תחנת הכוח הראשונה בחיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תחנת הכוח הראשונה בחיפה
תחנת הכוח הראשונה בחיפה 02.jpg
מידע כללי
סוג תחנת כוח עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
מייסדים פנחס רוטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה ? – 10 ביוני 1925 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פתיחה רשמי 10 ביוני 1925 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל אריך מנדלסון, ריכרד קאופמן עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות מודרנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תחנת הכוח הראשונה בחיפה החלה לפעול ב-10 ביוני 1925 במעמד פנחס רוטנברג, מנהלי חברת פיק"א, סולל בונה ומועצת פועלי חיפה. את הממשל הבריטי ייצג מר נובל, מנהל מע"צ במחוז הצפון. ב-25 ביוני התקיים טקס החנוכה של התחנה במעמד הנציב העליון הרברט סמואל. התחנה נחשבת לאחת הדוגמאות הראשונות של ארכיטקטורה מודרנית בארץ ישראל[1]

תחנת הכוח הראשונה בחיפה

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הכוח הראשונה בחיפה הוקמה במקביל לתחנת הכוח בטבריה, והופעלה באותו יום. בדומה לטבריה, גם חיפה, בזמן הקמת התחנה, לא הייתה עיר גדולה במיוחד. בטבריה הבחירה להקים את התחנה נבעה מתוך רצון ליצור חיבור לעורף העירוני של תחנת הכוח העתידית בנהריים. במקרה של חיפה הבחירה נבעה מאמונה בעתידה של העיר. כבר בספרו "אלטנוילנד" כינה הרצל את חיפה "עיר העתיד" וגם הבריטים הפכו אותה לצומת חשוב בפרישת קווי הרכבת שתכננו במזרח התיכון.[2]

תחנת הכוח הראשונה בחיפה

עיתון "דבר" דיווח שבערב הפעלת התחנה לראשונה הודלקו אלפי נורות שנתלו על חזיתה והמראה זכה לתשואות מהקהל שהגיע לצפות באירוע. ההשקה הרשמית של התחנה נדחתה ל-25 באותו החודש כיוון שבאותו הזמן ביקר הנציב העליון בארץ ישראל, ורוטנברג היה מעוניין בנוכחותו בטקס.

עם הפעלת התחנה החלו ועדי השכונות בחיפה (בת גלים, נווה שאנן, אחוזת הרברט סמואל, והר הכרמל) לפנות להנהלת חברת החשמל בבקשה להארכת קווי החשמל לשם חיבור המבנים בשכונות. החוזים בין ועדי השכונות לבין החברה כללו תשלום על הקמת רשת החשמל או על הצבה וחיבור של טרנספורמטורים והתחייבות לשימושים מינימליים שנקבעו באותם חוזים. החברה העמידה לטובת ועדי השכונות הלוואה למימון חלקי של החוזים.[3]

בשנים הבאות גדל הביקוש ונוספו לקוחות חדשים וביניהם, מפעלים וחברות תעשייתיות, כמו מפעל "שמן" וחברת "של". כדי לעמוד בביקוש שהלך וגבר, הוקמו קווי חשמל חדשים שקישרו את התחנה בחיפה לתחנה בתל אביב ולתחנת הכוח ההידרואלקטרית שנבנתה בנהריים.[1]

בתחילת שנות ה-30 הודממו שלוש תחנות הכוח שפעלו באמצעות דיזל גנרטורים, בתל אביב, בחיפה ובטבריה, והן שימשו רק כעתודה ולמקרי חרום.[4]

במרץ 1935 הוקמה תחנת הכוח הקיטורית הראשונה בחיפה, שנקראה לימים, תחנת הכוח חיפה א'.

תכנון התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט חזית תחנת הכוח הראשונה בחיפה

עבודות תכנון התחנה החלה ב-1924 לאחר שפנחס רוטנברג קיבל את תמיכת הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל. תמיכת הנציב הייתה חשובה לרוטנברג שניסיונו בזמן הקמת תחנת הכוח הראשונה בתל אביב, לימד אותו שתמיכת הבריטים היא הפתרון המרכזי לחשש בוועד הפועל הערבי מ"החשמל היהודי".

