוצה, איליה גרנאצה, טודוסה פופסקו, קורנליו ג'אורג'סקו, ראדו מירונוביץ', לאונידה באנדאק, אאורל ורניכסקו, טראיאן בראזו, ניקולאה דראגוש ויון זליה קודריאנו - הנאספים החליטו להעניש את מי שלדעתם בגדו באינטרסים של המדינה והכינו רשימות של מנהיגים ושל עשירים יהודים אותם צריך לחסל, כולל התנקשות בחיי ראש ממשלת רומניה, יון ברטיאנו. אחד הקושרים הסגיר את דבר הקשר. המשטרה עצרה את כל הקושרים והם נכלאו בבית סוהר וקרשט, כולל הבוגד‏[23]. בחקירה הראשונה החליט קודריאנו להודות בכך שתכננו להרוג את שרי הממשלה, את הרבנים ואת העשירים היהודים הבולטים. הקושרים היו עצורים כמה חודשים, ובמהלך הזמן, תוך כדי התנהלות המשפט נגדם, נודע לקודריאנו שהבוגד הוא ורניכסקו. חבר לא כלוא העביר למוצה כיכר לחם ובתוכו אקדח טעון. באחת מישיבות בית המשפט משך מוצה את ורניכסקו לחדר סמוך ורוקן בו את כדורי האקדח - ורניכסקו נפצע קשה ונלקח לבית חולים‏[24]. בית המשפט זיכה את הקושרים בגלל טיעון משפטי - לפי החוק הרומני של אותה תקופה, קשירת קשר לביצוע רצח מצריכה קביעת מועד והם עדיין לא קבעו את מועד ביצוע הרציחות. מוצה נשאר במעצר בגלל ההתנקשות בורניכסקו, אך בהמשך גם הוא זוכה ושוחרר.

קודריאנו (במרכז השורה התחתונה) וחבריו מתקופת הכליאה המשותפת בבית הסוהר וקרשט

ב-8 בנובמבר 1923, בעת שהיה חבוש בבית סוהר וקרשט - בתקופה בה היה פעיל של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, החליט קודריאנו על הקמת הארגון אחוות הצלב, שהיה ארגון נוער וצעירים.

רצח מנצ'יו והמשפט בטורנו סברין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח מנצ'יו והמשפט בטורנו סברין

ב-25 באוקטובר 1924, רצח קודריאנו ביריות אקדח בבית המשפט ביאשי את הפרפקט המקומי קונסטנטין מנצ'יו, לעיני קהל שכלל שוטרים. במשפט, שנערך לקודריאנו הרחק מיאשי, בטורנו סברין, אליו נהרו המוני חסידים של קודריאנו שגדשו את אולם המשפט ואת רחבי העיר, זוכה הנאשם על ידי המושבעים והאירוע הפך לחגיגה מתמשכת של אוהדי קודריאנו החוזרים לבתיהם ברחבי רומניה.

החתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליו זליה קודריאנו ורעיתו אלנה

ב-13 ביוני 1925 הגיעו לפוקשאן קודריאנו וכלתו, אלנה אילינויו, אותה הכיר באוניברסיטת יאשי, שם למדה ספרות. את הזוג ליוו הוריהם, אחיהם ואחיותיהם וכל המשפחה התארחה בבתיהם של גנרל דוקטור מקרידסקו. הוועד המארגן מסר לקודריאנו שכבר הגיעו לחתונה שלושים אלף אורחים והם מתארחים בבתי המקומיים, ובמהלך הלילה צפויים להגיע עוד אורחים, אך לא תהיה בעיה של איכסון כי תושבי העיר שמחים לארח אותם.

בבוקרו של 14 ביוני יצא קודריאנו רכוב על סוס לבית כלתו ופתח את הדרך לשיירה שפנתה למקום המיועד לחתונה, באתר הקרוי "קרנג" (Crâng), מחוץ לעיר. לאחר קודריאנו הרכוב על סוסו נסעו הסנדקים, פרופסור קוזה, כריסטקה סולומון, גנרל מקרידסקו ועוד, ואחריהם העגלה של הכלה, אליה רתמו שישה שוַרים וקישטו אותה בפרחים. אחרי עגלת הכלה היו עוד עגלות, כרכרות ומכוניות של חוגגים, סך הכל 2,300 כלי רכב, ובצידי הדרך בין העצים, המוני ילדים. כשהשיירה הגיעה למרחק של שבעה קילומטרים מהעיר, זנבה עדיין לא יצא מהעיר. רבים מהמתקהלים לבשו בגדים עממיים חגיגיים. במקום המיועד לאירוע הוכנה בימת קרשים ועליה נערך הטקס הדתי. על ראשי בני הזוג התנשאו כתרים מקושטים בצלב קרס ובצלב רומני רגיל‏[25]. לאחר הטקס פתחו בריקודי הורה, משחקים וחגיגות.

בצהריים התיישב הקהל על הדשאים כדי לאכול את הארוחות שהביאו איתם, ולמי שלא היה, דאגו תושבי המקום. אירועי החתונה בפוקשאן הוסרטו ולאחר מכן הוצגו בבתי הקולנוע בבוקרשט, אבל לזמן קצר מאוד. לאחר שתי הקרנות בלבד, החרימו השלטונות את הסרט ואת העותק הנוסף היחיד ושרפו אותם. בני הזוג קודריאנו יצאו לבלות ירח דבש של שבועיים במרחצאות הרקולאנה אצל ידידים.

פרופסור קוזה ניצל את אירוע החתונה, וקרא לבני המחוז שרק נולדו להם בנים, לבוא ולערוך הטבלה משותפת בשם "קורנליו", כשמו של קודריאנו - מאתיים משפחות נרשמו. השלטונות ניסו למנוע את אירוע ההטבלה והכריזו על העיר פוקשאן כמקום במצב חירום. המארגנים נאלצו לחפש מקום חדש, תחילה בגולשט ולבסוף בסלובוזיה, שם נערכה ב-16 באוגוסט 1925 הטבלה למאה ילדים‏[26].

לימודים בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נישואיו, התעשר הזוג קודריאנו בסכום של 60,000 לאי, שנאספו ממתנות החתונה ומפדיון מכירות החוברת של קודריאנו "Scrisori studentești din închisoare" (מכתבים סטודנטיאליים מבית הסוהר). יון מוצה, חברו וגיסו העתידי של קודריאנו, סולק מאוניברסיטת קלוז'. השניים התייעצו והחליטו לצאת ללימודים בצרפת, ובחרו בעיר גרנובל. תחילה יצא הזוג קודריאנו ושבועיים לאחר מכן נסע מוצה, שהתבסס על קצבה חודשית‏[27].

מוצה נרשם ללימודי המשך להשגת דיפלומה, וקודריאנו נרשם ללימודי דוקטורט בכלכלה פוליטית, לימודים דו-שנתיים. השלושה ניהלו משק משותף, אך הכספים אזלו מהר וקצבתו של מוצה לא הספיקה לשלושה. אשת קודריאנו רקמה ומכרה את עבודותיה וגם שני הגברים למדו לעשות זאת, אך ההכנסות עדיין לא הספיקו. קודריאנו התקשה תחילה בהבנת ההרצאות ורק במשך הזמן למד צרפתית במידה הדרושה ללימודיו.

הבחירות במחוז פוטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1926 הוכרזו בחירות כלליות ברומניה וקודריאנו רצה להשתתף בהן כמועמד במחוז פוטנה, שבירתו פוקשאן. הוא כתב לפרופסור קוזה וביקש ממנו כסף להוצאות הדרך, אך לא קיבל תשובה. הוא כתב גם לכריסטקה סולומון וקיבל ממנו עשרת אלפים לאי, ובעזרת חלק מהסכום חזר לרומניה. הוא בא אל פרופסור קוזה כדי להשתלב במערכת הבחירות, אך קוזה לא היה מרוצה מבואו, הביע צער על כך שזנח את הלימודים ואמר שהיו מסתדרים היטב גם בלעדיו. קודריאנו, שהעמיד את מועמדותו במחוז פוטנה, סבל מהצקות והפרעות מטעם אנשי השלטון ולבסוף לא הצליח להיבחר - אומנם זכה ברוב בפוקשאן, אך הפסיד בכפרי המחוז. המפלגה הצליחה להכניס לפרלמנט הרומני עשרה צירים וביניהם פרופסור קוזה, פרופסור שומולאנו ויון זליה קודריאנו, אביו של קורנליו. קורנליו זליה קודריאנו שב לצרפת להמשך לימודיו‏[28].

