שג'ר א-דור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מטבע דינר של שג'ר א-דור, מאוסף המוזיאון הבריטי, קהיר 1250.

שג'ר א-דורערבית: شجر الدر) ובעברית: עץ פנינים. או בשמה המלא אלמלכה עצמת אלדין אום-ח'ליל שג'ר אל-דור (בערבית: الملكة عصمة الدين أم خليل شجر الدر) הייתה שליטה מצרית במאה ה -13 - האשה היחידה ששלטה על מצרים המוסלמית. אשה יוצאת דופן זו, שתאריך לידתה איננו ידוע, נרצחה בשנת 1257 במהלך מאבקי כוח על השלטון.

שג'ר א-דור עלתה לגדולה כאשתו של הח'ליף האיובי אל-צאלח איוב והנהיגה את מצרים במהלך מסע הצלב השביעי לאחר מות בעלה. היא הפכה לסולטאנית מצרים בשנת 1250 ותקופת שלטונה הקצרה והסוערת סימנה את תום הח'ליפות האיובית במצרים ותחילת שלטון הממלוכים.

הדעות בין ההיסטוריונים חלוקות בשאלה האם הייתה שג'ר א-דור אישה עצמאית שתפסה את השלטון תוך ניצול יכולותיה או בובה ממלוכית ששימשה את הכוחות הפוליטיים האמיתיים במצרים על מנת להשיג לגיטימיות למעבר השלטון מידיים איוביות לידי הממלוכיים הבח'ריים.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך ומקום לידתה של שג'ר א-דור אינם ידועים, אך על פי ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי, היא נולדה למשפחה ארמנית או טורקית.[1]

על פי הספר המקיף ביותר על תולדותיה "שג'ראת אד-דור במסורת ובספרות ערבית"[2] היא נאספה בשנת 1239 כשפחה להרמונו של הסולטאן אל-מסתעצם הראשון, החליף העבסי של בגדד. ושנה לאחר מכן היא נמכרה ( או לפי גרסה אחרת[3] - ניתנה במתנה) לנסיך האיובי אלמלך אצאלח איוב. שג'ר א-דור המתוארת על ידי היסטוריונים בני זמנה כאישה יפה, אדוקה ומעל הכול - אינטליגנטית, שבתה את לבו של הנסיך האיובי ועתידה הייתה להפוך לאשתו "המועדפת". אל מקריזי[1] מספר:

"הסולטאן קנה אותה ואהב אותה בכל מאודו, הוא לקח אותה איתו לכל מלחמה שניהל ומעולם לא עזב אותה."

ההיסטוריון דזמונד סטיוארט, במחקרו על ההיסטוריה המצרית, מסביר את הרקע לאופיה החזק והעצמאי של שג'ר א-דור. הוא מציין כי שורשיה של שג'ר א-דור "היו בחברה של נוודים, בה אישה רכבה ללא רעלה והייתה בעלת מעמד שווה לגבר."[4]

מלחמות ושבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המציאות הפוליטית של המזרח התיכון אכן הביאה את שג'ר א-דור לחיי נדודים ומלחמה. עוד בטרם התקשרו חייה עם חיי אלמלך אלצאלח איוב הוא נשלח על ידי אביו - סולטאן מצרים אלמלך אל כאמל אל העיר חצן כיפא - במזרח טורקיה בקצה אזור הג'זירה בשנת 1233. בסתיו של שנת 1237 יצא הסולטאן למסע מלחמה נגד דמשק בלווית הנסיך האיובי אלמלך אנאצר דאוד ולאחר כיבוש העיר בחודש מרס 1238 מת הסולטאן, והפדרציה הרופפת של הנסיכויות האיוביות, שנשענה על אישיותו וההכרה בריבונות של הסולטנות של מצרים, נכנסה לתקופה של התפוררות מואצת.

