אלטנוילנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר בהוצאת בבל; 2002, 2007

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעתים בהשפעת היידיש: אלטניַילנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע למדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל. הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".[1]

כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב".[2][3] הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם למדינה האוטופית שבספרו.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.

אוטופיות ציוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטופיה

במאה ה-19 רווחה אופנת כתיבת אוטופיות בנושאים שונים. גם אנשים שהחזיקו בהשקפות ציוניות כתבו בז'אנר זה. לספרו של הרצל קדמו מספר חיבורים ציוניים-אוטופיים, בהם 'חזות העתיד' (Ein Zukunftsbild;‏ 1885) למנחם אדמונד איזלר, ו-'מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי' (1893) לאלחנן ליב לוינסקי, וכן חיבורים דוגמת Looking Ahead (אנגלית: "מבט קדימה"; 1899) לרב חיים הנרי פרירה מנדס (Mendes), אשר חזו עלייה המונית לארץ ישראל ותיארו כיצד תיראה המדינה היהודית בארץ ישראל בעתיד; אולם הם זכו לתפוצה ולתהודה מעטים ביחס לחיבורו של הרצל. הספר הושפע גם מאוטופיות כלליות כמו ספרו של תאודור הרצקה, שהיה עמיתו של הרצל בעיתון הווינאי "נוֹיֶה פְרַיֶיה פְּרֶסֶה" "פריילנד: חזון עתיד סוציאלי".

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של המהדורה הראשונה. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה).

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר מתארת אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג (Löwenberg), הסובל מאבטלה ומכך שאהובתו, ארנסתינה לאפלר, מחליטה לנתק איתו את הקשרים, אחרי שהתארסה עם "סגן ראש בית המסחר שמואל ויינברגר ובניו", בגלל היותו בעל הון. הוא מחליט להתאבד, אבל נתקל במודעה מסקרנת המפגישה אותו עם אריסטוקרט פרוסי וצורר אדם זועף אשר חזר מאמריקה וקורא לעצמו קינגסקורט (Kingscourt), המציע לו להצטרף למסע התבודדות באי באוקיינוס השקט. עוד לפני כן, פוגש פרידריך במשפחת רוכל עני בשם חיים ליטוואק, ותורם להם מספר פעמים כסף עבור מזון, שכר דירה והסדרת חובות.

בדרכם הארוכה של פרידריך וקינגסקורט לאי באוקיינוס השקט, עוגנים השניים בנמל יפו, תרים את יפו וירושלים ומוצאים אותן במצב מדכא (כפי שראה אותה הרצל עצמו במסעו לארץ ישראל בשנת 1898) ופוגשים רופא עיניים בשם ד"ר אייכנשטם (Eichenstamm), אשר ממליץ להם לבקר את המושבות העבריות החדשות: ראשון לציון, רחובות ודומיהם.

לאחר 20 שנה של בידוד באי (בשנת 1923) חוזרים שני הנוסעים לארץ ישראל ועוגנים בחיפה, שם הם פוגשים בבנו של הרוכל, דוד ליטוואק (David Littwak), אשר חשב את פרידריך למת (פרידריך ביקש לפני נסיעתו שאם לא יחזור תוך שבוע יודיעו שנספה בטיפוס הרים). הוא לוקח אותם לביתו, הקרוי "פרידריכסהיים", ומראה להם את משפחתו: אשתו שרה, אחותו מרים (אותה ראה פרידריך עוד בווינה, בעודה תינוקת) ובנו פרידריך. לאחר מכן הם נוסעים למחזמר בשם "שבתי צבי" בחברת ד"ר רשיד ביי (Reschid Bey), ערבי ארצישראלי, ושם הם פוגשים את ד"ר אייכנשטם, אשר נעשה נשיא החברה החדשה.

החבורה נוסעת לטבריה, לחגוג את חג הפסח במחיצת הוריו של דוד, אשר שכרו שם בית עקב מחלתה של אמו של דוד. בדרך הם לוקחים אתם את רשיד ביי ואת האדריכל שטיינק (Steineck), זקן זועף כקינגקורט. הם מגיעים בדרכם אל אחוזה בשם "כפר חדש" (Neudorf), שם מתברר כי דוד עומד בראשות מפלגה לקראת הבחירות הבאות לקונגרס, וכי הם באו אל האחוזה על מנת להשתתף בכנס בחירות, בו נואמים שטיינק, אשר יוצא נגד ראש המפלגה היריבה הרב ד"ר גייער (Geyer) בעל ההשקפות הגזעניות, מנדל, נציג מפלגתו של ד"ר גייער הקורא לגרוש את אלה שלא תרמו לבניין הארץ, ודוד ליטוואק, אשר סותר את דברי מנדל ומפלגתו ומצליח לגרוף את קולות אנשי כפר חדש.

