שמחה אבן-זהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדיס דה-פיליפ ושמחה אבן-זהר ביום חתונתם, אוגוסט 1950

שמחה אבן-זהר (5 באפריל 1905 - 17 בפברואר 1992) היה מנכ"ל האופרה הישראלית, מזכיר הוועד הפועל והוועדה המרכזת של ההסתדרות, הקים את שירות הקשר של ההגנה -- הגדעונים ועמד בראשו. היה מפעילי תנועת החלוץ.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ליצחק פינקלשטיין, סוחר עצים, ומרים לבית מלך, למשפחה בת ארבעה ילדים בברז'ניצה שבקרבת סארני, פלך ווהלין, אז חלק מן האימפריה הרוסית (כיום במערב אוקראינה). למד ב"חדר", בישיבה ובבית ספר רוסי ממלכתי. בעקבות מות אביו ב-1917, עבר להתגורר אצל אחותו בסארני. שם למד בגימנסיה עברית והחל בפעילות חברתית-ציונית - היה ממייסדי אגודת "קדימה" ו"השומר הצעיר" המקומיות. בשנת 1921 הקים וניהל סניף מקומי של תנועת "החלוץ" ובמסגרת תפקידו ארגן הכשרה מקצועית לנוער אצל בעלי מלאכה מקומיים, כהכנה לעלייה לארץ ישראל.

בתחילת שנת 1924 קיבל מאחיו, שהיגר לארצות הברית, אשרה לשם, אולם הוא יצא עם כמה עשרות חלוצים והקים את חוות ההכשרה הראשונה, "קבוץ חוצבי אבנים קלוסובה" בפלך ווהלין, בסמוך לגבול הסובייטי-פולני. הוא המשיך בפעילות פוליטית, היה חבר המפלגה הציונית-סוציאליסטית ופעיל עבור "קרן היסוד". אבן-זהר המשיך בניהול חוות ההכשרה עד עלייתו ארצה במרץ 1925. בחווה זו הוכשרו כמה אלפי חלוצים.

בהסתדרות ובהפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתו ארצה רצה להמשיך בעבודתו במחצבה, אולם הדבר לא הסתדר, לכן הצטרף לגרעין קיבוץ גבת ששהה אז בהכשרה בתלפיות סמוך לירושלים. שם עבד בבניין עד ששבר את רגליו במהלך העבודה ועקב כך עזב את הגרעין ועבר לתל אביב, שבה מצא במהרה עבודה בבניין. לאחר שחלה ואושפז נאסרה עליו עבודה גופנית. בספטמבר 1925 החל לעבוד בוועד הפועל של ההסתדרות, שעבר זמן קצר לפני כן מירושלים לתל אביב. בעקבות התרחבותה של ההסתדרות התמנה לתפקיד מנכ"ל המשרדים ומאוחר יותר שימש כמזכיר הוועד הפועל והוועדה המרכזת. בתפקידים אלה שימש עד צאתו לגמלאות, במשך 45 שנים. כמו כן, הצטרף למפלגת אחדות העבודה ובשנת 1930 למפא"י. בסוף שנות ה-30 יצא לסיור בכמה ממדינות אירופה ובמצרים כדי ללמוד את שיטות העבודה של האיגודים המקצועיים שם. בנוסף השתתף באינטרנציונל המקצועי שנערך בפריז בנושא זה. בעקבות אישור מיוחד שקיבל, נסע לביקור בברית המועצות, במהלכו ביקר במפעלים במספר ערים גדולות ובקולחוזים. כמו כן נפגש עם פקידים ממשלתיים, שעסקו בתחום הארגון המקצועי. לאחר חזרתו פרסם תחת שם העט שא"ז בכתב העת "מעלות" רשימות ביקורת חריפות על ברית המועצות כמדינת דיכוי.

אבן-זהר הצטרף לאגודת הספורט "הפועל" ובמסגרת פעילותו שם נמנה עם מארגני המשלחת הארצישראלית, בת 250 משתתפים, שבראשה יצא לאולימפיאדה הבינלאומית של הפועלים באנטוורפן שנערכה ב-1937.

פעילותו בהגנה ולמען החיילים והאסירים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן-זהר הצטרף להגנה עם עלייתו לארץ. במהלך המרד הערבי הגדול התבקש על ידי מפקדת ההגנה להקים את ארגון וניהול שירותי הקשר (הגדעונים) בכל הארץ. שירותי הקשר כללו שידורי רדיו ואלחוט, איתות לספינות מעפילים, משלוח הודעות באמצעות יוני דואר ועוד. בשנת 1938 פנה אליו ראש המפקדה הארצית, יוחנן רטנר, ומינה אותו למזכיר כללי לארגון המנהלה. במסגרת תפקידו הניח את היסודות לעבודה משרדית מאורגנת ודאג לתיוק ותיעוד החומר הארכיוני.