האמירים המצריים, ששהו עדיין בדמשק, מיהרו ומינו נציב איובי לעיר, חזרו למצרים והמליכו את אחיו הצעיר של אלצאלח איוב - אלמלך אלעאדל (השני) לסולטאן מצרים, אירועים אלו ערערו את מערכת הבריתות והקשרים בין הנסיכים האיובים והקלפים הפוליטיים נטרפו מחדש תוך כדי שאלמלך אלעאדל השני מצליח להשניא את עצמו על מפקדי צבאו ותושבי מצרים.

בשנת 1238 נראה היה כי ההצלחה והמזל הטוב מאירים פנים לאלמלך אלצאלח איוב, הוא זכה לקבל את דמשק במקום נכסיו המרוחקים בגזירה, ובטרם הצליחו שאר הנסיכים האיובים להתעשת נאמרה התפילה (ח'טבה) בדצמבר 1238 בשמו של אלמלך אצאלח איוב. הופעת בנו בכורו של הסולטאן בדמשק נתנה את האות למרד גלוי נגד אלמלך אלעאדל השני, ואלמלך אצאלח איוב עלה על מצרים לתפוס בכוח את השלטון.

בשלב זה נגמרה מנת המזל של אל איוב ובני בריתו פנו לו עורף והכריזו כי הם מקבלים עליהם את מרותו של השליט המצרי הלגיטימי – אלמלך אלעאדל. ניסיונו של אלמלך אלצאלח איוב להציל את הברית ואת שליטתו בדמשק עלו בתוהו וצבאו שלא עמד בלחץ האירועים – התפורר לאחר שהממלוכים, העומדים בראש הצבא, איבדו אמון ותקווה במצבו הפוליטי של מנהיגם והפנו לו עורף.

אלמלך אלצאלח איוב ניסה למצוא מקלט בבקעת הירדן, ומשנכשל, חזר לשכם ושם נאסר באוקטובר 1239 על ידי שליט עבר הירדן האיובי, בן דודו ואויבו המר - אלמלך אנאצר דאוד.[5] לאחר זמן מה הועבר אלמלך אלצאלח איוב משכם אל מקום כליאתו הקבוע במבצר קיר מואב הידוע גם בשמו הערבי כרכ. שם הוא העביר את זמנו בלווית שני נאמנים - ביברס (לא ביברס המפורסם שיהפוך להיות סולטאן בשנת 1260) ושג'ר אלדור, שאף ילדה לו את בנם המשותף ח'ליל אלמלך אל מנצור. על שמו של בנה הבכור תיקרא שג'ר א-דור גם אום ח'ליל ועל מטבעות שתטביע מאוחר יותר יופיע שמה וואלידת ח'ליל.[6]

על פי ההיסטוריון המצרי אל מקריזי, לאחר הלידה נשא אל איוב את שג'ר לאשה.[7] עם זאת לא שפר גורלו של הילד והוא נפטר זמן מה לאחר מכן ממחלה.

במאי 1240 חוללו הממלוכים מהפכה במצרים בראשות מפקד הצבא המצרי, פאח'ר א-דין אבן אשייח. הממלוכים מאסו בשלטונו של אלמלך אל עאדל השני ובמהלך מהיר חיסלו אותו והזמינו את אלמלך אלצאלח איוב לחזור למצרים ולתפוס את כיסא הסולטאן.

מהלך זה חושף את הכוחות האמיתיים מאחרי הקלעים במצרים: הממלוכים הבח'ריים, שתפסו עמדות כוח מרכזיות במצרים בעיקר תחת שלטונו של הסולטאן אמלך אל כאמל, ובהיותם במעמד של עבדים, נמנעו מעימות עם השושלת האיובית והאוכלוסייה של מצרים. הקשר בין שג'ר א-דור לביברס, שנרקם עוד בעת הכליאה המשותפת באל-קראק והקשר עם פאח'ר א-דין יהיה המנוע העיקרי למהלכים הפוליטיים העתידים של שג'ר א-דור

.[8] עם תפיסת השלטון במצרים הכריז אלאיוב על שג'ר א-דור כאשתו המועדפת והציב אותה בעמדת כוח ממנה הייתה נכונה לזנק - בבוא הנסיבות המתאימות.