בטבריה הם פוגשים את הוריו של דוד ואת שאר האורחים: גברת גוטלנד מאמריקה, כומר אנגליקני מירושלים בשם הופינקס, אחיו של האדריכל פרופסור שטיינק, והאב איגנץ מהמסדר הפרנציסקני. בטיול בשדרה בטבריה פוגש פרידריך את מכריו אשר הכיר בטקס האירוסים של ארנסתינה: מר שיפמן, ד"ר וולטר ואשתו, הזוג שלזינגר, ארנסתינה ויינברגר ובעלה, והבדחנים גרין (המומחה במשחקי לשון) ובלוי (המומחה בעקיצות ובדיחות אישיות).

ליל הסדר נערך בבית ששכרו הוריו של דוד בטבריה. במהלך הסעודה מוזכר אדם בשם יוסף (ג'ו) לוי (Tschoh Levy), אשר, כך מתברר, הקים וניהל את התנועה הציונית מתחילתה. אחרי ברכת המזון וסיום הסדר הם מדלקים את הפונוגרף ומשמיעים את סיפורו של ג'ו לוי על תחילת התנועה, כפי שהוקלטה על ידי דוד. אחרי חג הפסח נסע דוד לעבר הירדן, יחד עם פרידריך, מרים ופרופ' שטיינק בעוד קינגסקורט נשאר עם שרה ופרידריך הקטן בטבריה (רשיד ביי והאדריכל חזרו לחיפה). לאחר מכן נפגשו שתי הקבוצות בעמק הירדן, ומשם נסעו הם לים המלח.

מים המלח המשיכה החבורה לירושלים, שם הם שוכרים חדר בבית מלון מול שער יפו והולכים להתפלל ולערוך קבלת שבת בבית המקדש. ביום ראשון נערכו הבחירות לקונגרס, ולכן היה צריך דוד לחזור לחיפה. באותו זמן לקחו מרים ופרופ' שטיינק את פרידריך אל בית הצייר איזקס, שם מוסבר לו על האמנות והפילוסופיה בחברה החדשה (תוך כדי סיפורו של איזקס על האקדמיה היהודית, נכנס ד"ר מרכוס, נשיא האקדמיה, בדרך מקרה), וכשהוא חוזר, מתברר כי פרידריך הקטן חולה, וקינגסקורט (אשר מחבב ב"חשאי" את הילד) נשאר לסעוד את מיטתו, על פי מצוות הרופאים הרבים אשר מגיעים לרפאותו. בינתיים דוד חוזר לירושלים (יחד עם רשיד ביי). לאחר שמבריא הילד, הולך קינגסקורט, יחד עם פרידריך, לקיים את הנדר אשר נדר בזמן המחלה: להצטרף לחברה החדשה כשיבריא פרידריך. הם הולכים אל בית הנשיא על מנת להתיעץ איתו בעניין זה, אך כשהם מגיעים מתברר כי הנשיא חולה מאוד, וכשהם חוזרים לבית המלון בערב נודע להם כי ד"ר אייכנשטם נפטר.

לאחר שבוע מתכנסים הצירים לבחירת נשיא חדש, כאשר לא ברור האם ייבחר ד"ר מרכוס או יוסף לוי, מסתובבות שמועות כי האחרון יוותר על המשרה. בתוך כך נודע לדוד כי מצב בריאותה של אימו התדרדר, ולכן הוא מחליט לנסוע עם אחותו לטבריה בעוד אשתו ובנו יגיעו אחריו, יחד עם פרידריך וקינגסקורט. השניים הולכים, יחד עם רשיד ביי, לבית הקונגרס לצפות בבחירת הנשיא החדש (שם פוגש פרידריך בשלישית את החבורה הוינאית מתחילת הספר, אשר כעת מכנה אותם קינגסקורט כ"כלוב הקופים") שם מחליטים ד"ר מרכוס ולוי כי עדיף למנות את דוד ליטוואק לנשיא החברה החדשה, הצעה שמתקבלת ברוב קולות. הם ממהרים לנסוע לטבריה, (אחרי ששרה והילד נוסעים לפניהם) לשם הם מגיעים לפני הגעתה של הטלגרמה אודות בחירתו של דוד לנשיא. כאשר דוד ופרידריך נכנסים לחדר החולה לבשר לה את הבשורה, היא נותנת את ברכתה לנישואי פרידריך עם מרים, ולאחר שבעלה מודיעה לה את החדשה, היא הולכת לעולמה.

תיאור החברה בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת ההוצאה המחודשת של אלטנוילנד, ב-5 שפות, בהוצאת הנוער העובד והלומד; צוירה על ידי מנשה קדישמן

השינויים המתוארים בספר כוללים התפתחויות חברתיות, תרבותיות, תעשייתיות, טכנולוגיות, כלכליות, דמוגרפיות, עירוניות, ממשלתיות וכדומה. בין היתר מתוארת בספר "תעלת הימים", המחברת את הים התיכון לירדן, המשמשת הן להפקת חשמל והן לשייט.

