שייקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שייקריזם)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בניין "משפחה" - קומונה, במושבה השייקרית 'הר הלבנון'

השייקרים או חברת המאמינים המאוחדת של בוא המשיח בשניה הם כת נוצרית-שיתופית שצמחה מתוך כת הקוויקרים באנגליה, והיגרה לצפון אמריקה. על פי מאמיניה מייסדת הכת, אן-לי, היא התגלות שנייה של ישוע הנוצרי בדמות אישה. הכת דוגלת בשוויון בין נשים וגברים ובהתנזרות ממין. בתקופת השיא שלה - מנתה הכת כששת אלפים חברים, וכיום מונה כ-7 חברים בקומונה במדינת מיין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הכת בקבוצה שהתנתקה מהכת הקוויקרית, הונהגה על ידי בני זוג בשם וורדלי, והושפעה מן הכת הפוריתנית הצרפתית "הקאמיסארדים" שרוב אנשיה הושמדו בימי רדיפת ההוגנוטים בצרפת, וחלקם נמלטו לאנגליה. חברי הכת הקוויקרית-שייקרית נתבדלו מן הקוויקרים בכך שנהגו להתפלל באקסטזה שנתבטאה בין היתר ברעד ופרפור בכל איבריהם ובמילמול בג'יבריש במהלך התפילה (הקוויקרים נהגו לערוך שתיקות ארוכות טרם תפילותיהם, ובתפילה חרישית)[1]. מתוך כת השייקרים נתבלטה דמותה של אן-לי, ביתו של נפח שנהייתה למנהיגת הכת. אן-לי נולדה בשנת 1736 במנצ'סטר, בילדותה הייתה ילדה שקטה עם נטייה רוחנית חזקה. בנערותה עבדה בבית חרושת לאריגת כותנה ולא למדה קרוא וכתוב. בנעוריה נטתה להתקפים הזייתיים שלוו גם בתחושה של שליחות מוסרית. בגיל ההתבגרות חשה רתיעה מחיי אישות ומנישואין, אך בלחץ משפחתה נשאה לבסוף לנפח בשם אברהם סטנדרין. נישואיה לא עלו יפה. ארבעת ילדיה נפטרו בגיל צעיר דבר שאף הגביר את סלידתה מחיי הנישואין את מות ילדיה פירשה כעונש על חטא הזיווג ובתחושות האשם שלה התענתה בסיגופי גוף והרבתה להתפלל. מתוך כך החליטה להתנזר מתשוקות העולם. אן לי, שמאמיניה ראו בה לא נביאה בלבד כי אם התגלמות של רוחו של המשיח הנוצרי בדמות אישה, הייתה לרוח החיה של הכת השייקרית, שהמצטרפים אליה היו בעיקר מקרב העניים ובעלי המלאכה שלא ידעו קרוא וכתוב. השייקרים נהגו להתפלל את תפילתם האקסטטית והרועשת בפומבי בימי ראשון ובחגים ברחובות העיר. הציבור האנגלוקני לא ראה את התנהגותם בעין יפה והם ספגו אלימות וזריקות אבנים, שרק חיזקו את תחושת צדקת דרכם. על פי המסורת השייקרית אף ניצלו המאמינים הראשונים משורה של פורענויות "בדרכי נס" שהתחוללו סביב דמותה של אן-לי. לבסוך הושמה אן-לי בכלא, ושם בשנת 1770 חוותה התגלות בה ראתה את ישוע אשר גילה לה כי כל ייסורי האדם באים לו בשל חטא יצר הלידה אשר הדיח את אדם וחווה בגן העדן. אן-לי בשרה זאת למאמיניה, והכת החלה לדגול בחיי פרישות. על פי המסורת כשהובאה בפני שופטיה דיברה אליהם בשבעים ושתיים לשונות והם נרתאו מחכמתה ומקדושתה[1]. עם שחרורה של אן-לי מן הכלא החליטה להגר עם חסידיה לאמריקה. באותה התקופה הצטרף לשורות הכת שלה אדם עשיר שהיה מוכן לממן את ההגירה מכספו. באביב שנת 1774 יצאה אן-לי עם שמונה מחסידיה באוניית מפרשים בשם "מרים", אשר יצאה מליברפול. על פי המסורת השייקרית הכעיסו חברי הכת את קברניט האונייה בהתנהגותם האקסצנטרית ובתפילותיהם הרועשות, וזה רצה להשליכם הימה. אולם משבא לבצע את זממו געשה סערה אשר ניתקה לוח משלדת האונייה, והמים החלו לחדור אליה. הקברניט הודיע בייאוש כי הספינה אבודה, אולם אן-לי הרגיעה אותו ואמרה כי הספינה תגיע למחוז חפצה בשלום, כיוון שראתה שני מלאכים שהגיעו לראש התורן לבשר בשורת הצלה. בעת שדיברה הכה גל גדול בספינה וחיבר מחדש את הלוח שניתק מן השלדה. לאחר המקרה פסק הקברניט מלהפריע לטקסי השייקרים[1].