המשך הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצה עמד בבחינות בהצלחה וחזר לרומניה להתגייס לצבא רומניה לשירות חובה. קודריאנו לא השיג את התוצאות הדרושות במבחני השנה הראשונה שנערכו באוקטובר 1926 ונאלץ לחזור על לימודיו. הוא ניגש שוב למבחנים בפברואר 1927, הפעם בהצלחה. כדי לחסוך בהוצאות הם שכרו דירה בכפר קרוב לעיר וקודריאנו עבד אצל האיכרים בעבודות חקלאיות שונות, כדי לפרנס את עצמו ואת רעיתו, ולממן את שכר הדירה.

קודריאנו החל בלימודי השנה השנייה לדוקטורט, אך בחודש מאי 1927 קיבל קריאות דחופות מרומניה. הודיעו לו שנוכחותו חשובה, כי המפלגה שלהם התפרקה לשניים. הוא פנה להנהלת האוניברסיטה וביקש להיבחן לפני הזמן הקבוע, כדי שיוכל לחזור במהרה לרומניה, ונענה בחיוב. הוא עמד בבחינות השנה השנייה בהצלחה ושב לרומניה‏[29].

התנועה הלגיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלגיונרית

ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית התפצלה לכמה סיעות‏[30] ובעקבות הפילוגים שנוצרו בתנועתו, נפרד ממנה קודריאנו והקים, יחד עם יון מוצה, קורנליו ג'ורג'סקו, איליה גרניאצה וראדו מירונוביץ' את "לגיון רב המלאכים מיכאל", שכונתה גם "תנועת הלגיונרים". בשנים שלאחר מכן פעלה תנועתו בדרכים שונות, חוקיות ולא חוקיות כנגד היהודים, הקומוניסטים והפוליטיקאים הדמוקרטים.

דגל התנועה הלגיונרית. הדגל מורכב מרשת שחורה דמוית סורגי החלונות בבית הכלא ומאחוריה צלב לבן, הכל ברקע ירוק, צבע מדיהם של הלגיונרים, שכונו גם "החולצות הירוקות".

ב-24 ביוני 1927 הקים קודריאנו את התנועה הלגיונרית‏[31]. מייסדי התנועה הלגיונרים החלו להוציא לאור בטאון דו-חודשי בשם אדמת האבות (Pământul Strămoșesc) ועסקו במלאכה ארגונית ענפה.

קודריאנו פיתח והרחיב את התנועה הלגיונרית, הקים מפעלים מסחריים, מסעדות, קווי שיווק ומחנות נופש ופנה לציבורים חדשים. ב-1928 נפגש עם הרמן אסר מעורכי פלקישר באובכטר, בטאון הנאצים הגרמנים - למפגש לא היו תוצאות מידיות, אך אחריו קודריאנו התקבל תמיד יפה בחוגים הנאציים‏[32].

הסכסוך על מבנה המעון התרבותי הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 במאי 1922 הקים קודריאנו את התאחדות הסטודנטים הנוצרים (Asociația Studenților Creștini), שבאה במקום המרכז הסטודנטיאלי של יאשי ומגמתו הייתה מניעת חברות מהסטודנטים היהודים. ההתאחדות לא הוכרה על ידי אוניברסיטת יאשי ולחבריה קמה בעיה במציאת מקום כינוס ופעילות.

קודריאנו יזם הקמת מבנה בעבודה התנדבותית של הסטודנטים ובעזרת תרומות של אוהדים. המבנה הוקם על מגרש, שהעמיד לרשותם המהנדס גריגורה בז'אן, בכיר בליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה שהונהגה על ידי אלכסנדרו קונסטנטין קוזה וקודריאנו היה בה חבר בכיר. הבית, שזכה לשם "המעון התרבותי הנוצרי" (Căminul Cultural Creștin), קם על עומדו ושימש בין היתר גם לאירוסי קודריאנו ב-1925.

לאחר הפיצול במפלגה, כשקוזה ובז'אן נשארו עם השם הקודם וקודריאנו הקים את התנועה הלגיונרית, התחיל סכסוך על השימוש במבנה. המהנדס בז'אן, שהמגרש היה רשום על שמו, פנה לבית המשפט וקודריאנו ואנשיו נאלצו לעזוב את המבנה. על רקע זה, באפריל 1928 תקפו קודריאנו וסטודנטים שהתלוו אליו את בז'אן בבית ואיימו להשליך אותו מהקומה השנייה. המשטרה, שהוזעקה על ידי פרופסור קוזה, חיפשה אחר קודריאנו ועצרה אותו ואת חבריו בחשד לתקיפה וניסיון לרצח‏[33].

תחילה ניסו הלגיונרים להקים לעצמם בית חלופי, אך בהמשך גדל מספרם בין חברי התאחדות הסטודנטים הנוצריים וכך החזירו לעצמם את השליטה במבנה המעון וזנחו את הבנייה החדשה. להצלחת המעון היה המשך, בניית מבנה דומה ב-1933, בעזרת עבודה התנדבותית בבוקרשט. המבנה זכה לכינוי "הבית הירוק" (צבע מדי הלגיונרים).

המצעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודריאנו חיפש דרך להבליט את תנועתו בעיני הציבור ולשם כך יזם מסעי לגיונרים ברחבי הארץ. המסע כונה "מסע חינוכי" ומטרתו הייתה להרגיל את הלגיונרים לנוע ולהתנהל בקבוצות, להתגבר על קשיים ולחוש את היכולת להשיג מטרות. הלגיונרים הלכו ברגל לבושים חולצות ירוקות, עברו בכפרים ובעיירות וחיו חיים ספרטניים, כשהם ישנים ביערות ומסתפקים במועט. הכפריים הביטו בפליאה אל קבוצות הצעירים הנמרצים ושירותי הביטחון הרומניים, שעקבו אחרי הלגיונרים, דיווחו שהלגיונרים זכו לקבלות אורחים לבביות ביותר. קודריאנו הנהיג גם את "הענישה הלגיונרית", ענישה פיזית במלקות, שבמהלכה מקבל המלקות יספוג את העונש ללא קול. ב-1929 ערכה קבוצת לגיונרים מסע להרי הקרפטים המערביים, לארץ המוצים[34].

הכינוסים היזומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בנובמבר 1929, ביאשי, ערך קודריאנו את "יום הלגיון" בהשתתפותם של כ-300 צעירים מ-200 יישובים שונים ברחבי רומניה. הצעירים עמדו במסדר, וקודריאנו סקר אותו וגם השמיע להם סיסמאות. לאחר המסדר צעדו אל המיטרופוליה שם הושמעה תפילה לשלום המלך ולאחר מכן חזרו למעון הסטודנטים ושמעו נאום של קודריאנו, על הסכנה היהודית והצורך להילחם "למען רומניה לרומנים".

ב-10 בדצמבר באותה שנה ובאותה עיר נערך "יום הסטודנט הנוצרי" לציון הקמת "איגוד הסטודנטים הנוצרים" (Asociaţia Studenţilor Creştini) במאי 1922. בכינוס השתתפו מאה סטודנטים במעון הסטודנטים וקודריאנו סיפר להם על אירועי אותם ימים ותבע קביעת אידאל חדש: "רומניה לרומנים ונוצרית".

קודריאנו, שהעריך כי במהלך השנתיים וחצי שחלפו מהקמת התנועה הלגיונרית, זכה לדי אוהדים בקרב הציבור, הודיע על אסיפה פתוחה לציבור שתיערך ב-15 בדצמבר ביריד ברשט. מיור ז'נדרמניה ותובע, שהגיעו מגאלאץ, מנעו זאת בטענה שמשרד הפנים לא אישר את הכינוס. לאחר ויכוחים הותר לקודריאנו לפתוח את הכינוס בתנאי שלא יהיו אי סדרים. בכינוס השתתפו כמאה איש בלבד. בעקבות הכישלון היחסי החליט קודריאנו לנקוט ביוזמה חדשה, הוא יצא אל כפרי האזור רכוב על סוס עם ארבעה מלווים ובהגיעו לכפר, המתין לפני הכנסייה עד שהתאסף קהל ואז, ממרומי הסוס, נאם להם קודריאנו ולאחר מכן המשיך עם מלוויו לכפר אחר.

במהלך הזמן התחילו להצטרף רוכבים נוספים לקודריאנו ואז, כדי להבחין בין הרוכבים הלגיונרים ובין סתם רוכבים שמו הלגיונרים נוצת תרנגול הודו בכובעיהם. קבוצות הרוכבים עטורי הנוצות בכובעיהם משכו תשומת לב רבה והשמועות על הכינוסים משכו קהל רב. כשקודריאנו הגיע שוב ליריד ברשט, עם חמישים רוכבים, התאספו במקום 3,000 איש כדי לשמוע את דבריו.