אבן-זהר ארגן את תחנות השידור הראשונות של תחנת הרדיו המחתרתית "קול ישראל", שהחלו לשדר במרץ 1940. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה רצה אבן-זהר להתגייס לצבא הבריטי, אולם ההסתדרות סירבה לשחררו מתפקידיו. בעקבות בקשתו של ראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, הצטרף ל"ועד למען קרן אמבולנסים" שגייס כספים לרכישת אמבולנסים לצבא הבריטי. שלושה אמבולנסים נרכשו ונמסרו בטקס חגיגי לבריטים.

אבן-זהר נבחר לשמש כסגנו של יהודה מצב טוקטלי, יושב ראש הקרן הבריטית לעזרת נפגעי המלחמה בתל אביב. בתפקידו זה דאג להעביר מימון ל"ועד למען החייל היהודי", בין השאר לצורך הקמת מועדון לחיילים. כמו כן, היה פעיל בוועד שהוקם לסיוע לשוטרים העבריים. בעקבות המעצרים רחבי ההיקף והעוצר שהוטל על תל אביב בשבת השחורה, ביוני 1946, פעל בקרב שלטונות הצבא להשגת אישורי תנועה לאנשי היישוב. כמו כן יצא אבן-זהר לביקורים יומיומיים אצל העצורים וסייע להם לשמור על קשר עם משפחותיהם ועם הנהגת היישוב. ראשי היישוב שוחררו בנובמבר אותה שנה.

בתחילת 1947 הקים הועד הלאומי את "לאסירינו", האגודה לעזרת האסיר והעציר היהודי, ופנה לאבן-זהר לעמוד בראשה. בנשיאות האגודה ישבו נציגים של כל הזרמים ביישוב. במסגרת תפקידו פקד חברים רבים ורתם אותם לסיוע לעצורים, ביקר את האסירים בכל בתי הסוהר ומחנות העצורים בארץ וגייס את דעת קהל בארץ למאבק בבריטים למען העברת עצורים ממחנות מעצר ביישובים ערביים (עכו, לטרון, בית לחם) למתקנים אחרים. הוא פעל למען שחרורם של גולי קניה ותבע מן הממשלה הצעירה את החזרתם ארצה. לאחר שובם לארץ ביולי 1948 סיים את תפקידו והאגודה פוזרה.

פעילותו באופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן-זהר הצטרף ב-1942 ל"חוג ידידי האופרה הארצישראלית העממית". לאחר מכן שימש כגזבר החוג. בנובמבר 1945 הגיעה לארץ זמרת הסופרן היהודיה-אמריקאית אדיס דה-פיליפ במטרה לאסוף תרומות להקמת בית אופרה בארץ ישראל. אבן-זהר התבקש על ידי החוג ללוות את דה-פיליפ בביקורה בארץ. השניים התאהבו וסיפור אהבתם הכה גלים בתל אביב עקב היותו של אבן-זהר נשוי ובעל משפחה.

ההחלטה על הקמת האופרה הייתה משותפת לדה-פיליפ ולבן-זוגה אבן-זהר. הם חילקו ביניהם את התפקידים כך שהיא טיפלה בתחום האמנותי והוא בתחום המנהלי. אבן-זהר שימש כמנכ"ל האופרה במשך כל פעילותה, 35 שנים, עד לסגירתה ב-1982.

אבן-זהר היה נשוי פעמיים. לו ולרעייתו הראשונה, רבקה בת פנחס חלפין, נולדו שלושה ילדים: גינה, יצחק ואיתמר. באוגוסט 1950, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, נשא לאישה את אדיס דה-פיליפ. לשניים לא נולדו ילדים. לאחר נישואיהם, הקימו השניים את ביתם ברמת חן שברמת גן.

שמחה אבן-זהר נפטר בשנת 1992 ונטמן בבית העלמין קריית שאול, לצד אדיס דה-פיליפ.

עיריית תל אביב קראה רחוב ביפו על שמם של שמחה אבן-זהר ואדיס דה-פיליפ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אוליצקי, אדיס: פרקים בתולדות חייה של אדיס דה-פיליפ, תל אביב: הוצאת המחבר, תשמ"ג 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]