קורנליו זליה קודריאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
קורנליו זליה קודריאנו

קורנליו זליה קודריאנו (רומנית: Corneliu Zelea Codreanu‏; 13 בספטמבר 1899 - 30 בנובמבר 1938), היה פוליטיקאי רומני ימני קיצוני ואנטישמי, שהפעיל טרור, תכנן התנקשויות והשתתף בהן. הוא היה מעריץ משטרו של אדולף היטלר, כונה על ידי אנשיו בשם "הקפיטן" Căpitanul והיה המייסד והמנהיג של מפלגת "לגיון רב המלאכים מיכאל" Legiunea Arhanghelul Mihail בשמותיה השונים ובעיקר התנועה הלגיונרית. נרצח בהיותו במאסר יחד עם 13 לגיונרים נוספים, שריצו עונשי מאסר על רצח, בהוראת קרול השני, מלך רומניה. שנתיים אחרי הרצח הגיעה מפלגתו לשלטון, התחשבנה עם האחראים לרצח וערכה לקודריאנו ולחבריו מסע קבורה מפואר.

המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מחלוקות לגבי מוצא הוריו של קודריאנו, יש המוצאים בין אבותיו שורשים זרים יותר או רומנים יותר, פרט בעל משמעות רבה כשמדובר במנהיג של זרם רומני לאומני. אביו של קורנליו, יון זלינסקי (אחר כך יון זליה קודריאנו), ככל הנראה ממוצא רוטני-אוקראיני או פולני, היה בעצמו פעיל ימני קיצוני ואחד מחברי החוגים שמסביב הפוליטיקאי האנטישמי, פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה ביאשי. הוא היה בוגר הפקולטה לספרות של אוניברסיטת יאשי ושימש כמורה לגרמנית בבית הספר התיכון בעיר חוש. במהלך מלחמת העולם הראשונה קודם מדרגת סגן משנה לדרגת מאיור (מקביל לרב סרן). מקור שם המשפחה הוא באבי האב, Simeon Zelea (סימאון זליה) - זליה נגזר מהשם הרומני לשריון שרשראות, שנהגו ללבוש חיילים היוצאים לקרב באותה תקופה. הסב כונה בשם Pădurarul בגלל עיסוקו כיערן ומכאן גם נגזר השם בעל אותו מובן Codreanu.

לדברי Mircea Dimitriu (מירצ'אה דימיטריו), חבר לשעבר בתנועה הלגיונרית, אימו של קורנליו, אליזבט לבית ברונר, הייתה בתם של Marița Sârghi (מאריצה סרגי) ושל Costache Brauner (קוסטקה בראונר), שניהם רומנים אורתודוקסים. קוסטקה בתורו היה בנם של הרומניה Cernea (צ'רנאה) ושל הבווארי אדולף בראונר.

לדברי חוקר הלגיונריות Dragoș Zamfirescu (דראגוש זמפירסקו), אבי האב, Simion Zelinschi (סימיון זלינסקי), היה פולני, אם האם, Agafia Antec (אגאפיה אנטק), הייתה הונגריה ואבי האם, קרול בראונר, היה בעל לאומיות גרמנית‏[1].

קורנליו זליה קודריאנו נולד בשם "קורנליו זלינסקי" במשפחה מסטורוז'ינץ בצפון בוקובינה ולאחר צירוף בוקובינה לרומניה, משפחתו שינתה את שמה לשם בעל צליל יותר רומני. לא ידוע אם מקום הולדתו היה יאשי או העיירה חוש. קורנליו היה הבכור מבין שבעה אחים ואחיות וסנדקו היה פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה. את לימודיו בבית הספר היסודי עשה בחוש וביאשי. בין השנים 1912 - 1916 למד בתיכון הצבאי שבמנזר "דאלו" Mânăstirea Dealu. למרות שלא הגיע לגיל גיוס, עזר, זמן קצר, ליד אביו, במלחמת העולם הראשונה, עד שאביו נפצע במלחמה. בין השנים 1917 - 1918 עבר קורסים של "בית הספר הצבאי של חיל הרגלים" בבוטושאן. לאחר המלחמה, בספטמבר 1919, החל ללמוד בפקולטה למשפטים ביאשי.

הופעתו ומטענו הרוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודריאנו היה גבה קומה וטוב מראה. הוא נהג ללבוש בגדים עממיים לאומיים ובכך התבלט מאוד על פני הסובבים אותו. הוא מיעט בדיבור וסלד מנואמים, אולי גם משום שלא הצטיין בכך, כפי שעקץ אותו מיכאי סטלסקו בביטאונו.

לפי עדותו הוא ניזון בנעוריו מהקלאסיקנים הרומנים וממאמריהם של פרופסור ניקולאה יורגה ופרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, מאמרים שהופיעו בעיתונים, שאסף אביו. למאמריו של יורגה התלוותה הסיסמה "רומניה לרומנים, רק לרומנים, לכל הרומנים" ולמאמריו של קוזה התלוותה הסיסמה "הלאומיות היא הכוח היוצר של התרבות האנושית, התרבות היא הכוח היוצר של הלאומיות". ממאמרים אלה הפיק קודריאנו שלושה אידיאלים עבור העם הרומני, כפי שהוא ניסח אותם:

  • איחוד כל הרומנים.
  • שיפור מצב האיכרים על ידי מתן קרקע וזכויות.
  • פתרון שאלת היהודונים‏[2].