מסע לטרנסילבניה ומסע לבסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודריאנו החליט לנצל את הצלחת המסע הרכוב; הוא יצא עם חבריו לכיוון חבל טרנסילבניה והגיע ללודוש לקראת חג המולד. הלגיונרים הרכובים עם הנוצות בכובעים היו נכנסים לכפרים תוך כדי שירה והיוו אטרקציה רצינית. בימים 23 - 27 בדצמבר עברו דרך כפרי טרנסילבניה ואז השאיר קודריאנו בטרנסילבניה את ניקולאה טוטו (הרוצח של דוד פאליק), כדי לארגן את האיכרים בגדודים ובפלוגות‏[35] ובעצמו פנה לכיוון בסרביה.

בינואר 1930 פנו קודריאנו ופרשיו לכיוון בסרביה והכניסו חידושים בהופעה - על חזהו של כל פרש נתפר צלב לבן וקודריאנו עצמו החזיק בידיו צלב עץ. הם עברו את הפרוט לתוך דרום בסרביה באזור העיר קאחול. בכניסה לעיר עצר אותם שוטר, שהזמין אותם למטה המשטרה לבירור נסיבות בואם, אך קודריאנו התעלם מכך והמשיך למרכז העיר שם היו אלפי איכרים‏[36]. קודריאנו התחיל לנאום, אך הופסק על ידי שוטר, שהכריז על הכינוס כלא חוקי. קודריאנו החליט להעביר את הכינוס לשולי העיר, אך לשם הגיעה קבוצת חיילים עם רובים מכודנים וקולונל, שאיים על קודריאנו באקדחו. קודריאנו נאלץ לוותר על הכינוס, אך הודיע שיערוך אותו באותו מקום ביום ראשון 3 בפברואר. כדי שיוכל לעשות זאת פנה למשרד הפנים בבוקרשט וקיבל אישור לכינוס, בתנאי שיערך בסדר מופתי.

לקראת האסיפה המיועדת נתבעו הלגיונרים מבוקרשט, יאשי, גאלאץ, פוקשאן ומקומות נוספים להגיע למקום במספרים גדולים ככל האפשר. צליחת הפרוט נעשתה בסדר צבאי, תחילה עברו מאה פרשים עם נוצות בכובעים וצלב לבן על החזה, אחריהם צעדו עם דגלים הולכי הרגל ואחריהם 80 עגלות ובכל עגלה 4 עד 6 אנשים ודגל. לכינוס הגיעו כעשרים אלף איש. מעודד מהצלחת הכינוס תכנן קודריאנו את "המצעד לבסרביה" - המצעד עמד להתקיים לאורך חודש ימים על ידי לגיונרים, שעמדו לצעוד ב-7 טורים שיחצו את הפרוט במרחקים של 20 קילומטרים האחד מחברו ויצעדו עד הדניסטר. קודריאנו פרסם את תוכנית המצעד וקבע אותו ליום 20 ביולי 1930. יהודי בסרביה חששו מאוד מהמצעד, כי לכל מקום אליו הגיעו הלגיונרים, הפיצו תעמולה אנטישמית ועודדו מעשי אלימות נגד היהודים. יהודי רומניה וחוגים נוספים הפעילו לחצים על שר הפנים לחזור בו מהסכמתו למצעד על בסרביה ובסופו של דבר, בוטל אישור המצעד‏[37].

מאבקים נוספים והתרחבות התנועה הלגיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כוונותיו כלפי היהודים הציג קודריאנו בינואר 1930, בעיתון לאומני, שם הבטיח לאיכרי רומניה, אותם קיווה לקרב למפלגתו, את 4 הסעיפים הבאים:

  1. אם נגיע לשלטון, תוך כמה ימים נעלה את היהודים לקרנות בקר, נשלח אותם לארצות אחרות ונחלק את רכושם בינינו ובין המדינה.
  2. מהרגע שהיהודים יעזבו את הכפרים, נסגור את כל המסבאות וכל רומני יוכל לזקק לעצמו אלכוהול, כאוות נפשו.
  3. אף איכר לא ישלם יותר מיסים, משום שהרכוש המוחרם מהיהודים יספק את כל צורכי המדינה.
  4. כל איכר החבר בלגיון יקבל 7,000 לאי לחודש מהרגע שנעלה לשלטון.

מספר הקינים הלגיונרים והאחוות גדל בהתמדה ובסוף 1930 הגיע מספר חברי התנועה ל-6,000, גידול ניכר לעומת אלף החברים שהיו ב-1929 וסימן לבאות - ב-1937 הגיעה התנועה למיליון חברים. משמר הברזל פתח סניף ראשי במרכז בוקרשט, בדרך הניצחון (Calea Victoriei) מספר 40, מקום שהועמד לרשות התנועה על ידי סוחר ארומני. במשרד של קודריאנו הוצגו הדיוקנאות של קרול השני, מלך רומניה, בניטו מוסוליני ואדולף היטלר[38].

ההתנקשות של בזה ומעורבותו של קודריאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגה בזה היה ארומן ממוצא מקדוני, מהמתנחלים בקדרילטר והיה חבר בארגון לאומני בשם "ולאד צפש". ב-20 ביולי 1930 פנה לקודריאנו ואמר לו שהחליט לעזוב את הארגון "ולאד צפש" ולהצטרף ל"משמר הברזל". למחרת ניגשה משלחת של 4 סטודנטים עם בקשה לשר אנג'לסקו, שהיה בין יוזמי חקיקה להסדרת הבעלות על הקרקעות בקדרילטר, חקיקה שהמתנחלים הארומנים התנגדו לה. בעת שזה קרא את הפנייה שלהם, שלף בזה אקדח, ירה אליו ופצע אותו - כשנעצר, נמצאו בכיסיו כרוזים של משמר הברזל. השופט החוקר זימן לחקירה את קודריאנו וזה הכחיש כל קשר למעשיו של בזה. למחרת פורסם בעיתונים שקודריאנו מגנה את המעשה של בזה. קודריאנו כעס על הפרסום ופרסם תגובה בה טען, שהוא לא גינה את המעשה והוא יגן בכל כוחו על בזה ועל מטרותיו. קודריאנו זומן שוב לחקירה, נעצר ונשלח למעצר יחד עם קבוצת סטודנטים מקדונים, שפרסמה כרוז הזדהות עם בזה. במעצר המשותף קשר קודריאנו יחסים עם הסטודנטים הארומנים.

במשפט שנערך זוכה קודריאנו. התביעה הגישה ערעור, אך קודריאנו זוכה גם בערעור ושוחרר לאחר מעצר של חודש וחצי‏[38].

שורת ההתנקשויות לא הסתיימה בכך, תלמיד תיכון בשם דומיטרסקו, שבעבר היה מעורב גם בהצתת בורשה, הגיע לבוקרשט, ניגש למשרדו של עורך העיתון אדוורול, שלף אקדח וירה לעברו. ההתנקשות נכשלה בגלל פגם באקדח, המתנקש נתפס והתברר שנשלח על ידי מילה לפטר, מבכירי הלגיונרים, בגלל התקפות העיתון נגד הלגיונרים‏[39]. קודריאנו, שהיה באותו זמן בפוקשאן, זומן, נחקר ושוחרר.

פיזור התנועה הלגיונרית וכיבוש מושבים ראשונים בפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1930 הקים קודריאנו את המפלגה משמר הברזל, מסגרת שנועדה לאחד את כל המפלגות הלאומניות, אך בפועל רק התנועה הלגיונרית הצטרפה למסגרת. באותה תקופה התרחשו שריפת בתי היהודים בבורשה וניסיון ההתנקשות של גאורגה בזה בחיי השר קונסטנטין י. אנג'לסקו. קודריאנו נסע במיוחד לבורשה כדי לחזק את ידי שני הכמרים החשודים בהצתה (אחד מהם עתיד להתמנות לתפקיד המזכיר הכללי של התנועה הלגיונרית).