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השייקרים נתפרסמו ברהיטים אותם ייצרו, רובם בלא שימוש במסמרי מתכת, ובייחוד בכיסאותיהם בעלי העיצוב המינימליסטי והייחודי. בבתיהם היו מותקנים ווים על הקירות להרמת הכיסאות למטרת ניקיון.

עם הגעתם לארצות הברית נאלצה אן-לי במשך שנתיים לעבוד ככובסת בבתים פרטיים בניו-יורק. רק כשהצטרפו חברים נוספים אשר הגיעו מבריטניה עם סכום כסף גדול יכלה החבורה לרכוש אדמה לחקלאות בניסקיונה, ליד העיר אולבני. האזור היה אזור מיוער וביצתי, ובמשך תקופה נאלצו חלק מן החבורה לעבוד כשכירים על מנת לאפשר את עבודת בירוא היערות וייבוש הביצות להכשרת הקרקע לחקלאות. באותה תקופה הכת לא התרחבה, ותנאי המחיה היו קשים. בשנת 1779 דרשה אן-לי כי חברי הקבוצה יאגרו מלאי אוכל גדול עבור חבורה גדולה של אנשים שראתה בחזונה שיצטרפו בקרוב. באותה השנה אכן הצטרפו מאמינים ראשונים מבני אמריקה שהושפעו מתחיה דתית ומשיחית שאיפיינה את תקופת מלחמת העצמאות ובאה לידי ביטוי בפריחה של כתות דתיות חדשות ועצרות דתיות. חלק מן הכתות החדשות האמינו כי העולם מצוי על סף גאולה. ברחבי ארצות הברית התרבו מטיפים נודדים אשר כינסו עצרות ובהן הכריזו על ביאת המשיח הקרבה. אחת מעצרות ענק אלו, של כת "הבאפטיסטים בני האור החדש" נערכה בשנת 1779 בהר הלבנון - יישוב ספר קרוב לניסקיונה. היה זה כינוס אקסטטי שנערך לילה שלם, ובו נבואות חריפות, בהם הכריזו הנביאים כי אותו המעמד הוא זה שאחריו תחל מלכות האלף, והופעתו השנייה של המשיח. חודשים אחר כך מששכחה ההתלהבות בלא שינוי ניכר בעולם, נכנסו רבים מבאי אותה עצרת לייאוש[1]. לרעיונותיה של אן-לי היה ייתרון על כתות אלו שהבטיחו שהגאולה תבוא בקרוב ובניסים גדולים, כיוון שעל פי חזונה הגאולה כבר החלה, בדמותה שלה המגלמת את רוחו של המשיח, ובדמות עדתה הצפויה לרשת את מלכות האלוהים באמצעות ההתנזרות ממין. באביב 1980 ניקלטו חלק מבאי אותה עצרת בקהילה הקטנה של השייקרים ונסתפחו לאמונתם. חלקם היו מטיפים מקרב הכנסייה הפרסביטריאנית אשר הציגו לאן-לי שאלות תאולוגיות קשות, וזו, על אף שהייתה אנאלפביתית השיבה להם תשובות שרכשו את לבם. כמו כן התרשמו המאמינים החדשים מיכולתה של אן-לי לחשוף את צפוני לבם ואת חטאיהם הנסתרים, ומסיפורי הניסים שאפפוה. פולחנם הדתי של השייקרים אף הקצין ונהיה פראי יותר משהיה בעת שהיו במנצ'סטר. בעקבות הצטרפותם של מאמינים חדשים אלו הפך הר הלבנון למרכזה הרוחני והקהילתי של הקבוצה ובו הוקם יישוב בעל אופי קומונלי. המאמינים החלו אף בפעילות מיסיונרית ובשליחת מטיפים לגיוס מאמינים נוספים לכת[1]. בשל מוצאה האנגלי, הטפתה לשלום ולאי גיוס, וסירובם של חסידיה להשבע אמונים לרפובליקה הצעירה נחשדה אן-לי בתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית כתומכת בריטניה ואף כמרגלת, ונאסרה עם כמה מחסידה בכלא בצפון מדינת ניו-יורק, מתוך כוונה להגלותה. מאסרה של אן-לי דווקא הוסיף לה תהילה, השפעה, ואהדה ולבסוף שיחררו אותה השלטונות. אהדה זו הובילה להמשך התרחבות התנועה ופעולתה המסיונרית ולהחלטה להקים רשת פדרטיבית של יישובים קומונליים בניו-אינגלנד, זאת על אף שנתקלו בתגובה במהלך פעולתם המיסיונרית באזור. הקהילות הוקמו על בסיס חוות של מצטרפים חדשים לכת אשר אוחדו לכדי משקים משותפים.