פעילותו הפוליטית הודרכה על ידי אנטי-קומוניזם, אנטישמיות, שלילת המשטר הדמוקרטי ותמיכה בכנסייה האורתודוקסית הרומנית. בגיבוש עמדותיו הוא התבסס לא פעם על שגיאות, למשל הוא האמין שברומניה יש שניים עד שניים וחצי מיליון יהודים, כשבפועל היו בסביבות 800,000 בלבד, אך הוא לא האמין למספרים שסיפק המכון לסטטיסטיקה, כי בעבר עמד בראשו יהודי‏[3].

הפעילות הפוליטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמר התודעה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 הוא הצטרף כחבר ל"משמר התודעה הלאומית", ארגון עובדים אנטי-קומוניסטי, שהנהיג פאנקו קונסטנטין, אינסטלטור וחשמלאי, שנודע בכוחו הפיזי הגדול. ב-9 בפברואר 1920 פרסם ביאשי יחד עם קונסטנטין פאנקו עיתון בשם Garda Conștiinței Naționale (משמר התודעה הלאומית). המשמר היה יוצא להפגנות רחוב מול הפגנות הרחוב של הנוטים לסוציאליזם וכתוצאה מכך התפתחו קטטות רחוב רבות. כשפרצה השביתה הכללית ברומניה שמעו אנשי המשמר, שבבית החרושת לסיגריות ביאשי שובתים כאלף עובדים, הדגל האדום הונף על המבנה ותמונות המלך הושלכו ובמקומם הוצגו תמונות קרל מרקס, טרוצקי וקריסטיאן רקובסקי. אנשי המשמר התאספו ויצאו אל בית החרושת, פרצו פנימה וקודראנו החליף את הדגל האדום בגדל הלאומי הרומני, אותו הכין מראש. פעולה זו לא הפסיקה את השביתה, לכן קודריאנו וחבריו פעלו לקיבוץ מובטלים, שיחליפו את העובדים השובתים ולאחר שהצליחו לאסוף כ-400 עובדים גרמו לשבירת השביתה[4].

כעבור חודש היה עימות דומה בסדנאות מסילות הרכבת ביאשי, ב"ניקולינה" Nicolina, שם עבדו כ-4,000 פועלים וגם הם שבתו והעמידו דגל אדום על המבנה. פאנקו קודריאנו וחבריהם ארגנו מסע אל הסדנאות באמצעות רכבת וחדרו לתוך הסדנאות העזובים, שם טיפס קודריאנו והחליף את הדגל. ביציאה מהסדנאות היו הפועלים השובתים, שלא הפריעו להם לצאת (קודריאנו, פאנקו ועוד אחד צעדו בראש עם אקדחים בכיסיהם)‏[5].

הפעילות בקרב הסטודנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למצב באוניברסיטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום מלחמת העולם הראשונה השתנו גבולות רומניה, השתנה הרכב אוכלוסייתה וגדל מאוד החלק היחסי של המיעוטים. שטחה של רומניה גדל מ-130,177 קילומטרים רבועים ב-1913 ל-295,049 קילומטרים רבועים ב-1919. האוכלוסייה, למרות האבידות הכבדות במהלך המלחמה, גדלה מכ-7,160,000 תושבים ב-1912 לכ-15,541,000 ב-1920. ב-1912 המיעוטים היוו 8% מאוכלוסיית רומניה, אך ברומניה הגדולה המיעוטים הגיעו ל-30% מהאוכלוסייה‏[6] וחלקם לפחות היו בעלי שאיפות אירידנטיות הרואות בהסתפחות למדינות שכנות הגשמה של רצון לאומי. בנסיבות אלה הייתה התעוררות חזקה במיוחד של הלאומנות הרומנית וחשדנות מוגברת כלפי בני מיעוטים.

במהלך שנות המלחמה הושבתו הלימודים באוניברסיטאות ולאחר המלחמה באו אליהן ללמוד הסטודנטים, שלימודיהם נפסקו בגלל המלחמה, השנתונים של המלחמה וגם השנתון השוטף. חלק נכבד מהסטודנטים היו מגויסים, לחמו בחזית, נפצעו ואפילו התנסו בשבי. הם באו מהאווירה האלימה של המלחמה, חלקם היו בוגרים ונשאו דרגות קצונה - כל זה השפיע על התנהגותם ועל נכונותם או אי נכונותם לקבל מרות.

הרקע ביאשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עיר הבירה של רומניה, בוקרשט, והממשלה הרומנית עם כל שלוחותיה עברה ליאשי. יחד עם הממשלה הגיעו גם פליטים רבים ואוכלוסיית יאשי הוכפלה. צירוף חבל בסרביה לרומניה הוסיף לאוכלוסיית רומניה יהודים עניים רבים בקרבת יאשי - חלק מהם עברו לגור ביאשי. ביאשי חיו יהודים רבים וזה היה תמריץ עבור יהודי בסרביה לבוא ליאשי, כדי ללמוד באוניברסיטת יאשי ולקבל תמריצים של ממשלת רומניה, תמריצים שכוונו אל עניי החבלים המסופחים. יהודי בסרביה המסורתיים יותר דיברו ביניהם יידיש והמדורנים יותר נהגו לדבר רוסית, שתי שפות שהרומנים לא ידעו ודיבור בהן עורר חשדנות יתירה אצל הרומנים. חלק מיהודי בסרביה המודרנים, שהגיעו ליאשי, נטו אחרי רעיונות סוציאליסטיים. ביאשי היה ניסיון לבצע מהפכה פרו-סובייטית - הניסיון נכשל, אך הוא עורר התנגדות עזה לרעיונות סוציאליסטיים וחשדנות רבה כלפי הדוגלים בהם.

התגרויות והתארגנויות ראשונות באוניברסיטת יאשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניברסיטת יאשי, הכניסה הראשית, אותה ניסה לחסום קודריאנו

קודריאנו נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת יאשי באוקטובר 1919. מ-15 באוקטובר 1919 ועד 1 בספטמבר 1920 הוא עבד כמחנך בבית הספר לאמנות ומלאכה של יאשי.