תקופת שלטון ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השביעי

שעתה של שג'ר א-דור הגיעה עם נחיתת צבאות הצלבנים של מסע הצלב השביעי על חוף מצרים בשנת 1249. בריאותו של בעלה הסולטאן הלכה והדרדרה ובמקביל נראה כי הצבא הנוצרי הולך מחייל אל חייל, בעוד הצבא המצרי סופג מפלה בעיר דמיאט ונסוג אל העיר אל-מנצורה. ב-22 בנובמבר נפטר הסולטאן המצרי והשאיר את המדינה ללא הנהגה ובסכנת התפוררות, כאשר צבא נוצרי עומד בשער.

הסולטאן לא השאיר אחריו צוואה או הוראות מפורשות מי עתיד לרשת אותו, אך הותיר עשרות אם לא מאות דפים ריקים החתומים על ידו ששימשו את שג'ר א-דור לתפוס את מושכות השלטון. היא השתמשה בדפים אלו להוציא צווים בשמו של הסולטאן. על פי גרסאות אחרות נחתמו הצווים על ידי פאח'ר א דין, שזייף את חתימת הסולטאן. היא חזרה ומינתה את פאח'ר א-דין, שאיבד את חינו לאחר אובדן דמיאט, ובעצתו ועצת האנוך (מנהל הארמון) ג'מאל א-דין, החליטה שלא לפרסם את דבר מותו של הסולטאן ולהמשיך במלחמה מחד גיסא, ובאורחות חיי היום יום של הארמון מאידך גיסא, על מנת לשמור על שלמות המדינה המצרית.[9] היא השתמשה בכוחה ומעמדה בחצר המלוכה ומנעה מפקידים רשמיים גישה לחדרי הסולטאן. במקביל דאגה לשלוח ארוחות לחדרו על מנת ליצור מצג-שווא של חיים הנמשכים כסדרם.

גופתו של הסולטאן הוברחה מאל מנצורה אל מבצר נידח על הנילוס בשם קלעת אל רודה. במקביל שלחה שג'ר א-דור שליח - ממלוכי בשם פארס א-דין אקטאי אל העיר חצן כיפא - אליה הורחק בשנת 1233 בעלה, שם שלט בנו הבכור ויורש העצר של השולטן - אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה. בידו של השליח הייתה הבשורה על מות הסולטאן וכן בקשה כי ימהר להגיע לקהיר לתפוס את כס השלטון.

ההיסטוריון המוסלמי אל מקריזי מספר בכרוניקה שכתב על מסע הצלב[1] על החלפת השלטון במצרים:

"כאשר תוראן שאה שמע על מות אביו הוא יצא מדיארבקיר ב-15 לחודש הרמדאן, ועמו רק חמישים פרשים. הוא הגיע לדמשק בסוף החודש, ושם קיבל מנחות מכל השליטים של ערי סוריה. ביום רביעי, 27 בחודש שוואל הוא עלה על הדרך למצרים. החדשות על בואו החזירו את האומץ ללב המוסלמים. הידיעה על מות הסולטאן לא פורסמה עוד ברבים. הטקסים הרשמיים בוצעו כסדרם, אנשי החצר ערכו את שולחנו כרגיל – כאילו הוא עדיין בין החיים, פקודות ניתנו בשמו ואשת הסולטאן שלטה במדינה ומצאה בעצמה כוחות לבצע את הנדרש. ברגע ששמעה על בואו של תוראן שאה היא קיבלה את פניו והניחה בידיו את מושכות השלטון. הנסיך היה קצר רוח לעמוד בראש צבאו ויצא אל מנצורה."

בשלב זה הסתיים השלב הראשון בו שלטה שג'ר א-דור במצרים. ההיסטוריון של מסעי הצלב, סר סטיבן רונצימן, עוקב בספרו המונומנטלי על מסעי הצלב אחרי הקריירה של שג'ר א-דור ומציין[10] כי בשלב זה נזקקה שג'ר לתמיכה מאסיבית של הממלוכים הבח'ריים ושלטונה נעשה תחת מסווה של שלטון הסולטאן.