בשנת 1784 מתה אן-לי, ייתכן שבעקבות אלימות שספגה במהלך מסעותיה המסיונריים. בשנת 1800 שלחו השייקרים שליחים לעצרת התעוררות שבה השתתפו עשרות אלפי אנשים בדרום קנטקי, וגייסו שם מאמינים נוספים. בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-18 הצטרפו לעדה מאמינים נוספים מתנועות התעוררות דתית שהתפרקו. אחרי מותה של אן-לי הובלה העדה על ידי ממשיכי דרכה לוסי רייט וג'יימס ויתקר. רייט הייתה אישה משכילה והובילה את הכת כשלושים שנים, והייתה בין המעצבות המרכזיות של אורחות החיים השיתופיים במושבות[1].

שקיעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בתקופת השיא שהייתה כעשור לפני מלחמת הצפון והדרום בארצות הברית, מנתה הכת כששת אלפים חברים ב-18 מושבות ו-58 קומונות (המכונות "משפחות"). בתחילת המאה ה-19 מנתה הכת רק כאלף חברים[1]. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נותרו שייקרים בודדים, ב-3 קומות בצפון ניו-אינגלנד[1]. שקיעתה החלה עם דעיכת התקופה שהתאפיינה בתחיה דתית בארצות הברית שנעלמה כמעת לגמרי במחצית השנייה של המאה ה-19, ושהייתה המקור המרכזי להצטרפות חברים לכת. גם בתקופה זו היו לכת כוחות משיכה בשל תנאי הרווחה שנהנו מהם חבריה. נשים שסבלו בנישואין, אנשים שנותרו עריריים, חסרי כל ועניים - הוסיפו להצטרף לכת, אולם בשיעור הולך וקטן. כמו כן הכת הוסיפה להיות מוסד חשוב לטיפול ביתומים, בהיעדר מענים אחרים. רק מעטים מהמצטרפים מטעמים כלכליים, נשארו בעדה לאורך זמן. המהפכה התעשייתית הובילה לאט לאט לכך שאיבדו את ייתרונם הייחסי שנבע מהייצור המשותף, לטובת מפעלים גדולים. גם התפתחות מדינת הרווחה הובילה לכך שפחות ילדים נותרו יתומים או נשלחו מביתם, הקטינה את העוני וצמצמה את כוח המשיכה של הכת. השייקרים נהגו להשקיע את עודפי הכנסתם ברכישת קרקעות נוספות ובינוי, צורה בה ראו את הדרך הטובה ביותר להתרחב. הדבר פעל היטב בשעה שלכת הצטרפו חברים נוספים, אולם עם הצטמצמות מיימדי הכת החלו להעסיק שכירים לעיבוד קרקעות ובכך וויתרו על עקרון העבודה העצמית. הזדקנות חבריהם השפיעה אף היא. בשנות ה-20 של המאה ה-20 התמקדו בעיקר בייצור זרעים לירקות, צמחי רפואה וכיסאות, קליעת סלים וייצור מברשות מוצרי טקסטיל. בשנות ה-40 החלו גם ענפים אלו לדעוך. למעשה במהלך המאה ה-20 התקיימה העדה בעיקר באמצעות נכסים שרכשה בתקופות הזוהר של הכת. כיום (2011) נשארה קהילה במיין הכוללת 7 חברים[2].

