לדלג לתוכן

שבתאי מוראיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבתאי מוראיס
Sabato Morais
לידה 13 באפריל 1823
ליבורנו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בנובמבר 1897 (בגיל 74)
פילדלפיה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מקווה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק בית המדרש לרבנים באמריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב ד"ר שבתאי מוראיס (קרי מוֹרַיְיס, איטלקית: Sabato Morais; ב' באייר תקפ"ג,[1] 13 באפריל 1823י"ז בחשוון תרנ"ח, 11 בנובמבר 1897) רב ומחבר תורני, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, מייסדו ומנהלו הראשון של בית המדרש לרבנים באמריקה. מגדולי הלוחמים בתנועה הרפורמית בארצות הברית.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוראיס נולד בליבורנו שבדוכסות טוסקנה. אביו שמואל היה קצב, צאצא למשפחת אנוסים מפורטוגל שהגיעה לעיר כפי הנראה מברזיל במאה ה-17, ואמו בונינה לבית וולף הייתה בת למשפחה אשכנזית מגרמניה. הילד נקרא על שם סבו. הן שמואל מוראיס והן אביו היו בונים חופשיים ופטריוטים שנאבקו למען איחוד איטליה. גם שבתאי הצעיר הלך בעקבותיהם. בהשפעת אמו, פנה ללימודי דת. הוא קנה הוראה מפי הרבנים אברהם ברוך פיפרנו אב"ד ליבורנו, אברהם קורייאט ויצחק אלוורנגה. שלושתם סמכו אותו ב-1845 בתואר "משכיל", המקביל להסמכה לשמש כמורה. מוראיס לא קיבל היתר הוראה מעולם ותמיד עמד על כך שלא ייקראו לו 'רב' (אף כי התואר מופיע על מצבתו). בארצות הברית השתמש בתואר Reverend. כמו כן למד שפות שמיות באוניברסיטת פיזה. בליבורנו הכיר את אליהו בן-אמוזג, לו רחש כבוד עמוק ושעמו הוסיף להתכתב כל ימי חייו.

באותה שנה עקר ללונדון, שם ניסה להתקבל כמשנה לחזן בבית הכנסת שער השמים. הוא נדחה בשל חוסר שליטתו באנגלית, אך במהרה הוצע לו תפקיד מנהל החברא קדישא דמגדלי יתומים. בשנותיו בלונדון שיפר את ידיעותיו בשפת הארץ והתיידד עם בן עירו סר משה מונטיפיורי ועם הגולה ג'וזפה מציני. ב-1851 עזב את בריטניה לארצות הברית כדי להתמודד על תפקיד החזן הראשי בקהל קדוש מקוה ישראל, פילדלפיה. ב-13 באפריל מונה לראש בית-הכנסת. ב-1868 החליטה הקהילה להאריך את חוזהו לכל ימי חייו. בענייני הלכה, הכפיף עצמו למורהו לשעבר הרב פיפרנו עמו ניהל תכתובת שו"ת כנשדרש לכך. הוא עסק בחכמת ישראל, למד את חיבוריהם של שד"ל ושי"ר והרבה לחבר שירה ולתרגם מעברית: מוראיס היה הפורה ביותר מבין המתרגמים והכותבים בשפה בארצות הברית במאה ה-19.

ב-1859 פעל מטעם הגופים היהודיים כדי לנסות לשכנע את הממשל האמריקני בפרשת אדגרדו מורטרה. בימי מלחמת האזרחים האמריקנית הרבה לדרוש בשבחם של הנשיא אברהם לינקולן והנאמנות לאיחוד, אף שנשלחו אליו איומים רבים מאוהדי הקונפדרציה בעיר. ב-1867 הקים יחד עם יצחק ליסר את "מיימונידס קולג'", המוסד הראשון להכשרת רבנים במדינה, בו כיהן כפרופסור למקרא ולהלכה. המכללה נסגרה ב-1873. מוראיס לימד זמן-מה בהיברו יוניון קולג', אך פרש במהרה עקב התנגדותו לתנועה הרפורמית. הוא היה חבר בכי"ח וסגן יו"ר הסניף שלה בפילדלפיה. מלבד עניינים יהודיים, התערב גם למען מיעוטים אחרים: הוא גינה את היחס הקשה שספגו המהגרים הסינים והאמריקנים הילידים, וקרא לממשלה לעצור את טבח הארמנים בשולטנות העות'מאנית ב-1895. הוא היה מתנגד ידוע לעונש מוות. הוא היה פעיל בדיאלוג בין-דתי עם הכנסיות השונות, ובמקביל התנגד לתפילה פומבית בבתי-הספר ולהשלטת הנצרות במרחב הציבורי. מוראיס גייס את הברון הירש כדי לסייע כספית להמוני המהגרים העניים מרוסיה שהגיעו לארצות הברית, והקים להם מוסדות הכשרה מקצועית וחינוך. על אף השתייכותו לקהילה הספרדית האליטיסטית ואי-ידיעת היידיש שדיברו, רכש את אהדתם בשל הדאגה הרבה שהפגין כלפיהם.