ב-8 בפברואר 1250 החל קרב אל-מנצורה ובמהלכו נהרג פאח'ר א-דין במהלך התקפת פתע צלבנית. כך אבד לשג'ר א-דור בן ברית חשוב.

קרב פארסכור ורצח הסולטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פארסכור

כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות אלמלך אלמועטם תוראן שאה. תחילה לא היה תחת פיקודו הכוח שיאפשר התקפה חזיתית על המחנה הצלבני, עקירת אחיזתם באזור מול העיר אל מנצורה והסרת האיום הפוטנציאלי על קהיר, והוא פנה לאסטרטגיה של מצור והתשה. בעוד הצבא הצלבני חוטא בחוסר מעש וממתין לאשר יביא עליו גורלו התחזק הצבא המצרי ופעולתו הראשונה של הסולטאן הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט. המצרים הצליחו לגרור במסע יבשתי מספר גדול של סירות ולהשיט אותן במורד הנילוס ועל ידי כך לחסום את נתיבי האספקה בין המחנה הצלבני לבסיס בדמיאט ובלילה בין 5 באפריל ל-6 באפריל הובס הצבא הצלבני בעת נסיגתו לכוון דמיאט.[11]

אל מקריזי מספר:

"להט הקרב הגיע אל פארסכור, הצרפתים הוכו שוק על ירך וברחו. עשרת אלפים מהם נהרגו בשדה הקרב ויש האומדים את ההרוגים בשלושים אלף. למעלה ממאה אלף פרשים, חילים רגלים, סוחרים ואחרים נעשו לעבדים. הממלוכים, בפיקודו של בייברס אל-בונדקדארי, לחמו בגבורה. המלך הצרפתי נסוג עם כמה אבירים אל גבעה ושם נכנע בהבטחה שחייו יינתנו לו ... הסולטאן יצא ממנצורה אל פארסכור שם הוא בנה אוהל מרהיב ביופיו ומגדל עץ מעל הנילוס. עתה , חופשי מתלאות המלחמה, הוא העסיק עצמו בסוגים שונים של מעשי שחיתות."

המהירות היחסית בה הסתיים המשא ומתן על כניעת הצלבנים נזקפו לזכות הכבוד שרכש הסולטאן למלך הצרפתי, אך סביר להניח כי הסיבה העיקרית היא רצונו של הסולטאן לסיים את הכיבוש הנוצרי של דמיאט ולהקדיש את כוחותיו לאיום האמיתי שנשקף לשלטונו מצד הכוחות הממלוכים שבעבר שירתו את אביו ונלחמו בקרבות אל מנצורה ופארסכור ועתה עמדו מולו ומול ניסיונו למנות את אנשי שלומו ואת הממלוכים הנאמנים לו למשרות בצבא ומערכת המשפט, ניסיונות שהיו גוזלים מהם את הפרסים על חלקם בניצחון.

הממלוכים הבח'ריים כרתו ברית עם שג'ר א-דור, בת בריתם בעבר, שמאז מסירת השלטון לידי תוראן שאה נדחקה הצידה ואיבדה את מעמדה וכוחה.[12]

מאבק הכוחות הפנים מצרי הגיע לשיאו ב-2 במאי 1250, בו נרצח הסולטאן על ידי הממלוכים המצריים הבח'ריים. אל מקריזי מספר כי במהלך סעודה במחנה החדש תקף בייברס את הסולטאן. הלה נפצע בידו וברח למגדל העץ הסמוך, שם השיגו אותו המתנקשים, הרגו אותו והשליכו את גופתו לנהר.

תקופת שלטון שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רצח טוראן-שאה המליכו הממלוכים הבח'ריים את שג'ר א-דור לסולטאנית של מצרים ומלכת המוסלמים.[13] תקופת שלטונה השנייה על מצרים, הייתה קצרה - כשלושה חודשים טבעה שג'ר מטבעות הנושאים את שמה - סמל ברור לסמכות שלטונית. המטבעות נושאים את כינוייה "אם חליל" (על שם בנה שנפטר בילדותו).