עיקרי הדת השייקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המתאר שייקרים רוקדים בזמן תפילה.

ממשיכיה של אן-לי שהיו משכילים ממנה, עיצבו בהשראת דברים שאמרה, על אף סתירות רבות שהכילו, את רעיונותיה המרכזיים של הדת שכללו הן את אופי התפילה והפולחן, והן דינים שהקיפו את כלל החיים הגישמיים, שרוכזו בספר ששמו "דיני מלכות האלף". התאולוגיה השייקרית שוללת את האמונה בשילוש הקדוש, בפרדסטינציה ובתחיית המתים הגישמית. עם זאת היא מכירה בהופעתו של ישוע, ומאמינה כי אן-לי הייתה הופעה נוספת שלו. רעיון זה חיזקו באמצעות הפסוק "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' פס' כ"ז), ואף גזרו ממנו שוויון בין גברים לנשים בחיים הרוחניים ובחיי העדה, והאמינו כי אף המלאכים נחלקים לגברים ונשים. תפיסה דואלית זו של זכר ונקבה הייתה גם בין הבסיסים להתנגדותם לרעיון השילוש הקדוש[1].

לשיטתם של השייקרים ישוע (ואן-לי אחריו) לא היה אלוהים, אלא אדם למופת ולהשראה. אמונה זו חיזקו גם בכך שישוע מת, בעוד אלוהים אינו יכול למות. הם ראו באדם אחראי על מעשיו, ולא קיבלו את הרעיון שמותו של ישוע ודמו מכפרים על חטאי האדם. הם גם לא האמינו כי טבעו של האדם הוא לחטוא בעקבות חטא אדם הראשון. הם ראו את האדם כמחויב להיאבק מאבק פנימי עם הרע שבקרבו, ולהיעזר ברוח אלוהים כפי שבאה לידי ביטוי ברעיונותיהם של ישוע ואן-לי. הם ראו בהתגלות תהליך אין סופי, של התקדמות אל העולם שמעבר לנו, והכירו אף במוגבלותם של כותבי התנ"ך והברית החדשה לראות את האמת במלואה. הם לא האמינו שהאדם אף בעת מותו זוכה לראות את פני אלוהים, וכי האין סוף הוא מעבר להשגה[1].

השייקרים לא ראו באורח חייהם מוסר המחייב את כלל בני האדם - אולם האמינו כי כל בני האדם שווים, וקיבלו לעדה כל אדם שרצה בכך ללא הבדל גזע ומוצא. בין חבריהם נמצאו גם בעלי אחוזות אשר הצטרפו לעדה יחד עם עבדיהם כשווים, ואף אנשים ממוצא יהודי, וקיימו יחסי רעות עם שבטים אינדיאנים. השייקרים לא התביישו במוצאם הנמוך של ראשוניהם, וביניהם אן-לי, ונהגו להשוות בן ישוע שהיה בן נגר, לאו-לי שהייתה ביתו של נפח, ואף השוו עצמם לנוצרים הראשונים שהיו גם הם בני עניים. פ. ו. אוונס, אחד מזקני המושבה "הר הלבנון" כתב על כך "בעיניו של השייקר הפשוט משונה מאוד הדבר שמחצית האנושות תבא משוללת זכויות מדיניות, משום שהיא ממין נקבה, ושתאולץ בכוח החרס לציית לחוקים, שאותם לא אישרה מעודה ושברובם אין לה כל אמון, או שתהא נתבעת לשלם מיסים ללא זכות הנציגות. וכאילו להוסיף חטא על פשע, נוהגים במיליוני אזרחים אחרים כבחפץ פרטי אך ורק משום שעורם כהה יותר מעורם של אחיהם האכזריים יותר. ולא עוד, אלא שבני אמונה דתית או כנסייה אחת יחולקו לעשירים ועניים בעולם בן-חלוף זה על אף התוחלת לשכר טוב בעולם הבא". כמו כן נאבקו השייקרים לחירות דת ומצפון לכל, ולזכויותיהם של מיעוטים, וכן היו פעילים בתנועות שלום מקומיות ועולמיות[1].

