שיהוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיהוק (נקרא לעיתים במשגה גיהוק) הוא תנודות התפרצותיות בלתי נשלטות, חוזרות ונשנות של שריר הסרעפת. תוצאת תנודות בלתי רצוניות אלו היא חסימתו ופתיחתו של בית הקול בצורה מהירה ובלתי טבעית, דבר שגורם להתפרצות קול פתאומית ומהירה מקנה הנשימה והגרון. הדבר גורם לרעש ולהפסק רגעי בדיבור התקני ולמעין 'קפיצה' של חלק הגוף העליון, שגורמת בדרך כלל לאי נוחות לסובלים מהתסמין.

השיהוקים הם תופעה רחבת היקף ונפוצה באוכלוסייה הכללית, בדרך כלל תופעה חולפת וארעית ונגרמת על ידי גורם לא-קליני. לעיתים השיהוקים אורכים זמן רב ומקורם קליני, נובע מליקוי או מחלה, ודורשים התערבות מקצועית.

השיהוקים נגרמים לעיתים על ידי גירוי שמשפיע על העצבים המוליכים לשרירי הסרעפת או על שרירי הסרעפת עצמם. הגירויים מגוונים: כניסת אוויר מיותר לחלל הקיבה, חומציות גבוהה בקיבה, שתייה או אכילה בצורה חפוזה, שתיית אלכוהול, או שינוי חפוז במעלות חום הקיבה כתוצאה משתיית או אכילת דברי מאכל חמים וקרים לסירוגין. לעיתים השיהוקים באים גם כתוצאה מהתרגשות או מתח נפשי.

דרכים להפסקת השיהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברפואה העממית ישנם מספר רב של תרופות סבתא ושיטות להקלה או ריפוי השיהוקים, בעוד לרפואה הקונבנציונאלית יש מספר תרופות לטיפול או אבחונים רפואיים לבדיקת מקור השיהוקים (במקרה של בעיה רפואית שאינה קשורה ישירות בשרירי הסרעפת אשר גורמת לשיהוקים).

עם זאת יש מספר שיטות להפסקת השיהוקים[דרוש מקור]:

  • הרמת הראש למעלה, חסימת האוויר מהאף (לתפוס את שני צידי האף על ידי היד) ושתיית מים באותו זמן.
  • לגימה רצופה, איטית ובלתי פוסקת של שתייה (מים, שתייה קלה, מיץ וכיוצא בזה) למשך מספר רגעים.
  • לגימה מקוטעת וקצרה, אשר בזמן ההפסקות יש לספור בקול (ע"מ להשתמש במיתרים) מאחת עד עשר (או לצורך העניין להגיד בקול משהו בין כל לגימה לפחות 10 פעמים).
  • שתיית מים קרים כדי להרגיע את הסרעפת.
  • אכילת כף גלידה קפואה.
  • דיקור סיני, בו מפסיקים את תנודות הסרעפת.
  • בליעת חצי כפית סוכר מספר פעמים.
  • כיווץ הגוף כדי להפסיק את תנודות הסרעפת.
  • לשאוף הרבה אוויר ולעצור את הנשימה כדי שבית החזה יהיה נפוח.
  • הצמדת השפה העליונה לדופן כוס המים הרחוקה ושתייה עם כיפוף קדימה.
  • אכילת מספר טיפות מיץ לימון (אפשר עם מעט סוכר), עם או בלי עצירת הנשימה לזמן מה מיד לאחר מכן.
  • דחיקת "בועת האוויר" שמורגשת מתחת לגורגרת (כשמשהקים) כלפי מעלה באמצעות הוצאת אוויר (לא להוציא את האוויר מהפה אלא מהגרון) תוך כדי כיווץ הבטן ובית החזה.

רוב השיטות פועלות על אותו עקרון והוא מניעת כניסה של חמצן לריאות באופן זמני והכנסתו לאחר כמה זמן, מאחר שבזמן בליעה (נוזלים ומוצקים), עצירת נשימה ודיבור כניסת האוויר לריאות נקטעת ולכן לא מגיע חמצן לריאות, מצב השיהוק פוסק וכניסת חמצן לריאות מתחדשת כרגיל. מכך נובע שהשיהוק לרוב נפסק בחסימת כניסת אוויר לריאות וחזרתו באופן סדיר (נשימה) לאחר זמן מה.

מקור אבולוציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת מחקר בינלאומית, משותפת לחוקרים ממקנדה, צרפת ויפן, הציעו שהשיהוק הוא שריד אבולוציוני של נשימה אצל דו-חיים.[1] דו-חיים כמו ראשנים בולעים אוויר ומים דרך הזימים שלהם באמצעות רפלקס מוטורי פשוט למדי, הדומה לשיהוק של יונקים ושנשלט בעזרת אותם אזורים במוח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Straus C, Vasilakos K, Wilson RJ, Oshima T, Zelter M, Derenne JP, Similowski T, Whitelaw WA (פברואר 2003). "A phylogenetic hypothesis for the origin of hiccough". BioEssays 25 (2): 182–188. PMID 12539245. doi:10.1002/bies.10224. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.