בנובמבר 1920 הודיעה הנהלת אוניברסיטת יאשי על כך שהלימודים עומדים להיפתח ללא טקס דתי, כפי שהיה מקובל בעבר. הדבר היה לרוחם של הפרופסורים, פרט לחמישה פרופסורים לאומנים ולרוחם של מרבית הסטודנטים. שמונה סטודנטים וקודריאנו ביניהם התנגדו ותבעו טקס דתי. הם פנו לפרופסורים שונים, אך לא נענו. לקראת הפתיחה החליטו השמונה למנוע את הפתיחה בכוח - שניים מהם, קודריאנו וולאדימיר פרימו, הגיעו השכם בבוקר, פרימו נעל ושמר על הדלת האחורית וקודריאנו נעל ושמר על הדלת הקדמית. עם התאספותם של סטודנטים רבים, הם הרימו את קודריאנו בידיהם ונשאו אותו לאחד האולמות ופתחו את הדלתות - יתר חבריו של קודריאנו התאחרו. למרות שהדלת נפתחה, נשלחה הודעה מההנהלה, שהפתיחה נדחתה ליום רביעי ואז יערך טקס דתי. קודריאנו זכה לברכות על ההישג‏[7].

קודריאנו הקים חוג סטודנטיאלי בשם "שטפאן וודה" והנהיג אותו בעימותים עם סטודנטים יהודים או סטודנטים בעלי השקפה סוציאליסטית. כשפרצה באוניברסיטת יאשי שביתה על רקע מעצרו של סטודנט סוציאליסט יהודי, הקבוצה של קודריאנו מנעה בכוח כניסתם של סטודנטים שובתים למסעדת הסטודנטים בטענה שאם הם שובתים, אינם זכאים להיכנס. קבוצתו גם התנכלה לאותם סטודנטים שחבשו כובע קסקט בטענה שזה סוג של מדים של הסטודנטים אוהדי הקומוניזם. הם נהגו לחטוף את הקסקטים מעל ראשי הסטודנטים ולשרוף אותם.

קודריאנו ואנשיו פגעו גם במערכות ובבתי הדפוס של העיתונים Lumea (העולם) ו-Opinia (העמדה), פגעו בריהוט, ניפצו את החלונות וזרקו את אותיות הדפוס לנחל. את העורכים של Opinia היכו ברחוב והכל משום שלא מצאו חן בעיני קודריאנו עמדות העיתונים‏[8].

סילוק מהאוניברסיטה שלא בוצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, סנדקו והתומך של קודריאנו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת יאשי

בעקבות ההתקפה על עורכי העיתונים הסתדרות העיתונאים של מולדובה התכנסה ב-1 ביוני 1921, חקרה את הנושא ופנתה במחאה ובתלונה אל רקטור האוניברסיטה. להודעה זו הצטרפה הודעה של החברות הסטודנטיאליות של יאשי, שגינתה את התנהגותם של קודריאנו וחבריו וקראה לנקיטת אמצעים נגדו לפי התקנון. סנדקו, פרופסור קוזה, יצא להגנתו.

הסנאט של אוניברסיטת יאשי, שהתכנס לדון בעניין ב-2 ביוני, החליט פה אחד לסלק את קודריאנו מלימודים באוניברסיטת יאשי לתמיד. בעקבות ערעור סנדקו התכנס שוב הסנאט ב-8 ביוני וחזר על החלטתו תוך תביעה מהפקולטה למשפטים לבצע את ההחלטה‏[9]. במועצת הפרופסורים של הפקולטה למשפטים לא קיבלו את הדין, שם כיכבו פרופסור קוזה וחבריו - הם סירבו לקבל את החלטת הסנאט, משכו את נציגותם מהסנאט והכריזו על עצמאות. קודריאנו קיבל מהם הודעה שיוכל להמשיך את לימודיו כרגיל. בסיום לימודיו של קודריאנו האוניברסיטה סירבה להעניק לו דיפלומה וכדי להירשם כעורך דין ולימודי המשך, קודריאנו השתמש בתעודה, שהפיקה לו הפקולטה למשפטים. הסכסוך בין הפקולטה למשפטים ובין האוניברסיטה נמשך במשך שנים, גם אחרי עזיבת קודריאנו‏[10].

נשיא התאגדות הסטודנטים למשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1921 קודריאנו היה לנשיא התאגדות הסטודנטים למשפטים. הבחירה הזאת לא אושררה על ידי האוניברסיטה, אשר ציינה שהוא במעמד של מסולק ממנה לצמיתות. קודריאנו הנהיג שינויים בהתאגדות הסטודנטים למשפטים - בעבר נהגו להתכנס פעם בשבוע וכל פעם סטודנט הציג נושא חוקי או ספר חוק, קרא ממנו, ניתחו את הטקסט ודנו בו. קודריאנו החליף את תכני החוק עם תכנים אנטישמיים, בדיונים השבועיים הוצגו ספרים או מאמרים (בעיקר מאמרים אנטישמיים של פרופסור קוזה, סנדקו), שתקפו את היהודים והיהדות ודנו בהם. דיונים אנטישמיים אלה משכו קהל רב, גם מפקולטות אחרות‏[11].

ב-20 במאי 1922 הקים את "איגוד הסטודנטים הנוצרים" (Asociaţia Studenţilor Creştini) ועמד בראשו‏[12].

במהלך קיץ 1922 קודריאנו לקח חלק, יחד עם קבוצת פורעים אנטישמיים צעירים, בהתקפות חוזרות ונשנות על שחקנים ושחקניות יהודים בעת הופעתם על במות שונות, במטרה להרחיק את היהודים מעיסוק בתיאטרון‏[13].