השייקרים האמינו כי ההיסטוריה האנושית נחלקת לארבע תקופות. הראשונה - טרם המבול, היא תקופה בה שלט היצר בעולם. בשנייה חוקקו חוקים להסדרת חיי המין, בתקופה זו ציוותה תורת משה על המילה ונשים הורחקו מבית המקדש טרם הלידה ולאחריה. התקופה השלישית מצוינת בהתפתחות מוסד הנזירות בכתות השונות - ואילו השייקרים ראו בעצמם את בני התקופה הרביעית בה יגיע האדם לשלמות רוחנית בתוך חיי פרישות. הם ראו בעצמם ביטוי להתגשמות החזון המתואר בספר ההתגלות שבברית החדשה המנבא את בואם של "המאה וארבעים אלף וארבעה אשר לא נגואלו בנשים והם כבתולות וכביכורים לאלוהים ומרמה לא יצאה מפיהם, כי ישרים ותמימים הם". כמו כן לא ראו השייקרים בנישואין חטא, אך ראו בעצמם כ"שורים בקומה עליונה" מעל לרוב בני האדם החיים ב"קומה התחתונה" של עולם הלידה הטבעית[1].

שמם של השייקרים ניתן להם בתחילה כשם גנאי, אולם הם אימצוהו כשהם נסמכים על פס' ו'-ז' בפרק ב' של ספר חגי: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי, מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה.  וְהִרְעַשְׁתִּי, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם" (Shake - להרעיש). רעש והמולה היו חלק מרכזי בטקסיהם הדתיים, בייחוד בתחילת ימיה של הכת, והם נהגו לרעוד, לפרכס, לרקוע, ליפול, לכרוע ולהסתובב במקום. לחלק מן התנועות היו משמעויות סמליות כמאבק בשדים, תקשור עם נשמות המתים ורמיסת החטאים - וחלקם היו פשוט תוצר של התלהבות דתית. תפילתם הייתה פעמים רבות ללא מילים, או בג'בריש והברות מקוטעות. עם הזמן, ובייחוד תחת הנהגתה של לוסי רייט קיבלו ריקודיהם צורה הרמונית וקהילתית יותר, וניתנו בה יותר משמעויות לתנועות הסמליות. תפילותיהם החלו ללבוש צורה של "ריקודי עם" בשורות, מעגלים וצורות נוספות, תוך כדי שירה. השייקרים אף פיתחו צורה ייחודית של תווים שהתבססה על 7 האותיות הראשונות של הא"ב הלטיני, שצורתן סימנה גם את אורך התו - דבר שהקל עליהם ללמד מזמורים. שירים חדשים שנכתבו הועברו באמצעות צורת תווים זו מקהילה לקהילה. השירים סיפרו פעמים רבות את ההיסטוריה של העדה[1].

ייתכן שבהשפעת רעיונות ספירטואליסטיים אינדיאניים, פיתחו השייקרים אמונה ברוחות, ובהתגלויות רוחניות. שייקרים נהגו להתנבא בהתקפים רוחניים בשמם של אבות העדה, של אן-לי או של רוחות שונות. השייקרים הוטרדו מגורלם של האינדיאנים, ורוחותיהם אף הופיעו פעמים רבות בהתגלויותיהם. התגלויות אלו פסקו בשנות ה-50 של המאה ה-19. השייקרים לא נהגו לספוד בלוויות התייחסו אל המוות כאל "שינוי צורה". על קבריהם נהגו לשתול עצים, ולציין במצבות ראשי תבות של השם בלבד. עם זאת התנגדו לנתיחות שלאחר המוות[1].