ההיסטוריון סר ג'ון גלב מסביר מדוע בחרו הממלוכים את שג'ר א-דור לתפקיד:[14]

"הממלוכים היו ממוצא של נוודים טורקים. בחברה זו לנשים היה חלק פעיל בחיים ציבוריים - שלא כמו בחברה מוסלמית. הם הכריזו בהתלהבות על שג'ר אדור כמלכת מצריים ומאחר ואומץ לבה הראה שהיא ראויה למשול."

פעולתה העיקרית הראשונה עם עלייתה לשלטון הייתה סיום המשא ומתן עם לואי התשיעי, מלך צרפת שהיה נתון בשבי המצרי. היא שמרה על ההסכמות שהושגו בין טוראן-שאה לצרפתים, שמרה על חיי השבויים הצלבנים והחזירה את דמיאט לידיים מצריות. במשך שלטונה הקצר החל תהליך שיקום המדינה מההרס וההרג שהביא מסע הצלב תוך שמירה על שלום עם השכנים האיוביים בצפון.

תקופה זו נסתיימה לאחר שהח'ליף התערב מבגדד ודרש ששג'ר א-דור - שפחתו בעבר- תרד מכיסא השלטון ותמסור אותו לגבר. רוברט אירווין מציין[15] כי פרשת הכתרתה הייתה "ביזארית" מאחר ששג'ר א-דור משלה אף על פי לא היה בידיה כוח של ממש או תמיכה פופולרית. כאשר הח'ליף העבסי התנגד למעמדה היא נאלצה לוותר על הכיסא ונדחפה בשנית מעמדת הכוח ובעלה החדש ושליט בובה איובי אלאשרף מוסא שהובא מתימן כדי לשמור על מראית עיין של המשך שלטון איובי - חלקו את השלטון.

בחודש יולי 1250 היא ויתרה על כסאה משנשאה לממלוכי הבח'רי עז א-דין אייבכ אלתורכמני. היו אלו נישואים של אינטרס משותף, בניגוד לחייה של שג'ר א-דור עם בעלה הראשון שהיו מבוססים על אהבה.

תקופת שלטון שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שלטונה האחרונה של שג'ר א-דור, שהייתה גם תקופת חייה האחרונה התאפיינה, בשליטה מאחורי הקלעים. סר סטיבן רונצימן מציין כי בתקופה זו, שנמשכה שבע שנים, החזיקה שג'ר א-דור סמכויות שלטון נרחבות אך נזקקה לבעלה החדש שישמש כסולטאן. כתוצאה מכך, בעשור האחרון לחייה היא איבדה שליטה והשפעה על חצר המלוכה, וחסרה מלכתחילה השפעה על גדודי הצבא, משנאלצה לרצוח את בעלה במעשה ייאוש, היא איבדה את מעמדה ואת חייה.

הנישואים היו בעיתיים, ובין בני הזוג היו חילוקי דעות ויריבות על מהות השלטון. שג'ר א-דור סירבה להסגיר לידי בעלה את האוצר שגנז בעלה הקודם ומשיצא הסולטאן למסעות המלחמה שהעסיקו אותו ברוב ימיו באזור סוריה היא נוכחה לגלות כי הוא החליט לשאת נשים נוספות ולדחוק אותה ממעמדה כ"אישה המועדפת". כך דובר על מגעים שנוהלו לעריכת נישואים בין אייבכ לבין בנותיו של שליט מוצול באדר אל-דין ומאליק אל מנצור מחומס.

משנתגלה לשג'ר א-דור על כוונותיו של בעלה לשאת נשים נוספות ממידע שהגיע לאוזניה על ידי ממלוכ נאמן, היא החליטה להזמין לקהיר את אחד מאויביו הסוריים של אייבכ בהצעה כי תתחתן עמו לאחר שיסלקו את אייבכ מדרכם. ההצעה נדחתה מחשש למלכודת, ואייבכ חזר לקהיר,[16] פותה על ידי שג'ר א-דור להיכנס לארמון ולאמבט - שם פגש את מותו.