ניסיון להמשך לימודים בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיו אוניברסיטת יאשי סירבה להנפיק לו דיפלומה, אך סנדקו, פרופסור קוזה, וחבריו בפקולטה למשפטים דאגו לו לתעודה חליפית.

קודריאנו רצה להמשיך לימודים בגרמניה, אך סבל ממחסור בבגדים ובכסף. חבריו סיפקו לו בגדים ולקחו הלוואה של 8,000 לאי, אותה התחייבו להחזיר בתשלומים, כדי שיהיה לו כסף לנסיעה ולשהות בגרמניה.

הוא נסע לגרמניה לברלין ונרשם באוניברסיטה, כשהוא מושך תשומת לב רבה בגלל לבושו הרומני עממי היוצא דופן. באותה תקופה גרמניה הייתה במשבר כלכלי והמטבע שלה התרסק ובתוך העוני הכללי גם כספו של קודריאנו נמוג מהר. כדי להתקיים הוא החליט לעסוק במסחר במזון, לנסוע לכפרים, לקנות שם מוצרי מזון ולחזור לעיר ולמכור אותם למסעדות. הוא עבר לגור ביינה, שם הוצאות המחייה היו זולות יותר‏[14].

פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה והחזרה לרומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה

הקהילות היהודיות ברומניה סירבו לאפשר נתיחת גופות של יהודים על ידי סטודנטים בפקולטות לרפואה. הסטודנטים שמו לב שחלק מהגופות המגיעות לאולמות מסולקות במהלך הלילה ונשארות רק גופות של נוצרים. בימים 3 ו-4 בדצמבר 1922, באוניברסיטת קלוז', הסטודנטים הנוצרים תבעו לאפשר לסטודנטים יהודים לנתח רק גופות של יהודים‏[15] ובמהלך המהומות פגעו בסטודנטים יהודים. ביום 10 בדצמבר 1922, באוניברסיטת בוקרשט, התפרצו בזעם הסטודנטים הנוצרים, גירשו מהאולמות את הסטודנטים היהודים, כתבו עצומה המופנית לפרדיננד הראשון, מלך רומניה ולראש ממשלת רומניה ובה דרישה לקביעת נומרוס קלאוזוס מחמיר ויצאו אל הרחוב, כדי להביא את העצומה ליעדה ובדרך התעמתו עם כוחות הסדר, כשהם צועקים סיסמאות אנטישמיות.

הידיעות על אירועים אלה הגיעו לקודריאנו בגרמניה והלהיבו אותו - הוא החליט לשוב לרומניה, כדי לקחת חלק בהם‏[16].

פוליטיקה מפלגתית ארצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית

ב-4 במרץ 1923 ייסד יחד עם פרופסור (לימד כלכלה פוליטית באוניברסיטת יאשי), אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, הסנדק שלו, את ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית. בין המייסדים התעוררו חילוקי דעות לגבי מבנה התנועה, כשקודריאנו רצה במבנה צבאי למחצה וקוזה בחל בכך. באותה תקופה נפגש קודריאנו עם יון מוצה, המתרגם של הפרוטוקולים של זקני ציון לרומנית ומי שעתיד להיות האידאולוג של תנועת הלגיונרים וגיסו של קודריאנו. המצע העיקרי של המפלגה היה המאבק בהענקת אזרחות וזכויות ליהודי רומניה.

למרות התנגדותם של קוזה, קודריאנו וחבריהם, אושרה החוקה החדשה על ידי האסיפה הלאומית המתמדת של הסנאט של רומניה ב-27 במרץ 1923, ברוב של 137 בעד, שני מתנגדים ושני נמנעים ולמחרת חתם עליה פרדיננד הראשון, מלך רומניה. המתנגדים יצאו לרחובות למחות וקודריאנו הפיץ כרוז, שקרא לאסיפה באוניברסיטת יאשי. מקום הכינוס שונה לאחר מכן והמוחים התנקשו עם המשטרה והיו מעצרים. למחרת הלך קודריאנו למשטרה, כדי להביא אוכל לעצורים וגילה שחוקרים סטודנט אחד באשמה של חיבור הכרוז, אז הוא הכריז על עצמו כמחבר הכרוז ובעקבות הצהרתו נעצר ושוחרר כעבור כמה ימים.

