תוכנית Joint Strike Fighter

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סמל התוכנית(לאחר בחירת המטוס המנצח)

תוכנית ה-Joint Strike Fighter או בקיצור JSF, היא תוכנית לפיתוח ורכישה שהייתה מכוונת להחליף מגוון רחב של מטוסי תקיפה לכוחות המזוינים של ארצות הברית ובעלות בריתה.

כיום מזוהה התוכנית עם מטוס ה-F-35 לייטנינג II. למרות זאת, עד שנת 2001, המונח התייחס לתחרות בין שני המטוסים: ה-X-32 של בואינג וה-X-35 (לימים מטוס ה-F-35 לייטנינג II). תוכנית ה-JSF עוצבה על מנת להחליף את מטוסי ה-F-16, ה-F/A-18 הורנט, ה-A-10, וה-AV-8B במטוס אחד אשר ישרת את צבא ארצות הברית ואת צבאות בנות בריתה.

מבנה הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית ה-JSF הייתה מיזוג של הפרויקט Common Affordable Lightweight Fighter (בקיצור CALF) והפרויקט: Joint Advanced Strike Technology (בקיצור: JAST). שם הפרויקט המשולב נשאר JAST עד לשלב התכנון, הבניה ופיתוח. משם, הגיע השם JSF.

תוכנית ה-CALF (נודעה גם בתור Advanced Short Takeoff and Vertical Landing) נוסדה בסוף שנות השמונים. התוכנית נועדה לפיתוח מטוס קרב שיכול להמריא במרחקים קצרים ולנחות באופן אנכי. כמו כן היא נועדה להחליף את מטוס ה-F-16. זאת בגלל שצבא ארצות הברית רצה מטוס שימושי יותר ממטוס ה-F-16 על מנת שיוכל לפעול ביותר קלות, נוחות ויעילות.

תוכנית ה-JAST נוסדה ב-1993 כדי לבצע את ההמלצות של המחלקה לביטחון של ארצות הברית (DoD). משרד ה-JAST נוסד ב-27 בינואר 1994 כדי לפתח מטוסים, כלי נשק וטכנולוגית חיישנים בכוונה להחליף מטוסים מצבאות ארצות הברית ובריטניה (מבחינה מספרית, בייחוד את ה-F-16). כמו כן, הפרויקט הארוך נתן לפנטגון לעסוק בפרויקטים אחרים כגון פרויקט ה-F-22 וה-F-18.

בנובמבר 1995 חתמה בריטניה על חוזה המצהיר על בריטניה שותפה פורמלית. בחוזה הוצהר כי בריטניה הסכימה לשלם 200,000$ (או 10%) מתקציב שלב ההדגמה והאב-טיפוס.

תחרות ה-JSF[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני חוזים לפיתוח אב-טיפוסים ניתנו ב-16 בנובמבר 1996. אחד ניתן ללוקהיד מרטין ואחד ניתן לבואינג. כל חברה תבנה אב-טיפוס שידגים המראה ונחיתה קונוונציונליים, המראות ונחיתות מנושאת-מטוסים, המראות קצרות ונחיתות אנכיות. העיצוב של מקדונל דאגלס נדחה בשל מורכבות יתר. באוינג ולוקהיד השקיעו כ-750 מיליון דולר בבנית האב-טיפוס. הכוונה של התקציב המוגבל היא למנוע פשיטת רגל של אחת החברות במהלך הפיתוח של המטוסים על מנת לנצח בתחרות.

גם כן, ב-1996, משרד ההגנה של בריטניה שיגר את פרויקט ה-Future Carrier Borne Aircraft על מנת להחליף את ה-Sea Harrier ולעתיד גם את ה-Harrier.

בזמן הגדרת האב-טיפוס, לוקהיד מרטין השיקה שני מטוסים: ה-X-35A (מאוחר יותר שונה שמו ל-X-35B) ואת ה-X-35C. ה-X-35C היה בעל כנפיים גדולות יותר על מנת השגת מהירות המראה נמוכה יותר. באחת מהדגמותיו של ה-X-35 נראה המטוס ממריא במרחק של 150 מטרים בלבד, טס מעל מהירות הקול ונחת באופן אנכי לחלוטין. לעומת זאת, מטוס ה-X-32 של בואינג לא הצליח לבצע את המשימות האלה בטיסה אחת.

תוצאות התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה פיתוח המערכות וההדגמות ניתן ללוקהיד מרטין ב-21 באוקטובר 2001, על כך שמטוסה, ה-X-35 ניצח את ה-X-32 של בואינג. אחת הסיבות לכך היא הדרך להשגת המראה קצרה ונחיתה אנכית במטוס. מחלקת ההגנה של ארצות הברית החליטה שמערכת "מאוורר העילוי", על אף היותה מסוכנת יותר, היא יעילה יותר. למרות הסכנות במאוורר העילוי, לאב-טיפוס של באוינג היו סכנות הרבה יותר חמורות. כאשר המטוס נמצא מעל הקרקע, בגובה נמוך, הבואינג X-32 סובל מהבעיה של אוויר חם מהפליטה, שנכנס חזרה למנוע העיקרי. תופעה זו יכולה לגרום דחיקה שעלולה להחליש את המנוע ולגרום לו להתחמם.

פקידים של מחלקת הביטחון של ארצות הברית ושר ההגנה של בריטניה הצהירו רשמית כי ה-X-35 הופיע באופן עקבי יותר מאשר ה-X-32, אף על פי ששניהם עמדו בדרישות של מטוס JSF. בתום התחרות, הוחלט כי הפיתוח של ה-JSF יהיה ממומן על ידי מספר מדינות; ארצות הברית ובריטניה במעמד בכיר, איטליה, הולנד, קנדה, טורקיה, אוסטרליה, דנמרק, נורבגיה במעמד משנה, סינגפור וישראל במעמד זוטר.

ההערכה בענף התעופה הצבאית היא שה-F-35 יהיה מטוס הקרב המאויש האחרון, ואחריו יפותחו רק כלי טיס בלתי מאוישים למטרות קרב.

ה-X-35 יהיה לבסיס של ה-F-35 לייטנינג II.

לוגיסטיקה אוטונומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד החידושים בתוכנית ה-JSF הוא גישת הלוגיסטיקה האוטונומית. לוגיסטיקה אוטונומית היא פתרון מצורף למטוס ה-JSF שתורם להצגת מטוס, פרמטרים אופרטיביים, רישום המטוס, רשמה עדכונים ותחזוקה, היסטוריית מרכיבים, דיאגנוזות, תחזיות, ניהול תקינות, ושרות תמיכה ל-F-35. בעיקר, לוגיסטיקה אוטונומית משתמשת בסקירה "מאחורי הקלעים", תחזוקה ותחזית כדי לתמוך במטוס ולהבטיח את התקינות המומשכת. הפתרון של ניהול התקינות לF-35 בדרך כלל ידוע כתחזית מצב וניהול תקינות, או ת.מ.נ.ת (באנגלית PHM).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]