רצח אייבכ ומוות שג'ר א-דור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באפריל 1257 רצחה שג'ר א-דור את בעלה. קיימות מספר גרסאות על אופן הרצחו של עז א-דין אייבכ.

לפי אמין מעלוף[17] שג'ר אדור סימאה את אייבכ בסבון בעודו באמבט ואז הכתה בו למוות. בנו של אייבכ תפס אותה בשעת מעשה עם כלי הרצח בידה והחל לרדוף אחריה. היא החליקה על רצפת השיש, נחבטה בראשה ומתה.

לפי גרסה אחרת[18] ניסתה שג'ר א-דור להפסיק את ההתקפה על בעלה אך הממלוכים שלה המשיכו להכות אותו עד שנפח את נשמתו. היא ניסתה להסוות את הרצח ולהציגו כתאונה ואף להציע עצמה כמועמדת לשאת את הסולטאן החדש, אך נאסרה והובאה להרמון של אשתו הראשונה של אייבכ, שם הופשטה והוכתה למוות על ידי נשות החצר, גופתה נזרקה אל מעבר לחומות הארמון. לאחר מכן נאספה הגופה בסל. היא נקברה במאוזולאום שבנתה לעצמה בעודה בחיים.

מחקרים נוספים מנסים לשפוך אור על השתלשלות האירועים שהובילה למות שג'ר א-דור. על פי החוקר מוסטפא זיאדה שג'ר א-דור לא הייתה יותר מחייל פשוט על לוח המשחק של הממלוכים הבח'ריים, והם השתמשו בה לביצור מעמדם במצרים, מעמד שהיה מרוחק מהם באופן טבעי בהיותם נושאים את אות הקין של מוצאם כעבדים. עלייתו לשלטון של אייבכ טרפה את הקלפים ועוררה את עוינותם כלפי מי שנתפסו כאיום על מעמדם המתבסס. עובדה זו, על פי המחקר, היא שדחפה את הממלוכים הבח'ריים להסית את שג'ר א-דור כנגד בעלה.[19]

על פי מחקר אחר[20] אייבכ, שמאס בתלותו באשתו המצרית, נשא לאישה את בתו של שליט מוצול ובכך לא הותיר לשג'ר א-דור כל מרווח לפעולה מלבד נקיטת צעדים קיצוניים על מנת להציל את מעמדה כשליטה בפועל של מצרים. הממלוכים של אייבכ הם אלו שגילו את מעשה הפשע, הרגו את רוצחי אדונם ומסרו את שג'ר א-דור לידי אשתו הראשונה של אייבכ, והביאו את סופה.

הטבעת מטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שליט אוטונומי הטביעה שג'ר א-דור מטבעות הנושאים את שמה. מטבע דינר נדיר נמצא באוסף המוזיאון הבריטי (ראו תמונה). המטבע נושא את התאריך המוסלמי 648 - שנה שהחלה ביום 5 באפריל 1250. על המטבע מוטבע: "שפחתו של החליף אל-מסתעצם, מלכת המוסלמים, אמו של אל מליכ אל מנצור ח'ליל, אמיר (ת) המאמינים. שג'ר א-דור מופיע בתואר "אסמת א-דין - מגינת האמונה, ולאחר מכן תוארה המלכותי - סולטאן (אין הטיה לנקבה של המילה סולטאן בשפה הערבית). השימוש בכוניה אום ח'ליל, על שם בנה, שנפטר בינקותו, מצאלח איוב, נועד ככל הנראה להמחיש את הלגיטימיות שלה לשלטון.[21]

מחקר פמיניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שג'ר א-דור יצרה עניין בקרב חוקרות הרואות את קורות חייה דרך הפריזמה של המחקר המודרני, הרואה בנושא המגדרי תחום השופך אור נוסף על תהליכים היסטוריים.

במחקר מקיף על חייה ופועלה של שג'ר א-דור[22] מציינת החוקרת סוזן סטאפה: "סיפורה של שג'ר א-דור הוא סיפור של אישה מתחילתו ועד סופו; כישורים יוצאי דופן, המובאים לידי ביטוי באמצעות קשרים ויוצאים לאור בעת משבר ולבסוף מוכנעים על ידי החוק, מסורת ואלימות... סיפורה של שג'ר א-דור מראה בבירור את מעורבותם של נשים בענייני מדינה גם בתקופת הסולטאנות."