הקשר בגבעת ספירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הקשר היה ביאשי, שם התכנסו תריסר קושרים, כולל קודריאנו ומוצה ותכננו את מי לרצוח. הקושרים סימנו שישה שרים ובראשם ג'אורג'ה מרוזסקו, את כל הרבנים, אך בגלל מיעוט הקושרים החליטו להיסתפק ברבנים הבולטים של בוקרשט. סומנו כמטרות גם העשירים היהודים אריסטידה בלנק ומאוריצ'יו בלנק מבנק מרמורוש, בלנק ושות'. גם עיתונאי צמרת יהודים סומנו וביניהם וילהלם פילדרמן. ב-8 באוקטובר 1923, בביתו של ניקולאה דראגוש, על גבעת ספירי, בבוקרשט, אסף קודריאנו את יון מוצה, איליה גרנאצה, טודוסה פופסקו, קורנליו ג'אורג'סקו, ראדו מירונוביץ', לאונידה באנדאק, אאורל ורניכסקו, טראיאן בראזו, ניקולאה דראגוש ויון זליה קודריאנו - הנאספים החליטו להעניש את מי שלדעתם בגדו באינטרסים של המדינה והכינו רשימות של מנהיגים ושל עשירים יהודים אותם צריך לחסל, כולל התנקשות בחיי ראש ממשלת רומניה, יון ברטיאנו. הקשר הוסגר על ידי אחד הקושרים והמשטרה עצרה את כל הקושרים והם נכלאו בבית סוהר וקרשט, כולל הבוגד‏[17]. בחקירה הראשונה החליט קודריאנו להודות בכך שתכננו להרוג את שרי הממשלה, את הרבנים ואת העשירים היהודים הבולטים. הקושרים היו עצורים כמה חודשים ובמהלך הזמן, תוך כדי התנהלות המשפט נגדם, נודע לקודריאנו, שהבוגד הוא ורניכסקו. חבר לא כלוא העביר למוצה כיכר לחם ובתוכו אקדח טעון. באחת מישיבות בית המשפט משך מוצה את ורניכסקו לחדר סמוך ורוקן בו את כדורי האקדח - ורניכסקו נפצע קשה ונלקח לבית חולים‏[18]. בית המשפט זיכה את הקושרים בגלל טיעון משפטי - לפי החוק הרומני של אותה תקופה, קשירת קשר לביצוע רצח מצריך קביעת מועד והם עדיין לא קבעו את מועד ביצוע הרציחות. מוצה נשאר במעצר בגלל ההתנקשות בורניכסקו, אך בהמשך גם הוא זוכה ושוחרר.

קודריאנו (במרכז השורה התחתונה) וחבריו מתקופת הכליאה המשותפת בבית הסוהר וקרשט

קודריאנו החליט ב-8 בנובמבר 1923, בעת שהיה חבוש בבית סוהר וקרשט - בתקופה בה היה פעיל של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, על הקמת הארגון אחוות הצלב, שהיה ארגון נוער וצעירים.

רצח מנצ'יו והמשפט בטורנו סברין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לאירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בספטמבר 1923 מינה ראש ממשלת רומניה, יון (יונל) ברטיאנו, את קונסטנטין מאנצ'יו Constantin Manciu, מנהיג מקומי של המפלגה הלאומית ליברלית, לתפקיד הפרפקט של משטרת יאשי עם משימה דחופה לדכא את מהומות הסטודנטים בעיר, מהומות שכללו התנכלויות לסטודנטים היהודים על רקע פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה והתביעה להנהגת נומרוס קלאוזוס. היו גם פגיעות בתיאטרון ובמסחר היהודי והתנכלויות לעוברי אורח יהודים ברחובות ובמסעדות. בראש הפורעים עמד קורנליו זליה קודריאנו, כך שהשניים מצאו עצמם בעימות מתמשך. ההפגנות הפרועות, שארגן קודריאנו, דוכאו בכוח רב על ידי משטרת יאשי בפיקודו של קונסטנטין מאנצ'יו ומשטרה זו נקטה באלימות רבה כלפי הפורעים, רבים מהם סטודנטים, כולל מעצרים, מכות ועינויים במרתפי המשטרה.

אירועים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1924, זמן קצר לאחר ששוחרר מבית הסוהר בבוקרשט, הוכה קודריאנו על ידי שוטרי יאשי עד זוב דם ברחוב לפושנאנו בעת שעבר שם בתוך קבוצה של כתריסר צעירים. חברי ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית בראשותו של קודריאנו התארגנו מחדש בתוך מבנה, שקיבלו במתנה ביישוב "אונגני", בגדה הימנית של הפרוט, בקרבת יאשי, שם ייצרו לבנים לבניית מה שנועד להיות המעון התרבותי שלהם. באותו זמן שוב הוכה קודריאנו ביאשי, הפעם על ידי הקומיסר קלוס, יד ימינו של מנצ'יו. הסכסוך הגיע לשיא בסוף מאי 1924, כש-200 חיילים ו-40 שוטרים פשטו על הבית באונגני, עצרו עשרות סטודנטים, תוך הפעלת אלימות והעבירו אותם למעצר במרתפי משטרת יאשי, שם נחקרו בעינויים.

התלונות של הסטודנטים לא זכו לאוזן קשובה, להפך, למנצ'יו הוענק עיתור גבוה ושוטריו זכו לקידום. יהדות יאשי שמחה למצוא הגנה במשטרת יאשי ובמפקדה והגיבה בהתאם - העבירו כספים לשיפור מצב השוטרים ובחרו במנצ'יו לנשיא התאחדות "מכבי" המקומית‏[19].

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הצעירים שנעצרו ונחקרו בעינויים על ידי השוטרים היה סטודנט בשם Comârzan (קומרזאן), שנפצע קשה ואביו החליט לתבוע למשפט את מנצ'יו. ב-25 באוקטובר 1924, בבית המשפט ביאשי, נפגשו מנצ'יו, המוקף בשוטריו, וקודריאנו עם חבריו. קודריאנו הגיע כאחד מעורכי הדין של התובע, אך לא לקח שום חלק בתהליך המשפטי. קודריאנו יצא מהבנין והמתין למנצ'יו ביציאה וכשזה הגיע, שלף אקדח, ירה למוות במנצ'יו ופצע את המפקח קלוס ואת הקומיסר חושאנו. הוא הזמין כרכרה ונסע להסגיר את עצמו, נעצר, האקדח נלקח ממנו והוא נכלא עד למשפטו‏[20]. בעקבות הרצח נעצרו גם חבריו הקרובים של קודריאנו ואפילו אביו, כחשודים בקשר לרצח, אך כעבור כמה ימים שוחררו בחלקם. קודריאנו טען שחש מאויים ופעל מתוך הגנה עצמית[21].