שרטוט חתך תחנת הכוח הראשונה בחיפה

רוטנברג בחר להקפיד על איכות תכנון אדריכלית בכל תחנות הכוח שהקים באותן שנים וגם במקרה של תחנת הכוח בחיפה פנה לאדריכלים מהשורה הראשונה כדי שיעצבו את המבנה. ב-1923 פנה רוטנברג לאדריכל היהודי גרמני אריך מנדלסון וביקש ממנו לתכנן את תחנת הכוח ההידרואלקטרית על הירדן ואת תחנת הכוח בחיפה. מבחינתו של מנדלסון ההזדמנות לתכנן תחנת כוח הייתה מימוש של אידיאל המודרניות הן כמתכנן והן כציוני נלהב. בעקבות הפניה הגיעה מנדלסון לביקור בישראל שבמסגרתו יצר סקיצות לשני הפרויקטים ולמד את האתרים. הסקיצות כללו פרספקטיבה אקספרסיבית, תוכניות וחתכים. על בסיס התכנון שיצר מנדלסון החלו במחלקת התכנון של חברת החשמל בשרטוט תוכניות, חזיתות וחתכים של התחנות. התכנון המוצע התבסס על מבנה נקי קווים עם גג שטוח, תוכנית מלבנית קומפקטית ואסימטריות בביטוי התלת ממדי. תכנון המזכיר את תחנת הכוח שתכנן מנדלסון במפעל הטקסטיל "מאייר – קאופמן" בגרמניה.[1] עבודת התכנון נתקלה בקשיים בגלל התנגדות הוועד הפועל הערבי ומנדלסון, ממקום מושבו בברלין, הרגיש שהעיכוב בתכנון אינו מוגבל לסוגיה הפוליטית. במכתב שכתב לאדריכל ריכרד קאופמן, מתלבט מנדלסון בסוגיה. למרות זאת בסוף 1923 העביר מנדלסון לרוטנברג סדרת שרטוטים סופיים לתחנה בחיפה. בתגובת רוטנברג, שנשלחה למנדלסון במכתב מתחילת 1924, נכתב שהצעתו תעלה לדיון במועצת המנהלים של החברה אך לא סביר שתתקבל בגלל המודרניות המובהקת של התכנון. לטענתו של רוטנברג הבריטים העדיפו תכנון שמכונה בתאוריה האדריכלית, רגיונליזם קולוניאליסטי,[5] על פני המודרניזם האירופאי. חוקרי מרכז המחקר למורשת האדריכלות בטכניון כותבים בספר המוקדש לפרויקטים האדריכליים של חברת החשמל, שנראה שרוטנברג שהעדיף להיות הפוסק האחרון בנושאי התכנון בחברה, השתמש בהתנגדות הבריטית כדי לוותר על שירותיו של מנדלסון ולהימנע מהתנגשות בין רצונותיהם.[1]

עוד לפני תום ההתקשרות עם מנדלסון פנה רוטנברג לקאופמן שביקש ממנו לתכנן את התחנה. קאופמן, אף על פי שהיה בקשר אישי עם מנדלסון, ושתכנון תחנת הכוח בתל אביב עלה על שרטון, לקח על עצמו את התפקיד. הוא עדכן את מנדלסון במכתב והחל להכין מספר גרסאות לתכנון. אך גם במקרה זה, התכנון לא יצא לפועל. ביולי 1924 כתב לו רוטנברג שבגלל התנאים הטופוגרפיים שאתר, נאלצו בחברה לשנות את התכנון ובגלל קוצר הזמן האחריות על התכנון הועברה למחלקת התכנון של החברה. באוגוסט 1924 החלה עבודת התכנון בחברה וחלק מן השרטוטים שהופקו באותה התקופה חתומים על ידי מתכנן החברה ש.ד. סורסקי וחלק על ידי רוטנברג עצמו. מקורות ההשראה לתכנון הסופי היו הן עבודתו של קאופמן והן עבודתו של מנדלסון.[1] הכניסה לבניין הייתה מגרם מדרגות רחב שנוצר בגלל התנאים הטופוגרפיים. הבניין עצמו היה מודרני במובהק עם קווים נקיים ומגדל בולט ששובר את הסימטריה. הגג התבסס על מערכת מסבכים שיצרה שיפוע קל שהוסתר בחזית על ידי מעקה הגג המוגבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן-ארצי יוסי, חיפה-היסטוריה מקומית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשנ"ח 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 הרברט גילברט, סלבינה ססנובסקי ואיטה היינצה-גרינברג, בשאיפה למצוינות באדריכלות: מבנים ופרויקטים של מפעל החשמל בארץ ישראל 1921-1942, חיפה: כתר ומרכז המורשת הפקולטה לארכיטקטורה, הטכניון, 2003
  2. ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, ירושלים: יד בן צבי וחברת החשמל, 2003
  3. ^ ארכיון חברת החשמל. מיכל A36
  4. ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, ירושלים: יד בן צבי וחברת החשמל, 2003
  5. ^ רון פוקס, אדריכלות בירושלים בתקופת המנדט: היסטוריציזם מול מודרניזם, ירושלים בתקופת המנדט, יד בן צבי, 2003, עמ' 197-203