התנגד לרעיון של הכללי של התנועה הציונית, לפני שזו הוקמה באופן רשמי, הן משום שלדבריו גאולה צריכה להגיע משמים ולא בפעולות גשמיות, והן משום שהאמין שדבקות בה' אמורה להשתקף בכניעה צנועה לרצון ה'.[2][3]

ב-1885 התכנסו רבני הרפורמים וניסחו את מצע פיטסבורג הרדיקלי, שהניע את מוראיס לפעולה. יחד עם הרב חנוך יהודה קאהוט שהגיע זמן קצר קודם לכן מאירופה, הנרי פררה מנדס, כורש אדלר ואחרים נרתם לבנות מוסד להכשרת רבנים שיעמוד מנגד להיברו יוניון קולג'. ב-2 בינואר 1887 נחנך בית המדרש לרבנים באמריקה, שחרת על דגלו נאמנות למסורת. הוא היה מנהלו הראשון. במאי 1897, זמן קצר לפני מותו, עוד הספיק להתנגד בפומבי לקונגרס הציוני הראשון המתוכנן.

מוראיס נשא לאישה את קלרה וייל ב-1855. היו להם שבעה ילדים. הוא נפטר בליל יום חמישי ה-11 בנובמבר 1897 ונקבר בפילדלפיה; אלפים השתתפו בהלווייתו, שהייתה הגדולה ביותר שנערכה ליהודי אמריקני עד אותה עת.

בכתבה שפורסמה בניו יורק טיימס נכתב כי "הוא הוכר בידי רבים כלוחם העוצמתי ביותר כנגד ניסיונות הרפורמה והשינויים, הבהיר, המסוגל, והמשכנע ביותר מבין מגיניה של שמרנות ואורתודוקסיה במדינתנו, המנהיג הרשמי של הזרם הזה בדת ובגזע הזה".[4][3]

למרות זאת חוקרים המשתייכים לזרם הקונסרבטיבי מבקשים לראות בו מראשוני הזרם הקונסרבטיבי, חרף מלחמתו חסרת הפשרות נגד התנועה הפורמית במדינה, בעיקר על סמך דעות פתוחות למדי בתכתובתו עם הרב קאופמן קוהלר, הרפורמי הקיצוני; כאמור, בשעתו הוא היה ידוע כאדוק, ותואר על ידי אנשי אגודת הרבנים במילים "היה מחזיק בנושנות וכל חפצו היה להעמיד יהודית מודרנית כתריס נגד הרעפארמים". ב-1965, לדוגמה, ניהלו ההיסטוריונים ישעיהו ליבמן והרב הקונסרבטיבי אברהם קארפ פולמוס בשאלה כיצד ניתן לשייכו בדיעבד.[5]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ על מצבתו כתוב "ב' אייר תרכ"ג "
  2. ^ Arthur Kiron, “Dust and Ashes”: The Funeral and Forgetting of Sabato Morais, American Jewish History 84.3, 1996, עמ' 155-188
  3. ^ 1 2 Dr Yitzchok Levine, Sabato Morais: Forgotten Advocate For Orthodoxy (Part One) (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ The New York Times, Saturday, November 13, 1897, 7
  5. ^ Jeffrey S. Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, KTAV Publishing House, 1996. עמ' 162-163, הער"ש 6.