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון בטורנו סברין, באולמו נערך משפטו של קודריאנו

המשפט היה צריך להתנהל עם חבר מושבעים ביאשי, אך בגלל התגייסותם ההמונית של חסידי קודריאנו בין תלמידי התיכון והסטודנטים, חששו שזה ישפיע על המושבעים והחליטו להעביר את ניהול המשפט לפוקשאן. המשפט, שסוקר על ידי כל אמצעי התקשורת, עמד להיפתח ב-17 במרץ 1925, אולם חסידי קודריאנו הציפו את העיר ולאחר הישיבה הראשונה הוחלט להעביר את המשפט לטורנו סברין, הרחק מיאשי.

19,300 אנשים מכל רחבי רומניהביקשו להופיע בפני בית המשפט, כדי לתת עדות לטובת קודריאנו. חסידי קודריאנו הגיעו בהמוניהם לטורנו סברין שבועים לפני המשפט ועסקו בפעולות תעמולה וחלוקת חומר אנטישמי. מולם ניצבה אלמנת הנרצח, שהפיקה חוברת על בעלה ועותקיה חולקו לציבור. הרשויות החליטו לנהל את המשפט באולם של התיאטרון הלאומי המקומי, כדי לאפשר נוכחותם של צופים רבים ככל האפשר. חסידי קודריאנו המשיכו להגיע לעיר ברכבת, בקרונות מקושטים עםפ פרחים וצלבי קרס. הסטודנטים מכרו לציבור דיוקנאות של קודריאנו. הגיע גם פרופסור קוזה בחיווי כמאה סטודנטים וסטודנטיות. באולם בו התנהל המשפט נכנסו 400 אנשים, מאתיים עם כרטיסי ישיבה ומאתיים עם כרטיסי עמידה,

ב-28 במאי 1925 הסתיים המשפט, עשרת אלפים חסידי קודריאנו הקיפו את התיאטרון בו נוהל המשפט והמושבעים התכנסו לקבלת ההחלטה וחזרו כעבור חמש דקות - לכל 5 שאלות השופט הם השיבו בשלילה וזיכו בכך את קודריאנו וחבריו‏[22].

אחרי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליו זליה קודריאנו ורעיתו

ב-13 ביוני 1925, בפוקשאן, נשא קודריאנו לאישה את ארוסתו, שלמדה ספרות באוניברסיטת יאשי, אלנה אילינויו. על ראשי בני הזוג התנשאו כתרים מקושטים בצלב קרס וצלב רומני רגיל‏[23].

בני הזוג קודריאנו אימצו את קטלינה (Cătălina), הילדה השלישית של הוריה, אחיו של קורנליו קודריאנו.

לימודים בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נישואיו התעשר הזוג קודריאנו בסכום של 60,000 לאי שנאספו ממתנות החתונה ומפדיון מכירות החוברת של קודריאנו "Scrisori studentesti din închisoare" (מכתבים סטודנטיאליים מבית הסוהר). יון מוצה, חברו וגיסו העתידי של קודריאנו סולק מאוניברסיטת קלוז' והשניים התייעצו והחליטו לצאת ללימודים בצרפת ובחרו בעיר גרנובל. תחילה יצא הזוג קודריאנו ושבועים לאחר מכן נסע מוצה, שהתבסס על קצבה חודשית‏[24].

מוצה נרשם ללימודי המשך, להשגת דיפלומה וקודריאנו נרשם ללימודי דוקטורט בכלכלה פוליטית, לימודים דו-שנתיים. השלושה ניהלו משק משותף, אך הכספים אזלו מהר וקצבתו של מוצה לא הספיקה לשלושה. אשת קודריאנו רקמה ומכרה את עבודותיה וגם שני הגברים למדו לעשות זאת, אך ההכנסות עדיין לא הספיקו. קודריאנו התקשה תחילה בהבנת ההרצאות ורק במשך הזמן למד צרפתית במידה הדרושה ללימודיו.

הבחירות במחוז פוטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1926 הוכרזו בחירות כלליות ברומניה וקודריאנו רצה להשתתף בהן כמועמד במחוז פוטנה, שבירתו פוקשאן. הוא כתב לפרופסור קוזה וביקש ממנו כסף להוצאות הדרך, אך לא קיבל תשובה. הוא כתב גם לכריסטקה סולומון וקיבל ממנו עשרת אלפים לאי ובעזרת חלק מהסכום חזר לרומניה. הוא בא אל פרופסור קוזה, כדי להשתלב במערכת הבחירות, אך קוזה לא היה מרוצה מבואו, הביע צער על כך שזנח את הלימודים ואמר שהיו מסתדרים היטב גם בלעדיו. קודריאנו העמיד את מועמדותו במחוז פוטנה וסבל מהצקות והפרעות מטעם אנשי השלטון ולבסוף לא הצליח להיבחר, למרות שזכה ברוב בפוקשאן, הפסיד בכפרי המחוז. המפלגה הצליחה להכניס לפרלמנט הרומני עשרה צירים וביניהם פרופסור קוזה, פרופסור שומולאנו ויון זליה קודריאנו, אביו של קורנליו. קורנליו זליה קודראנו שב לצרפת להמשך לימודיו‏[25].

המשך הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצה עמד בבחינות בהצלחה וחזר לרומניה להתגייס לצבא רומניה לשירות חובה. קודריאנו לא השיג את התוצאות הדרושות במבחני השנה הראשונה, שנערכו באוקטובר 1926 ונאלץ לחזור על לימודיו ומבחניו בפברואר 1927 הפעם בהצלחה. כדי לחסוך בהוצאות הם שכרו דירה בכפר קרוב לעיר וקודריאנו עבד אצל האיכרים בעבודות חקלאיות שונות, כדי לפרנס את עצמו את רעיתו ולממן את שכר הדירה.