המחקר מצביע על יכולתן של נשים לשלוט ולנהל מדינות גם בעיתות משבר וכי מערכות פטריארכליות עלולות לפעול באלימות כלפי נשים העלולות להתפרש כאיום, משהן פוסעות מהצללים של אחורי הקלעים הפוליטיים אל תוך האור ותשומת הלב של מערכת פאטריארכלית מסורתית.

חוקרת אחרת פטימה מרניסי ממשיכה בניתוח על בסיס מגדרי של האירועים וחיי שג'ר א-דור[23] על פי ניתוח זה שאיפתו של אייבכ למערכת פוליגמית בה עתיד היה להינשא בשנית, במטרה להחליש את מעמדה של שג'ר א-דור כשליטה ולהחליש את שליטתה בו אישית - מונוגמיה הייתה הכלי של שג'ר א-דור לווסת ולשמר את בסיס כוחה ולשמור על מעמדה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שג'ר א-דור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 http://www.fordham.edu/halsall/source/makrisi.html
  2. ^ Götz Schregle, Die Sultanin von Ägypten (Wiesbaden 1961) 3-7.
  3. ^ Mustafa Ziada, `The Mamluk Sultans to 1293', in Wolff & Hazard, The Later Crusades, 1189-1311, 735-758
  4. ^ Desmond Stewart, Cairo: 5500 Years (New York 1968) 105
  5. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 250
  6. ^ Ahmed, Nazeer. Islam in Global History: From the Death of Prophet Muhammed to the First. Xlibris Corporation, 2001. page 287
  7. ^ (Al-Maqrizi, pp.397-398/vol.1/ note 1
  8. ^ The New Cambridge Medieval History: C. 1198-C. 1300 מאת: Rosamond McKitterick, Timothy Reuter, David Abulafia, C. T. Allmand Cambridge University Press, 1995 עמוד: 612
  9. ^ Al-Maqrizi, p.444/vol.1
  10. ^ Steven Runciman, A History of the Crusades, III (Cambridge 1987) 265, 269
  11. ^ http://etext.lib.virginia.edu/toc/modeng/public/WedLord.html כרך ב' פרק 13 פסקה 146
  12. ^ Tyerman, Christopher (2006). God's War: A New History of the Crusades. Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press, עמוד 795
  13. ^ Hamilton A. R. Gibb, `The Aiyubids', in Wolff & Hazard, The Later Crusades, 1189-1311 712.
  14. ^ Sir John Glubb, Soldiers of Fortune: the Story of the Mamlukes (New York 1973) 49-50
  15. ^ Robert Irwin, The Middle East in the Middle Ages: the Early Mamluk Sultanate 1250-1382 (London 1986) 20
  16. ^ Desmond Stewart, Cairo: 5500 Years (New York 1968) 106
  17. ^ Amin Maalouf, The Crusades Through Arab Eyes, trans. Jon Rothschild (London 1984) xi.
  18. ^ Desmond Stewart, Cairo: 5500 Years (New York 1968) 108
  19. ^ Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, The Later Crusades, 1189-1311, Univ of Wisconsin Press, 1969. (באנגלית)
  20. ^ R. Steven Humphreys, From Saladin to the Mongols: the Ayyubids of Damascus 1193-1260 (Albany 1977) 260-330
  21. ^ Stanley Lane Poole. A History Of Egypt.vol 5/ Charles scribner & son / new york 1901 page 255
  22. ^ Susan J. Staffa, `Dimensions of Women's Power in Historic Cairo', in Robert Olson, et al. (ed.) Islamic and Middle Eastern Societies: a Festschrift in Honor of Professor Wadie Jwaideh (Brattleboro 1987) 67.
  23. ^ Fatima Mernissi, The Forgotten Queens of Islam, trans. Mary Jo Lakeland (Minneapolis 1993) 11.