ריבוי מעשי הטרור המקושרים לתנועה הלגיונרית ושינוי בהרכב הממשלה הרומנית הובילו ב-2 בינואר 1931 את הממשלה החדשה לקבלת החלטה על פיזור התנועה הלגיונרית. קודריאנו וצמרת התנועה נעצרו, ארכיוני התנועה הוחרמו ועיתוניה נסגרו. ב-11 בינואר נאסרה גם מפלגת "משמר הברזל". במשפט שנערך לצמרת הלגיונרית זוכו הלגיונרים ב-26 במרץ וקודריאנו שוחרר לאחר 87 ימי מעצר. על רקע זה, התנועה הלגיונרית, שרצה לבחירות 1931 תחת השם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו" (Grupul Corneliu Zelea Codreanu), לא הצליחה להכניס צירים לפרלמנט, אך 20 ימים לאחר הבחירות התפנה מושב במחוז ניאמץ וקודריאנו הציג מועמדות ונבחר לראשונה לפרלמנט הרומני.

בתחילת 1932 מת שר המשפטים הרומני והתפנה מקום נוסף בפרלמנט מטעם אזור הבחירה טוטובה. התנועה הלגיונרית החליטה לנסות לכבוש מקום זה והציגה כמועמד את יון זליה קודריאנו. בגלל מחסור בכסף, חיפשה התנועה גימיקים זולים, שימשכו אליה את תשומת הלב ולפי הצעת קורנליו זליה קודריאנו, הוכרז על מסע רגלי של 300 קילומטרים מבוקרשט לברלאד, וקבוצת לגיונרים בהנהגת מיכאיל סטלסקו ביצעה זאת תוך עשרה ימים, חרף התנכלויות לאורך הדרך מצד ז'נדרמים. יון זליה קודריאנו, ניהל מערכת בחירות מבוססת על מתקפות נגד היהודים וזכה ב-5,200 קולות מול 4,344 קולות, שקיבל המועמד הליברלי‏[40] והיה לחבר הפרלמנט השני מטעם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו".

במאי 1932 נאסרה מפלגת "משמר הברזל" פעם נוספת ונעצרו מספר לגיונרים. נפילת ממשלת רומניה הובילה לבחירות חדשות ביולי 1932, בחירות בהן התנועה הלגיונרית, תחת השם "משמר הברזל", זכתה ל-5 מושבים בפרלמנט הרומני.

רצח דוקה ורצח סטלסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון ג. דוקה, לפי בול של הדואר הרומני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקדור

במאי 1933 יזם קודריאנו הקמת "קבוצות מוות" במסגרת תנועתו, קבוצות של לגיונרים אמיצים המוכנים לכל הקרבה. לגיונרים אלה היו מדקלמים פעמיים ביום, בבוקר ובערב את הטקסט הבא:

  1. אני נשבע שלא אשכח אף פעם את סבל חברי.
  2. אני נשבע שאחפש יום וליל את מי שהורה ומי שביצע את עינוי חברי.
  3. אני נשבע לפני אלוהים שאחפש עד סוף ימי את התליינים האלה ואת משפחותיהם, כדי לתת את העונש, שמגיע להם לפני אלוהים והאומה הרומנית‏[41].

יון ג. דוקה התנגד לחזרתו לרומניה והכתרתו של קרול השני, מלך רומניה ולאחר הכתרתו נשבע לחתוך את זרועו ולא לשתף פעולה איתו. הוא היה מבקר חריף של המלך ושל הממשלות, שפעלו תחתיו, אך לאחר משבר ממשלתי והתפטרות הממשלה הוזמן על ידי המלך, בנובמבר 1933, להרכיב ממשלה זמנית, שתכהן עד הבחירות בחודש דצמבר. דוקה פעל בתקופה זו למניעת השתתפות התנועה הלגיונרית תחת השם "הכל למען המולדת" בבחירות ודאג לפרסם את האיסור ביום האחרון לפני סגירת ההרשמה לבחירות, כדי למנוע מהלגיונרים הצטרפות לרשימות אחרות או הקמת רשימה חדשה. כעבור זמן קצר נרצח על רציף תחנת הרכבת בסינאיה על ידי הניקדורים, שלושה מחברי התנועה הלגיונרית. ידיעות על תכנון הרצח הגיעו לידי המלך לפני הרצח, אך זה הורה למשטרה לא לעשות דבר למניעת הרצח ולאחר מעשה סירב לפגוש את משפחת הנרצח‏[42].

הרוצחים נעצרו במקום, אך הועלה החשד, שמדובר בפעולה יזומה של הנהגת התנועה הלגיונרית, לכן יצאה המשטרה הרומנית למרדף מעצרים אחר הצמרת הלגיונרית - קורנליו זליה קודריאנו חמק והסתתר במקום לא ידוע עד לסיום המשפט. בליל 9/10 בדצמבר הסתתר קורנליו זליה קודריאנו, שחשש ממעצר, בביתו של גבריאל מרינסקו, מפקד משטרת בוקרשט והעביר הוראות לאנשיו באמצעות גנרל קנטקוזינו. קרובת משפחה של קודריאנו, גברת קרצ'יונסקו, דודנית של אלנה לופסקו, שבביתה התחבא לפני מעצרו, העידה בבית המשפט שבביתה נפגשו המתנקשים וקיבלו הוראות מקודריאנו וגם העבירו ביניהם נשק ותיאומים‏[43], אך למרות עדות זאת, זיכה בית המשפט את כל הנאשמים פרט לשלושת הקושרים, שנידונו למאסר עולם עם עבודת פרך.‏[44],‏[43].

הלגיונרים היו מרוצים מהדרך בה הסתיים המשפט וכאות תודה, הופיעו בקבוצה גדולה לפני ארמון המלך, שם צעדו קראו סיסמאות: "יחי המשמר (משמר הברזל)", "יחי קודריאנו", "יחי המלך". המלך יצא למרפסת וקיבל את הפגנת ה"סטודנטים". הניקדורים הוכרזו גיבורי התנועה הלגיונרית והוקדש להם "שיר הניקדורים"‏[45].

קורנליו זליה קודריאנו בחברת מיכאי סטלסקו בבית הירוק ב-1933
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיכאי סטלסקו

לצדו של קודריאנו צמח בתנועה הלגיונרית מנהיג בולט בשם מיכאי סטלסקו, שהצטיין בפעילותו ואף נבחר לפרלמנט הרומני. לאחר קיום בחירות חדשות, ללא השתתפותם של הלגיונרים, שמפלגתם נאסרה, ולאחר רצח ראש ממשלת רומניה, יון ג. דוקה, התפתח סכסוך קשה בין קודריאנו לבין סטלסקו ובמהלכו הוחשד סטלסקו במזימת הרעלה כנגד קודריאנו וסולק מהתנועה הלגיונרית. סטלסקו הכחיש את ההאשמות וטען מצידו למזימה להרעילו.

סטלסקו, שמצא עצמו מחוץ לתנועה, הקים תנועה מתחרה וכתב עת, שהתמקד בתקיפת התנועה הלגיונרית והעומד בראשה, קודריאנו.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדצ'מבריים

ב-16 ביולי 1936 התנפלה קבוצה של עשרה לגיונרים על סטלסקו, שהיה מאושפז בבית חולים, ורצחה אותו, תוך ביתור גופו בגרזנים. לאחר הרצח רקדו סביב הגופה ושרו עד שנעצרו.

גוף העובדים הלגיונרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גוף העובדים הלגיונרי

בשנות השלושים של המאה העשרים חל גידול רב בתעשייה הכבדה ברומניה ובעיקר בתעשייה המטלורגית. בתקופה שבין 1933 לבין 1938 גדל מספר העובדים בה ב-197%, כשהעובדים החדשים מגיעים מהתחום החקלאי.

ב-1936 ייסד קורנליו זליה קודריאנו את גוף העובדים הלגיונרי במטרה לחזק אחיזה לתנועה הלגיונרית בקרב עובדי התעשייה ברומניה. בראש הארגון הוצב המהנדס גאורגה קלימה ונפתחו סניפים, בנוסף לעיר הבירה, בוקרשט, גם בערי רומניה התעשייתיות האחרות. הגוף התבסס על תשתית הקינים הלגיונרים הקיימים. התארגנות הפועלים עלתה באיכותה על פני התארגנות המגזרים האחרים - ביולי 1937 היו לגוף העובדים הלגיונרי 60 סניפים מחולקים ל-1,130 יחידות‏[46].

הלוויית מוצה ומארין[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון מוצה ווסילה מארין, אישים בכירים בתנועה הלגיונרית, יצאו להילחם במלחמת האזרחים בספרד לצד כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו. השניים נהרגו ב-13 ינואר 1937 בקרבת מדריד. שרידי גופותיהם הובאו לרומניה והתנועה הלגיונרית, שראתה באירוע הזדמנות לפרסום ותעמולה, אירגנה מסע לווייה מפואר בהשתתפות רבבות לגיונרים במדים ירוקים. ארונות המתים הגיעו לרומניה בפברואר ונערכו טקסים בטרנסילבניה, אולטניה ומונטניה, בדרך לבוקרשט. הארונות הגיעו לתחנת רכבת צפון בבוקרשט ב--11 בפברואר, שם המתינו להם לגיונרים במדים, שעמדו בשורות ארוכות. הארונות הובלו בין שורות הלגיונרים, דרך רחובות ראשיים בבוקרשט, אל כנסייה, שם הונחו ליומיים, במהלכן הגיעו המונים לחלוק להם כבוד.