קודריאנו החל בלימודי השנה השנייה לדוקטורט, אך בחודש מאי 1927 קיבל קריאות דחופות מרומניה, הודיעו לו שנוכחותו חשובה, כי המפלגה שלהם התפרקה לשניים. הוא פנה להנהלת האוניברסיטה וביקש להיבחן לפני הזמן הקבוע, כדי שיוכל לחזור במהרה לרומניה ונענה. עמד בבחינות השנה השניה בהצלחה ושב לרומניה‏[26].

התנועה הלגיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלגיונרית

בעקבות פילוגים שנוצרו בתנועתו, נפרד ממנה קודריאנו והקים, יחד עם יון מוצה, קורנליו ג'ורג'סקו, איליה גרניאצה וראדו מירונוביץ' את "לגיון רב המלאכים מיכאל", שכונתה גם "תנועת הלגיונרים". בשנים שלאחר מכן פעלה תנועתו בדרכים שונות, חוקיות ולא חוקיות כנגד היהודים, הקומוניסטים והפוליטיקאים הדמוקרטים.

ב-24 ביוני 1927 הקים קודריאנו את התנועה הלגיונרית‏[27].

את כוונותיו כלפי היהודים הציג קודריאנו בינואר 1930, בעיתון לאומני, שם הבטיח לאיכרי רומניה, אותם קיווה לקרב למפלגתו, את 4 הסעיפים הבאים:

  1. אם נגיע לשלטון, תוך כמה ימים נעלה את היהודים לקרנות בקר, נשלח אותם לארצות אחרות ונחלק את רכושם בינינו ובין המדינה.
  2. מהרגע שהיהודים יעזבו את הכפרים, נסגור את כל המסבאות וכל רומני יוכל לזקק לעצמו אלכוהול, כאוות נפשו.
  3. אף איכר לא ישלם יותר מיסים, משום שהרכוש המוחרם מהיהודים יספק את כל צורכי המדינה.
  4. כל איכר החבר בלגיון יקבל 7,000 לאי לחודש מהרגע שנעלה לשלטון.

בשנת 1931 נבחר קודריאנו בפעם הראשונה לפרלמנט הרומני כנציג מחוז ניאמץ. הוא ייסד מפלגה בשם "הכל למען המולדת". בפולמוס שניהל עם ניקולאיה יורגה Nicolae Iorga (אינטלקטואל איש אשכולות ומראשי ממשלות רומניה, נרצח בשנת 1940 על ידי חסידים של קודריאנו) הטיח כלפי האחרונה האשמה "אינך הגון נפשית" ועל כך הובא למשפט על העלבת איש ציבור במהלך מילוי תפקידו, נידון לחצי שנת מאסר ולאחר מכן הובא למשפט חוזר ונידון ל-10 שנות מאסר עם עבודת פרך.

הסכסוך עם סטלסקו ומזימות ההרעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליו זליה קודריאנו בחברת מיכאי סטלסקו בבית הירוק ב-1933
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיכאי סטלסקו

לצדו של קודריאנו צמח בתנועה הלגיונרית מנהיג בולט בשם מיכאי סטלסקו, שהצטיין בפעילותו ואף נבחר לפרלמנט הרומני. לאחר קיומם של בחירות חדשות, ללא השתתפותם של הלגיונרים, שמפלגתם נאסרה ולאחר רצח ראש ממשלת רומניה, יון ג. דוקה, התפתח סכסוך קשה בין קודריאנו ובין סטלסקו ובמהלכו הוחשד סטלסקו במזימת הרעלה כנגד קודריאנו וסולק מהתנועה הלגיונרית. סטלסקו הכחיש את ההאשמות וטען מצידו למזימה להרעילו.

סטלסקו, שמצא עצמו מחוץ לתנועה, הקים תנועה מתחרה וכתב עת, שהתמקד בתקיפת התנועה הלגיונרית והעומד בראשה, קודריאנו.

גוף העובדים הלגיונרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גוף העובדים הלגיונרי

בשנות השלושים של המאה העשרים חל גידול רב בתעשייה הכבדה ברומניה ובעיקר בתעשייה המטלורגית. בתקופה שבין 1933 לבין 1938 גדל מספר העובדים בה ב-197%, כשהעובדים החדשים מגיעים מהתחום החקלאי.

ב-1936 ייסד קורנליו זליה קודריאנו את גוף העובדים הלגיונרי במטרה לחזק אחיזה לתנועה הלגיונרית בקרב עובדי התעשייה ברומניה. בראש הארגון הוצב המהנדס גאורגה קלימה ונפתחו סניפים, בנוסף לעיר הבירה, בוקרשט, גם בערי רומניה התעשייתיות האחרות. הגוף התבסס על תשתית הקינים הלגיונרים הקיימים. התארגנות הפועלים עלתה באיכותה על פני התארגנות המגזרים האחרים - ביולי 1937 היו לגוף העובדים הלגיונרי 60 סניפים מחולקים ל-1,130 יחידות‏[28].

רצח בהוראה מהמלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 29-30 בנובמבר נרצחו בהוראתו של קרול השני, מלך רומניה קודריאנו, הניקדורים והדצ'מבריים. הוא הוצא מהמעצר, יחד עם לגיונרים נוספים, על ידי ז'נדרמים רומנים, שקשרו את ידיהם מאחורי גבם וחנקו אותם. לאחר מותם נורו בגבם, כדי לביים ניסיון לבריחה. ברומניה מתהלכת הגרסה שלאחר קבורתם, הוצאו מהקבר בהוראת אלנה לופסקו או "אלנה וולף", פילגש המלך (בת לאב יהודי) ונשפכה על הגופות חומצה גופריתית.

הנקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור הרצח בז'ילבה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח ז'ילבה

ב-1940, לאחר הקמת המדינה הלאומית-לגיונרית המשטר החדש, בהתאם לצו-חוק מספר 3321 הקים "ועדה מיוחדת לחקירה פלילית", שפתחה בחקירות ומעצרים לאיתור האחראים לרצח קודריאנו ויתר הלגיונרים. הוועדה התכנסה ל-38 ישיבות, שבמהלכן נערכו 60 חקירות ונלקחו 58 עדויות. בית הדין הצבאי אישר מעצרים על פי רשימות חשודים וכך נעצרו 33 אישים רומנים כבר בשלבים המוקדמים ובהם בעלי תפקידים לשעבר במשטר הקודם, שנחשדו בכך שהיה להם חלק ברציחות של ראשי הלגיונרים בסוף נובמבר 1938 וברציחות נוספות של לגיונרים, בסה"כ 292 רציחות.

בלילה שבין 26 ו-27 בנובמבר 1940 עסקו לגיונרים בחשיפת גופות ראשי התנועה, שנרצחו שנתיים לפני כן, נקברו ונוצקה מעל הקבר פלטת בטון גדולה. מנהיג הלגיונרים, הוריה סימה, החליט שאירוע זה לא יכול לעבור מבלי שהאשמים ברציחות ישלמו על כך. תכנון הרצח היה קל, כי שמירת העצירים הייתה בידי משמר של לגיונרים. על בית הסוהר עצמו שמרו חיילים, אך הלגיונרים היו בתוכו וניצלו מרווח בין משמרות החיילים לביצוע הרצח. לקראת הכניסה לתאי העצורים דאגו להוריד מראש את המנעולים ולפי סימן מוסכם נכנסו ורצחו את כל האסירים.

בחקירה שנערכה מאוחר יותר נמצא שחלק מהנרצחים, בנוסף לפצעי הירי, סבלו גם מחתכים המעידים על שימוש בגרזן. ב-28 בנובמבר נמסרה הודעה רשמית כוזבת בה צוין שלגיונרים, שעסקו בהוצאת גופות מנהיגיהם הרצוחים, בלהט יצריהם ביצעו את הוצאתם להורג של הרוצחים.

טקסי הקבורה של קודריאנו - חלק מקהל הצופים מצביע במועל יד
טקסי הקבורה של קודריאנו - חלק מקהל הצופים מצביע במועל יד

ההנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר של רומניה הנושא את דיוקנו של קורנליו זליה קודריאנו וסמל משמר הברזל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ION ZELEA CODREANU במאמר יש תמונה של קורנליו זליה קודריאנו בחברת אביו, כששניהם לבושי מדים - התמונה מ-1916.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cristian Sandache, "Istorie si biografie: Corneliu Zelea Codreanu" עמודים 38 - 39 (ברומנית)
  2. ^ LA UNIVERSITATEA DIN IASI - SEPTEMBRIE 1919 (ברומנית)
  3. ^ PROBLEMA JIDANEASCA (ברומנית)
  4. ^ OCUPAREA REGIEI MONOPOLURILOR STATULUI DE CATRE GARDA CONSTIINTEI NATIONALE (ברומנית)
  5. ^ STEAGUL TRICOLOR DEASUPRA ATELIERELOR DE LA NICOLINA (ברומנית)
  6. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמוד 8 (ברומנית)
  7. ^ DESCHIDEREA UNIVERSITATII DIN IASI ÎN TOAMNA ANULUI 1920 (ברומנית)
  8. ^ ANUL UNIVERSITAR 1920-1921 (ברומנית)
  9. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמודים 183 - 185 (ברומנית)
  10. ^ CONSILIUL FACULTATII DE DREPT (ברומנית)
  11. ^ PRESEDINTE LA SOCIETATEA STUDENTILOR ÎN DREPT (ברומנית)
  12. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) עמוד 9 (ברומנית)
  13. ^ VARA ANULUI 1922 (ברומנית)
  14. ^ ÎN GERMANIA (ברומנית)
  15. ^ Istoria Gărzii de Fier - Mistica Ultranaționalismului” (Humanitas 1995), עמוד 64
  16. ^ REÎNTOARCEREA ÎN TARA (ברומנית)
  17. ^ Cum a început istoria teroristă a Mişcării Legionare "איך החלה ההיסטוריה הטרוריסטית של התנועה הלגיונרית" (ברומנית)
  18. ^ Vernichescu – un personaj despre care nu știam ce a fost mai important (ברומנית)
  19. ^ Procesele lui Corneliu Zelea Codreanu (1923-1934), Vol. I עמוד 15 (ברומנית)
  20. ^ Asasinate politice în România interbelică - 1924, cazul Codreanu-Manciu (ברומנית)
  21. ^ Dusmani de moarte (ברומנית)
  22. ^ Corneliu Zelea Codreanu şi procesul de la Turnu Severin - un moment esenţial pentru Mişcarea Legionară קורנליו זליה קודריאנו והמשפט בטורנו סברין - נקודה משמעותית עבור התנועה הלגיונרית (ברומנית)
  23. ^ תמונת בני הזוג עם הכתרים המקושטים בצלב קרס על ראשיהם (ברומנית)
  24. ^ ÎN FRANTA, LA CARTE (ברומנית)
  25. ^ ALEGERI GENERALE IN TARA (ברומנית)
  26. ^ ÎN MUNTII ALPI (ברומנית)
  27. ^ ÎNTEMEIEREA MISCARII LEGIONARE "ייסוד התנועה הלגיונרית בספרו של הוריה סימה (ברומנית)
  28. ^ O structură mai putin cunoscută a Mişcării Legionare: Corpul Muncitoresc Legionar (ברומנית)