ימי ראשון הם ימי הקודש של השייקרים והם דומים מעט באופיים לשבת היהודית. מרבית מלאכות החול אסורות להם ומותר להם לעסוק רק בתפילה ולימודי קודש. החל משנת 1840 חדלו, בהשפעת התנבאות, מאכילת בשר חזיר, ורבים מבין חבריהם דגלו בצמחונות[1].

אורח החיים השיתופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה שייקרית.
משפחה שייקרית חקלאית, איור מראשית המאה ה-20.

השייקרים החלו בחיים שיתופיים עם הגעתם לארצות הברית. בתחילה אורח חיים זה נגזר מאתגרי החיים המשותפים של חברי הכת שהיו נרדפים ומאויימים. היות שגזרו על עצמם שלא להינשא ולהקים משפחות נטו לחיות בצוותא. רק באחד ממסעותיה האחרונים של אן-לי בשנת 1780 החלה לדבר על השיתוף במפורש. בשנת 1818 הופיע חיבור בשם "המנשר" ובו תואר אורח החיים השיתופי של העדה כנובעת ממניעים דתיים: "מבחן האחוה האמיתית הוא בביטול האנוכיות הכרוכה בקניין הפרטי, ושיתוף בנכסים אינו אלא גילומם ההגיוני של השויון ואהבת הכלל; כי האמונה באחוות האדם היא חסרת שחר בלעדי מעשים מתאימים. ונאמני המשיח נבדלים משאר הבריות לא רק בשלילתם את התשוקות הגישמיות, אלא באחדות הרוח והנכסים החומריים. אהבת הבורא מאחדת ותשוקת הבשר מפלגת ומבודדת. מי שהפקיד את עצמו למשיח בגופו, בנפשו וברוחו, אינו יכול לחסוך את רכושו". בחיבור זה מכונה הקומונה "נחלה משותפת". הקומונות התפרנסו הן מחקלאות והן מתעשייה מסוגים שונים. העובדה שבין המצטרפים לכת היו בעלי מקצועות רבים, אפשרה להם לייצר עבור עצמם חלק ניכר מצורכיהם. הם גם אימצו טכנולוגיות מתקדמות וייצרו חידושים להקלת העבודה ולייצור תעשייתי. המסור העגול הומצא בין היתר על ידי אישה שייקרית מווטרווליט, כמו גם מעונת ההקצעה, ציפורני מתכת לכתיבה, מכונה לחיתוך מסמרים והמצאות נוספות. בין היתר התפרסמו בתעשיית המטאטאים הייחודיים שלהם, והם התפרסמו גם באיכות הרהיטים וכלי העבודה שלהם. השייקרים היו הראשונים לייצר רהיטים בקנה מידה המוני[1].

בקומונה שייקרית על פי רוב הנהגה המורכבת מגבר ואישה, או משני גברים ושתי נשים - המכונים "זקנים". הזקנים ממנים את כלל בעלי התפקידים בקומונה, מנהלי עבודה, גזברים, באי כוח (נאמנים) המנהלים משא ומתן עם החברה שמחוץ לקומונה. החלטות הזקנים מחייבות, והקהילה אינה דוגלת בדמוקרטיה ובהצבעות. אנשים העומדים להתמנות לתפקידי הנהלה, או הנהגה עוברים לעתים מבחנים או תקופות הכנה לכהונה, בהן הם מבצעים עבודות מבזות או קשות טרם הכהונה, ומתרגלים צניעות והשפלת קומה, וזאת על מנת שידעו שלא לרדות בשעת כהונתם באחרים. הכשרה זו מכונה גם "זריית המוץ מהבר". כלל חברי העדה, ובכללם הזקנים והמנהלים חייבים בעבודה גופנית, ותפקידים נוספים מבוצעים בשעות עבודה נוספות. כל אחד רשאי לבחור לו תחום עיסוק על פי טעמו וכישוריו, ובעבודות השירותים ישנה רוטציה. הנאמנים היוצאים מן הקומונה לקשור קשרים מסחריים עם החברה שסביב לה מחויבים באורח חיים צנוע שאינו עולה בהוצאותיו על זה של חברי הקומונה, אף בשעה שהם שוהים מחוץ לה[1].