לאחר יומיים הוצבו הארונות על עגלה מקושטת בסמלים לגיונרים, שהופקו מענפי ברושים. את העגלה משכו כמה עשרות לגיונרים ומאחוריה צעדו לגיונרים אחרים במבנה של צלב, ששרו המנון, שחובר במיוחד עבור מוצה ומארין. אחריהם צעדו מנהיגי התנועה הלגיונרית, נציגים מגרמניה, איטליה, יפן וספרד, איכרים בבגדים עממיים לאומיים, כמרים וקבוצות נוספות של לגיונרים. השיירה עברה ברחובות הראשיים של בוקרשט והובילה ל"בית הירוק", המרכז של התנועה הלגיונרית, שם הוכן עבורם מאוזוליאום[47].

מסע הלווייה השאיר רושם עצום על תושבי בוקרשט והדבר בא לידי ביטוי גם בתקשורת של התקופה.

רצח בהוראת המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלכים פוליטיים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים עם המלך בבית מאלאקסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים עלתה בהתמדה הפופולריות של קודריאנו ושל תנועתו, התנועה הלגיונרית. קרול השני, מלך רומניה היה ער לתופעה וחיפש דרכים להתמודד איתה. הפגנת הכוח של הלגיונרים בהלווייתם של מוצה ומארין שכנעה את המלך שקודריאנו הוא מתחרה של ממש על השלטון. קרול השני קינא בפופולריות של קודריאנו ובהצלחתו לזכות בהערצת הצעירים, הערצה שהתאווה לה בעצמו.

התעשיין הגדול ניקולאה מאלאקסה היה באותה תקופה חבר חשוב בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה וגם אוהד התנועה הלגיונרית ומממן שלה. לקראת סוף פברואר 1937, בביתו של מאלאקסה, נועדו בחשאיות המלך קרול השני וקורנליו זליה קודריאנו - המלך הצהיר שהוא מסמפט מאוד את התנועה הלגיונרית וביקש מקודריאנו, שיעביר לו את הנהגת התנועה הלגיונרית, יכריז עליו כ"קפיטן" ובתמורה הציע למנות את קודריאנו לראש ממשלת רומניה. קודריאנו דחה את הצעת המלך, טען שנאמנות חברי התנועה אליו היא אישית ואינה ניתנת להעברה‏[48]. שני האישים הבינו, שהעימות ביניהם בלתי נמנע וכפי שניסח זאת קודריאנו מאוחר יותר: "שתי חרבות לא יכולות לשכון באותו נדן".

הסכם אי התקפה עם מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרע שנוצר בין קודריאנו ובין המלך איפשר התקרבות בין קודריאנו ובין מפלגות אחרות, שביקרו את המלך ואת הקמרילה של קרול השני, מלך רומניה. קורנליו פנה ליוליו מאניו, מנהיג מפלגת האופוזיציה הראשית, המפלגה הלאומית-איכרית והציע לו לחתום על הסכם אי התקפה. קודריאנו הביע חשש שהמלך עומד לרצוח אותו והניח שאם תיחתם הברית, המלך לא יעז לפגוע בו. לאותה מטרה נפגש קודריאנו גם עם גאורגה ברטיאנו, מנהיג המפלגה הלאומית ליברלית (ברטיאנו) ושלוש המפלגות חתמו על הסכם אי התקפה לקראת הבחירות, שעמדו להתקיים בחודש דצמבר. להסכם זה הצטרף גם קונסטנטין ארג'טויאנו עם המפלגה האגררית.

פרשת נישואי הנסיך ניקולאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך הרומני ניקולאה במדי הצי הבריטי - תמך בקודריאנו מתוך התחשבנות עם אחיו, קרול השני, מלך רומניה

הנסיך ניקולאה, האח הצעיר של קרול השני, מלך רומניה, חפץ לשאת לאישה את יואנה דומיטרסקו-דולטי, גרושה רומניה, ונזקק לאישור אחיו לנישואים אלה, כי החוק הרומני אסר על בני משפחת המלוכה להינשא לרומנים. קרול יעץ לאחיו לשאת את בחירת ליבו ולצפות לאישור בדיעבד, אך לאחר הנישואים, שנערכו ב-28 באוקטובר 1931, שינה קרול את טעמו, לא הכיר בנישואים ופנה לבית משפט רומני, שהכריז בדצמבר 1931 על הנישואים כמבוטלים. ניקולאה התמיד בזוגיות שלו וב-1937, שש שנים לאחר הנישואים, ניסה להפעיל לחץ על אחיו המלך על ידי הצעת תמיכה כספית לתנועה הלגיונרית העוינת למלך. המלך הגיב בכינוס מועצת הכתר, ב-8 באפריל וקבלת החלטה להדיח את ניקולאה מזכויותיו כבן משפחת המלוכה ולהגלותו מרומניה‏[49].

כל המפלגות הפוליטיות קיבלו את ההחלטה ורק התנועה הלגיונרית ביקרה בחריפות את התנהלות המלך תוך הדגשת זוגיותו עם ה"יהודיה" אלנה לופסקו. אירוע זה החריף את המתיחות בין המלך ובין קודריאנו.

סמלה של מפלגת "הכל למען המולדת", שם אחר של התנועה הלגיונרית

בחירות דצמבר 1937 והרכבת הממשלה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי במהלך כל תקופת הבחירות היה ברומניה מצב חירום, בחירות אלה נחשבות לבחירות החופשיות האחרונות עד המהפכה הרומנית (1989). בבחירות זכו במקום הראשון (35,92%) ובמקום השני (20,40%) שתי מפלגות הדוגלות במשטר דמוקרטי ומכאן שהיה רוב בין המצביעים למשטר הדמוקרטי. התנועה הלגיונרית, תחת השם "הכל למען המולדת" הגיעה למקום השלישי (15,58%) עם 478,369 קולות, שנתנו לה 70 נציגים בפרלמנט הרומני.

למרות תוצאות הבחירות, המלך החליט לא להטיל את הרכבת הממשלה על זוכי הבחירות, אלא על נציגי מפלגה קטנה יותר (9,15%), המפלגה הלאומית-נוצרית האנטישמית, שדגלה בהרחבת סמכויות המלך‏[50].

המוני העם ברומניה לא היו מרוצים מהמצב הקיים ונטו יותר ויותר להפנות את תקוותיהם אל "הבחורים הצעירים", ולא הפריע להם, שאלה רוצים לבטל את הדמוקרטיה. הלגיונרים ניהלו מסע תעמולה בו טענו שקודריאנו מיועד על ידי האל והעם להנהיג את רומניה.

מהלכים מלכותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקטטורה מלכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הבחירות והקמת הממשלה חלה התחזקות רבה בדעת הקהל לתנועה הלגיונרית ורבים הצטרפו אליה. יוליו מאניו ביקש להמשיך את ההסכם עם התנועה הלגיונרית, אך קודריאנו סירב. על פי הוראתו של קודריאנו נבחרה ועדה שתנסח חוקה לרומניה לגיונרית והוקמו בתי ספר לגיונרים להכשרת ראשי ערים וראשי משטרות - נוצר הרושם שהתנועה הלגיונרית מכינה את עצמה לקבלת השלטון ברומניה.

קרול השני, מלך רומניה, שהיה ער למתרחש, פיזר את הפרלמנט ב-18 בינואר 1938 והורה על בחירות חדשות בחודש מרץ. לקראת הבחירות החדשות אישר המלך לשר הפנים, ארמנד קלינסקו, להפעיל כוח נגד הלגיונרים ובהתנקשויות עם הלגיונרים, שהלכו ורבו, נהרגו אנשים משני הצדדים.

באמתלה שהתנועה הלגיונרית מסכנת את המדינה, הודיע המלך ב-10 בפברואר על תפיסת השלטון וביטול הדמוקרטיה הרב מפלגתית. המלך זימן ועדה שתנסח חוקה חדשה, שפורסמה ברבים ב-20 בפברואר. ב-21 בפברואר הודיע קודריאנו על התפרקות מפלגתו, "הכל למען המולדת" ועל כך שהוא עומד לנסוע לרומא, שם יטפל בתרגום ספרו "בשביל הלגיונרים", ההוצאה לאור וכתיבת המשך. ב-24 בפברואר, במשאל עם, אושרה חוקת רומניה 1938 ובכך הפכה רומניה לדיקטטורה מלכותית‏[51].

המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאה יורגה היועץ המלכותי הנעלב

יועצו של המלך קרול השני, הפרופסור ניקולאה יורגה, הציע למלך, במאבקו נגד הלגיונרים, לסגור את הקואופרטיבים ואת המסחר שלהם והמלך פעל בהתאם. בתגובה שלח קודריאנו ליורגה ב-26 במרץ מכתב בו הטיח כלפי יורגה ההאשמה "אינך הגון נפשית". יורגה סיפר על כך לקלינסקו וקלינסקו הציע לו להגיש תלונה נגד קודריאנו. תלונתו של יורגה שימשה לפתיחת מערכה נגד קודריאנו והתנועה הלגיונרית ולמרות שיורגה שלח מכתב בו ביקש להפסיק את הליכי המשפט, קודריאנו נעצר, הובא למשפט על העלבת איש ציבור במהלך מילוי תפקידו וב-19 באפריל נידון לחצי שנת מאסר. בלילה שקדם לכך נערכו חיפושים ותפיסת מסמכים במשרדי התנועה הלגיונרית בחיפוש אחר הוכחות נוספות לעבירות של קודריאנו. באותו זמן נעצרו לגיונרים רבים ונכלאו במחנות ברחבי רומניה. נתפסו כמויות גדולות של נשק, שנועד לביצוע הפיכה ותפיסת השלטון‏[52]

יון אנטונסקו בחברת קודריאנו - הגנרל העיד במשפט מטעם ההגנה

בימים 23 עד 26 במאי נערך לקודריאנו משפט עם האשמות חמורות יותר, בגידה והניסיון למרד‏[53] ועם 117 עדים. קודריאנו העיד במשך שמונה שעות וניסה לשכנע שפעולותיו הלא חוקיות היו מופנות נגד הבולשביזם ולא נגד המדינה. בין עדי ההגנה היה גם גנרל יון אנטונסקו[54]. המשפט הסתיים בהרשעה ועונש של עשר שנות מאסר עם עבודת פרך במכרות המלח‏[55].

חוגי השלטון הפיקו והפיצו ספר בשם "Cine este Zelinsky Codreanu" (מיהו זלינסקי קודריאנו) שהציג את קודריאנו כזר מסוכן למדינה. הלגיונרים, במחתרת, הפיקו והוציאו לאור ספר בשם "Adevărul în procesul Căpitanului" (האמת במשפט הקפיטן) והפיצו אותו בחשאי. למרות ישיבתו של קודריאנו בבית הכלא, המצב הכלכלי והפוליטי ברומניה גרם לרבים להפנות אליו את תקוותיהם והפופולריות שלו גדלה‏[56].

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1938 ביצעה גרמניה הנאצית את האנשלוס. בועידת מינכן, שהתכנסה בסוף ספטמבר ללא נציג של צ'כוסלובקיה נחתם הסכם מינכן, שהביא לחלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה. לנוכח התפתחויות אלה, מדיניות של פיוס מצד מעצמות המערב והצלחה ראשונה של שאיפות רבנשיסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצא קרול השני, מלך רומניה, בליווי ארנסט אורדראנו, למסע ברחבי אירופה לבירור מצבה המדיני של ארצו. לרומניה היה מחסור גדול בנשק ובתחמושת ולא הייתה לה תעשייה שתוכל לספק אותם, לכן חיפש קרול תשובה לשתי שאלות, מי יערוב לגבולות רומניה נגד הרבנשיסטים ומי יספק לה תחמושת.

תחילה פנה קרול לבני הברית המסורתיים של רומניה, בריטניה וצרפת, אך מפגשי המלך קרול עם שר החוץ הבריטי, לורד הליפקס ועם אנשי משרד החוץ הצרפתי הבהירו לו, שלרומניה אין על מי לסמוך לעת צרה. הבריטים והצרפתים האיצו בו למצוא הסדר עם גרמניה והוא נסע להיפגש עם אדולף היטלר והצמרת הנאצית. במפגש המלך עם היטלר, ב-24 בנובמבר, האחרון דיבר במושגים כלליים ולא הציע שום ערובה לגבולות רומניה. ב-26 בנובמבר דיבר המלך עם גרינג, אך שיחה זו נותבה רק לעניינים כלכליים והיה ברור שרומניה תוכנס לחוג ההשפעה הגרמני וכלכלתה תוכפף לצרכים הגרמניים, אבל ללא שום ערובות עבור רומניה.

ההיסטוריון הרומני ג'אורג'ה דמיאן סבור, שהמלך קרול הבין, שגרמניה הנאצית תהיה הגורם המרכזי בדרום מזרח אירופה, לבריטניה ולצרפת לא תהיה שום השפעה והיטלר בוודאי יעדיף לעבוד ברומניה עם קורנליו זליה קודריאנו, המקורב ביותר לנאצים ולא עם המלך עצמו, שיהפוך למלך בובה או יודח; משום כך החליט המלך לחסל את קודריאנו‏[57].

רצח מבוים כניסיון הימלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיונרים, שלא נכלאו, המשיכו בפעולות של הטלת אימה וטרור, ביום 28 בנובמבר 1938 ניסו שני לגיונרים לרצוח את פרופסור פלוריאן שטפנסקו-גואנגה, רקטור אוניברסיטת קלוז'‏[58] ומזכיר מדינה במשרד לחינוך לאומי - המתנקשים פצעו קשה את הרקטור והרגו את השוטר, ששמר עליו. באותו יום שב קרול השני, מלך רומניה, לרומניה מסיורו בבירות של המעצמות האירופאיות. עוד באותו לילה נפגש עם ארמנד קלינסקו וגבריאל מרינסקו ונתן להם הוראות.

ביומן של קלינסקו, שנחשף שנים לאחר מותו בביתו של יון אנטונסקו, נרשם באותו יום בקצרה דו-שיח שניהל עם מרינסקו: "גברילה אצלי: קודריאנו ומאניו. אני:רק קודריאנו, מאניו, לא." כל ההיסטוריונים מפרשים, שהמלך העביר דרך מרינסקו את רצונו בחיסול קודריאנו ומאניו, ראשי האופוזיציה העיקריים והפופולריים ביותר וקלינסקו, שראשית דרכו בפוליטיקה הייתה במפלגתו של מאניו, הוציא אותו מרשימת החיסול‏[59].

בעדותו לפני ועדת החקירה, בנובמבר 1940, סיפר המיור קונסטנטין דינולסקו, שיום אחד זומן למשרדו של קלינסקו ובמשרד נכח גם גנרל בנגליו, מפקד הז'נדרמריה. קלינסקו אמר לו שמסיבות פוליטיות צריך להרוג את קודריאנו ו-13 מחסידיו וזה רצון המלך. ב-29 בנובמבר 1938 הוצאו מתאיהם בבית הסוהר של רמניקו סראט קודריאנו, שלושת רוצחי דוקה ועשרת רוצחי סטלסקו. הם הועלו למשאית כשידיהם קשורות מאחורי גבם ומאחורי גבו של כל אסיר היה ז'נדרם. דינולסקו התיישב ליד הנהג והכל נסעו לז'ילבה. באמצע הדרך, לפנות בוקר, אותת דינולסקו לז'נדרמים בפנסו והם, לפי תוכנית שנקבעה מראש, הוציאו חבלים מכיסיהם וכל ז'נדרם חנק בחבל את האסיר שלפניו. בהגיעם למבצר ז'ילבה ניגשו לבור שהיה חפור והמתין מזה שלושה ימים. התובע הצבאי הראשי, קולונל זצ'יו, הורה להם לירות בכל גופה כדור של רובה או אקדח, רופא צבאי בדק אותם לוודא את מותם ואחרי כן הוטלו הגופות לתוך הבור. הגופות כוסו באדמה, הופקו תעודות פטירה והז'נדרמים חתמו על עדויות, על פיהן הותקפה המשאית ביריות על ידי אלמונים, לכן נעצרה ואז האסירים ניסו לברוח לתוך היער, לכן נורו‏[60]. למחרת הוצאו הגופות מתוך האדמה והועברו לבור אחר, שם נשפכו עליהן בקבוקי חומצה רבים, כוסו שוב באדמה ומעל הבור נוצק לוח עבה של מלט. כל ז'נדרם קיבל 20,000 לאי והמיור דינולסקו קיבל 200,000 לאי‏[61].

הנקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח קלינסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת רומניה, ארמנד קלינסקו, נרצח על ידי הנוקמים

לאחר הריגתם של קודריאנו ויתר האסירים נמשכה רדיפת הלגיונרים ולגיונרים נוספים נעצרו, הוכו, עונו ואפילו נרצחו בתואנות שונות. לגיונרים לא מעטים ברחו לגרמניה, שם מצאו מקלט מהרדיפה. במקום קודריאנו נבחר לראשות התנועה הלגיונרית הוריה סימה, שהתחבא היטב ופעילות התנועה ירדה למחתרת.

ראש ממשלת רומניה, הפטריארך מירון קריסטיה, נפטר והמלך מינה את ארמנד קלינסקו במקומו. מגרמניה חזר לרומניה בחשאי עורך הדין מיטי דומיטרסקו, ממנהיגי התנועה הלגיונרית, שקיבל אישור מההנהגה הלגיונרית הגולה לארגן את רצח קלינסקו. דומיטרסקו ריכז סביבו קבוצה של 9 לגיונרים, שקראו לעצמם "הנוקמים". הנוקמים למדו את תנועותיו של קלינסקו וב-21 בספטמבר 1939 ארגנו תאונת דרכים עם מכוניתו של קלינסקו וכאשר יצא מהמכונית יצאו גם הם וירו בו למוות. לאחר הרצח נסעו המתנקשים לתחנת הרדיו ואילצו את השדרנים להודיע על ההתנקשות, שנעשתה כנקמה על רצח קודריאנו.

המתנקשים נעצרו במהרה, הוכו ונרצחו בתורם וגופותיהם הובאו למקום ההתנקשות בקלינסקו. הגופות הושארו שם זמן רב עם שלט המתריע, שכך יעשה לטרוריסטים מסוגם. עובדי מדינה ותלמידים נשלחו לעבור על פני הגופות ובינתיים נפתח גל חדש של מעצרי לגיונרים ברחבי רומניה עם הוראה לחסל שניים-שלושה בכל מחוז להרתעה‏[62].

טבח ז'ילבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור הרצח בז'ילבה
גופתו של ניקולאה יורגה, שהושלכה לשולי הדרך לאחר שנחטף ונרצח באכזריות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח ז'ילבה

ב-1940, לאחר הקמת המדינה הלאומית-לגיונרית, הקים המשטר החדש, בהתאם לצו-חוק מספר 3321 "ועדה מיוחדת לחקירה פלילית", שפתחה בחקירות ומעצרים לאיתור האחראים לרצח קודריאנו ויתר הלגיונרים. הוועדה התכנסה ל-38 ישיבות, שבמהלכן נערכו 60 חקירות ונלקחו 58 עדויות. בית הדין הצבאי אישר מעצרים על פי רשימות חשודים וכך נעצרו 33 אישים רומנים כבר בשלבים המוקדמים, בהם בעלי תפקידים לשעבר במשטר הקודם, שנחשדו בכך שהיה להם חלק ברציחות של ראשי הלגיונרים בסוף נובמבר 1938 וברציחות נוספות של לגיונרים, בסה"כ 292 רציחות.

בלילה שבין 26 ו-27 בנובמבר 1940 עסקו לגיונרים בחשיפת גופות ראשי התנועה, שנרצחו שנתיים לפני כן, נקברו ומעל קברם נוצקה פלטת בטון גדולה. מנהיג הלגיונרים, הוריה סימה, החליט שאירוע זה לא יכול לעבור מבלי שהאשמים ברציחות ישלמו על כך. תכנון הרצח היה קל, כי שמירת העצירים הייתה בידי משמר של לגיונרים. על בית הסוהר עצמו שמרו חיילים, אך הלגיונרים היו בתוכו וניצלו מרווח בין משמרות החיילים לביצוע הרצח. לקראת הכניסה לתאי העצורים דאגו להוריד מראש את המנעולים ולפי סימן מוסכם נכנסו ורצחו את כל האסירים.

בחקירה שנערכה מאוחר יותר נמצא שחלק מהנרצחים, בנוסף לפצעי הירי, סבלו גם מחתכים המעידים על שימוש בגרזן. ב-28 בנובמבר נמסרה הודעה רשמית כוזבת בה צוין שלגיונרים, שעסקו בהוצאת גופות מנהיגיהם הרצוחים, ביצעו בלהט יצריהם את הוצאתם להורג של הרוצחים.

למחרת טבח ז'ילבה נחטפו ונרצחו על ידי הלגיונרים גם ראש ממשלת רומניה לשעבר, פרופסור ניקולאה יורגה ושר האוצר לשעבר של רומניה, הכלכלן וירג'יל מדג'ארו[63].

המשלחת הגרמנית בהלוויה של קודריאנו

ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר של רומניה הנושא את דיוקנו של קורנליו זליה קודריאנו וסמל משמר הברזל

לאחר מותו של קורנליו זליה קודריאנו נחלקו פעילי התנועה הלגיונרית לשני מחנות יריבים, מחנה אחד בהנהגת הוריה סימה ומחנה שני בהנהגת בני משפחת קודריאנו ובראשם יון זליה קודריאנו. שני המחנות התקוטטו והכפישו זה את זה ושניהם ראו עצמם יורשיו של מייסד התנועה. ב-1940, לאחר שנקרעו מרומניה חבלים לטובת הונגריה, בולגריה וברית המועצות, הטיל קרול השני, מלך רומניה על יון אנטונסקו להרכיב ממשלה יחד עם התנועה הלגיונרית וכך הגיעה התנועה הלגיונרית לשלטון והוריה סימה היה לסגן ראש ממשלת רומניה.

עם הגעת הלגיונרים לשלטון הם נקטו בפעולות להנצחת זכר מייסד תנועתם. שרידי גופותיהם של קודריאנו ויתר הלגיונרים שנרצחו יחד איתו הוצאו מהקבר והובלו ברחבי בוקרשט בהלווייה מפוארת בה צעדו עשרות אלפי לגיונרים במדים וצפו בה מאות אלפי תושבים. גופת קודריאנו הוצגה במאוזוליאום מיוחד בבית הירוק, בבוקרשט.

לפי יוזמת מנהיגים לגיונרים ובפקודתו של יון אנטונסקו הופקו בדואר הרומני בולים וחותמות בנושאים לגיונריים. ב-8 בנובמבר 1940 (לרגל הכרזת יאשי כעיר הלגיונרים) הופקו מאה אלף בולים עם דיוקנו של קורנליו זליה קודריאנו. הבול נשא ערך של שבעה לאי לדואר ועוד שלושים לאי ל"סיוע הלגיונרים" (ראו תמונה). ב-1 בדצמבר הופקו מאה אלף בולים אחרים עם דיוקנו של קודריאנו - בולים אלה נשאו ערך של עשרים לאי לדואר ועוד חמישה לאי לסיוע הלגיונרים.

בנוסף לבולי הדואר הופקו גם שני בולים של "סיוע הלגיונרים" עם דיוקנו של קודריאנו ובערך של חמישה לאי, האחד עם רקע ירוק והשני עם רקע חום‏[64].

ב-30 בנובמבר 1940 התחיל השימוש בחותמת דואר עם התוכן 30 NOEMB 1938 – 30 NOEMB. 1940 * BUCURESTI, תוכן לזכר הרצח של קודריאנו ב-30 בנובמבר 1938 וקבורתו מחדש ב-30 בנובמבר 1940‏[65].

גורל המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים של המאה העשרים אימצו בני הזוג קודריאנו, שהיו חשוכי ילדים, את קטלינה (Cătălina), הילדה השלישית של הוריה קודריאנו, אחיו של קורנליו קודריאנו. לאחר הירצחו של קודריאנו נמלטו רעיתו וילדתם המאומצת למחבוא בטרנסילבניה ומשם לצ'כוסלובקיה. מצ'כוסלובקיה, בעזרתם של לגיונרים מגרמניה, עברו לברלין.

ב-1940, לאחר הקמת המדינה הלאומית-לגיונרית, הן שבו לרומניה והתיישבו בחוש, בבית הורי קודריאנו. עם הקמת המשטר הקומוניסטי ברומניה הן לא נרדפו, אך כעבור כמה שנים נכלאה אלנה קודריאנו ועברה כמה בתי כלא עד ששוחררה ונשלחה ב-1964 למגורים כפויים בברגאן. אלנה הכירה שם את קולונל קונסטנטין פראפורג'סקו ונישאה לו.

כתבי קודריאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Călăuza bunului Român (מורה הדרך של הרומני הטוב) נכתב יחד עם יון זליה קודריאנו ואלכסנדרו קונסטנטין קוזה ושימש, החל מפרסומו במרץ 1923, כתקנון של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית.
  • Scrisori studențești din închisoare (Văcărești, 9 octombrie 1923 – 30 martie 1924) (מכתבים סטודנטיאליים מבית הכלא (וקרשט, 9 באוקטובר 1923 - 30 במרץ 1924) - הספר הודפס ב-1925 ביאשי והודפס שוב ב-1998 בבוקרשט.
  • Cărticica șefului de cuib (הספרון של ראש הקן) הודפס ב-1933 בבוקרשט והודפס מחדש ב-1990 במיאמי ביץ'.
  • Pentru legionari (עבור לגיונרים) פורסם ב-1936 בסיביו ככרך ראשון, אך לא היה לו המשך. פורסם מחדש ב-1999, בבוקרשט.
  • Circulări și manifeste (חוזרים וכרוזים) פורסם ב-1937 בבוקרשט ופורסם מחדש ב-1981, במינכן.

פרסומים לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Însemnările de la Jilava (הרישומים מז'ילבה), הודפס לראשונה ב-1942, ברוסטוק ופעם נוספת ב-1994, במינכן.
  • Circulări, Scrisori, Sfaturi, Gânduri (חוזרים, מכתבים, עיצות, הרהורים), נערך על ידי וסילה יאשינסקי והודפס ב-1951, במדריד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם נלקח מהכינוי המקובל ברומניה לראש חבורת היידוקים.
  2. ^ מכתב מרומניה, הצופה, 20 בדצמבר 1937
  3. ^ BACKGROUND AND PRECURSORS TO THE HOLOCAUST Roots of Romanian Antisemitism The League of National Christian Defense and Iron Guard Antisemitism (באנגלית)
  4. ^ Cristian Sandache, "Istorie si biografie: Corneliu Zelea Codreanu" עמודים 38 - 39 (ברומנית)
  5. ^ LA UNIVERSITATEA DIN IASI - SEPTEMBRIE 1919 (ברומנית)
  6. ^ PROBLEMA JIDANEASCA (ברומנית)
  7. ^ הפרלמנט הרומני פוזר, הצופה, 20 בינואר 1938
  8. ^ Documente privind poziţia Mişcării Legionare faţă de problemele societăţii româneşti (1937) (ברומנית)
  9. ^ OCUPAREA REGIEI MONOPOLURILOR STATULUI DE CATRE GARDA CONSTIINTEI NATIONALE (ברומנית)
  10. ^ STEAGUL TRICOLOR DEASUPRA ATELIERELOR DE LA NICOLINA (ברומנית)
  11. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמוד 8 (ברומנית)
  12. ^ DESCHIDEREA UNIVERSITATII DIN IASI ÎN TOAMNA ANULUI 1920 (ברומנית)
  13. ^ ANUL UNIVERSITAR 1920-1921 (ברומנית)
  14. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמודים 183 - 185 (ברומנית)
  15. ^ CONSILIUL FACULTATII DE DREPT (ברומנית)
  16. ^ PRESEDINTE LA SOCIETATEA STUDENTILOR ÎN DREPT (ברומנית)
  17. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמוד 9 (ברומנית)
  18. ^ VARA ANULUI 1922 (ברומנית)
  19. ^ ÎN GERMANIA (ברומנית)
  20. ^ Istoria Gărzii de Fier - Mistica Ultranaționalismului” (Humanitas 1995), עמוד 64
  21. ^ REÎNTOARCEREA ÎN TARA (ברומנית)
  22. ^ דוקטור ז'אן אנצ'ל מציין בספרו שקוזה ומפלגתו לא היו תחת השפעת המפלגה הנאצית הגרמנית ואת סמל צלב הקרס בחר ב-1910, כסמל נוצרי קדום המקשר את העם הרומני לעבר הרחוק.
  23. ^ Cum a început istoria teroristă a Mişcării Legionare "איך החלה ההיסטוריה הטרוריסטית של התנועה הלגיונרית" (ברומנית)
  24. ^ Vernichescu – un personaj despre care nu știam ce a fost mai important (ברומנית)
  25. ^ תמונת בני הזוג עם הכתרים המקושטים בצלב קרס על ראשיהם (ברומנית)
  26. ^ Nunta lui Zelea Codreanu: un exemplu de marketing politic (ברומנית)
  27. ^ ÎN FRANTA, LA CARTE (ברומנית)
  28. ^ ALEGERI GENERALE IN TARA (ברומנית)
  29. ^ ÎN MUNTII ALPI (ברומנית)
  30. ^ י. שושני, העויות צלב-קרס, הצפירה, 29 באוקטובר 1926
  31. ^ ÎNTEMEIEREA MISCARII LEGIONARE "ייסוד התנועה הלגיונרית בספרו של הוריה סימה (ברומנית)
  32. ^ Christopher Hale, Hitler's Foreign Executioners: Europe's Dirty Secret (באנגלית)
  33. ^ Codreanu, Roumanian Anti-semite, Arrested for Attempted Murder (באנגלית)
  34. ^ IDEOLOGIE ŞI FORMAŢIUNI DE DREAPTA ÎN ROMÂNIA (1919-1943) (ברומנית)
  35. ^ לאחר שקודריאנו עזב, עצרה המשטרה את ניקולאה טוטו וכומר כפרי, על הסתה להפרת הסדר הציבורי ובכך נפסקה הפעולה הלגיונרית בטרנסילבניה.
  36. ^ קודריאנו טען, שהיו במקום 7,000 איש והמשטרה טענה, שהיו רק אלף.
  37. ^ Corneliu Zelea Codreanu: “Marșul în Basarabia” (ברומנית)
  38. ^ 38.0 38.1 Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמוד 144 (ברומנית)
  39. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמוד 145 (ברומנית)
  40. ^ סיסמאות אנטישמיות מנצחות בבחירות, דבר, 12 במאי 1932
  41. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמוד 150 (ברומנית)
  42. ^ „Adeverul“ despre asasinarea lui I.G. Duca (I) (ברומנית)
  43. ^ 43.0 43.1 דין רוצחי דוקא, דואר היום, 8 באפריל 1934
  44. ^ „Adeverul” despre asasinarea lui I.G. Duca (II) (ברומנית)
  45. ^ Cărticica de cântece (ברומנית)
  46. ^ O structură mai putin cunoscută a Mişcării Legionare: Corpul Muncitoresc Legionar (ברומנית)
  47. ^ Spectacolul înmormântării legionarilor Moţa-Marin (ברומנית)
  48. ^ Corneliu Ciucanu, Dreapta politica romaneasca. Politica si ideologie: 1919-1941, עמודים 117 - 118 (ברומנית)
  49. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמוד 168 (ברומנית)
  50. ^ Istoria ultimelor alegeri libere din România de până la revoluţia din 1989 (ברומנית)
  51. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמודים 175 - 178 (ברומנית)
  52. ^ נאסר קודריאנו ברומניה, דבר, 18 באפריל 1938
  53. ^ כתב האשמה נגד קודריאנו, הצופה, 17 במאי 1938
  54. ^ המטרה מקדשת את האמצעים, הצופה, 27 במאי 1938
  55. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמודים 178 - 179 (ברומנית)
  56. ^ האסיר המפורסם, הצופה, 10 באוגוסט 1938
  57. ^ De ce l-a omorât Carol al II-lea pe Corneliu Zelea Codreanu (ברומנית)
  58. ^ ISTORIA ROMÂNILOR ÎNTRE ANII 1918–1940 (ברומנית)
  59. ^ Dorită de rege, asasinarea lui Corneliu Zelea Codreanu e pusă la punct de Gavrilă Marinescu şi Armand Călinescu (ברומנית)
  60. ^ Comunicatul Parchetului Militar al Corpului II Armată cu privire la uciderea lui Corneliu Zelea Codreanu (30 noiembrie 1938) (ברומנית)
  61. ^ La mormantul familiei Zelea Codreanu (ברומנית)
  62. ^ Amanuntele din spatele asasinarii lui Armand Calinescu, suprimarea legionarilor si dictatura lui Carol al II-lea (ברומנית)
  63. ^ גל הרציחות ברומניה שטף גם את הפרופסור יורגה, דבר, 29 בנובמבר 1940
  64. ^ Emisiunile de timbre legionare (ברומנית)
  65. ^ Stampile comemorative legionare: marcofilie autentica si falsuri periculoase (ברומנית)