השייקרים ייחסו חשיבות גבוהה ביותר לעבודה. אף שייקר לא היה נבחר לתפקיד ניהולי או רוחני טרם השתלם במקצוע, וחלק מהשייקרים רכשו אף יותר ממקצוע אחד לשם גיוון ומניעת מונוטוניות בחיי העבודה. עם זאת שמו דגש השייקרים על עבודה מתונה, יעילה ולא מפרכת, והקפידו על יום המנוחה הקדוש השבועי. חלוקת העבודה לקחה גם בחשבון את גילם של החברים, וכל עובד עובד מכסת עבודה שמרגישה לו צודקת, בלא משגיחים[1].

החיים בקומונה מופרדים בין גברים לנשים, המקיים הלכה למעשה "שני מסדרים בבית אחד". הקומונות בנויות בבתים משותפים גדולים - כשבין חדרי הגברים בצד אחד לחדרי הנשים בצד האחר מפריד מסדרון. גם העבודה מתבצעת בנפרד, ולנשים וגברים אסור להפגש ביחידות. הארוחות מתבצעות בחדרי אוכל משותפים, וסביב שולחנות משותפים, כשהגברים יושבים בצד אחד, והנשים בצד האחר, וגם התפילות מתבצעות יחדיו. הקהילה החיה יחדיו בקומונה מכונה "משפחה" והיא מונה עד סדר גודל של 80 חברים וחברות. הקומונות השייקריות מפורסמות בנקיונן היסודי[1].

המבקשים להצטרף לקומונה, נדרשים בתקופת מועמדות ממושכת, בה הם מתחילים להתנזר וחיים בקומונה. במהלך השנה עליהם להתוודות על כל חטאי העבר שלהם. משפחות המבקשות להצטרף לעדה היו מופרדות על פי רוב לקומונות שונות[1].

ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספר שייקרי 1875

בשל העובדה שהשייקרים נמנעו מחיי אישות - לא נולדו להם ילדים. אולם לאורך השנים הצטרפו לשורותיהם משפחות רבות עם ילדיהן, וכן נטו לקבל לאחריותם ולטיפולם יתומים. הקומונות נהגו אף לאמץ ילדים שנמסרו להן על ידי משפחות דלות אמצעים, ויתומים. הילדים השתלבו כבר מגיל צעיר בחיי המשק של הקומונות, וניתנה להם אפשרות ללמוד מקצוע ואף יותר ממקצוע אחד. בהתאם לגישתם הפציפיסטית נמנעו המחנכים השייקרים מעונשים פיזיים. המחנכים נבחרו בקפידה, ורמת החינוך בקומונות הייתה גבוהה מהמקובלת באותה התקופה, ולעתים היו גם שכני הקומונות שולחים את ילדיהם להתחנך בקרב השייקרים. עם זאת השייקרים נטו שלא לעודד נטיות אינטלקטואליות חריפות מתוך חשש שההשכלה החילונית תרחיק את הילדים מן הדת. הילדים הורשו לשחק, לטייל וככלל האמינו השייקרים כי תקופת הילדות צריכה להיות נעימה. המשבר הופיע על פי רוב בגיל הנעורים, בו הוכנסו הנערים לחברת המבוגרים (14 לבנות, ו-16 לבנים). בגיל זה נטו להתמרד כנגד המנהיגות האוטוריטרית של הזקנים, והושפעו מאיסור המין של הכת. על פי רוב הגיעו לגיל הנעורים כשהם כבר בעלי מקצוע. רבים מבין הילדים שגדלו ביניהם עזבו לבסוף את שורות הכת - אולם חלקם נשארו בה[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות 1968

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות 1968
  2. ^ ענת ניר, שיק ושייקרים, וואלה, 26.2.2011