בפרק ה' של החלק הרביעי של "אלטנוילנד", מופיעה פוטורו (בספרדית: עתיד), היא ספינת החכמים, ספינת פאר איטלקית, שאליה הוזמנו היוצרים, ההוגים, הממציאים ואנשי התרבות הבולטים בעולם למסע תענוגות מחופיו האירופאיים של הים התיכון, ועד לארץ ישראל, בה שוטטו זמן מה.[4]

שנת מסעה של ה"פוטורו" אינה מצוינת במפורש, אולם על-פי המסופר ברומן ניתן לתארכה לסביבות 1920.

בחזונו של הרצל אין התייחסות מפורשת לשפת הדיבור בארץ. הדמויות פונות אל האורחים דוברי הגרמנית בשפתם, ילדי בית הספר וכן השומרים של המושבה רחובות מקבלים את האורחים בשירים בעברית, וחלק מן הדיונים הפוליטיים הסוערים במערכת הבחירות ב"כפר חדש" מתנהלים ביידיש.

החברה החדשה, לפי האוטופיה של הרצל, מאמצת את התרבות האירופית, אך דוחה חלק ממנה, כגון את המתחים המעמדיים והדתיים, באמצעות הקמת חברה חילונית ושוויונית ומדינת רווחה, אם כי זו אינה סוציאליסטית לגמרי, שכן יש בה מקום רב גם ליוזמה פרטית. העקרון החברתי מוגדר בשם "הדדיות" - דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם.

מרכזה הכלכלי של המדינה העתידית איננו ירושלים, כי אם חיפה. ירושלים היא המרכז המדיני והרוחני של החברה, בה משוכנים הפרלמנט ("הקונגרס"), "היכל השלום" וכן גם בית המקדש שהוקם מחדש (אם כי לא על מקומו של מסגד עומר, וצורתו אינה שונה בהרבה מבית כנסת רגיל.)

קיים שוויון זכויות מלא לתושבים הערבים, וחלק מן העלילה הפוליטית של הרומן מתייחס לניסיון של רב קנאי המבקש לשלול את זכויותיהם של הלא-יהודים - אך נכשל במערכת הבחירות. אחד מסגני היו"ר של "החברה החדשה" הוא מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי - ובזה מבטא הרצל את גישתו הליברלית הבסיסית, גם כהתרסה נגד הגזענות האירופית: אם אירופה דוחה את היהודים, הרי המדינה היהודית מקבלת כל אדם ללא הבדל דת וגזע.

המהנדס החיפאי רשיד ביי מספר בספר כי תושביה הערבים של המדינה הרוויחו מבואם של היהודים. כך הוא מסביר: "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. האיכרים גרו בבתי חומר עלובים שלא היו ראויים אפילו למגורי בעלי חיים. הילדים שכבו עירומים ומוזנחים ברחובות וגדלו ללא השגחה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצוינים בין אם רצו בכך ובין אם לאו... כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של התתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב... החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר".

תפוצה והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעים מהספר על חזונו של הרצל בנוגע לים המלח
רחוב אלטנוילנד בהרצליה, המוליך מכביש 2 למרינה הרצליה
גרפיטי התואם את דבריו של הרצל: "אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".

כבר בשנת תרס"ב, שבהּ ראה אור, תורגם הרומן ליידיש על ידי הסופר ומבקר הספרות היידי הנודע בעל-מחשבות (ד"ר ישראל איסידור אליישֶב), לבקשתו האישית של הרצל. הואיל ובאותהּ העת הייתה יידיש שפת אימם של רוב יהודי אירופה, היה תרגומו של אליישב זה שבו קראו מרבית היהודים את קריאתו של הרצל לייסוד מדינה יהודית.

הספר השפיע רבות על התנועה הציונית, ולא רק על האגף הסוציאליסטי שבהּ. בספר גם המקור לסיסמה הציונית המוכרת: "אם תרצו – אין זו אגדה" (במקור הגרמני: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"). אמרה זו מופיעה בעמוד הפתיחה של הספר, ואילו בסיומו, ב"אחרית דבר", כותב הרצל: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".

תוך פחות משנה תורגם הספר לשש שפות, אך זכה גם לביקורת, בעיקר מצד אחד העם. היה זה על העדר הזהות היהודית בספר ועל חוסר הישימות של החזון שביישוב הארץ בידי מיליוני יהודים, מבלי לנשל את אוכלוסייתה הערבית המקומית. ביקורת נוספת טענה כי בספר, כמו באוטופיות אחרות, לדמויות אין עומק אלא הם טיפוסים מייצגים.

בשנת 2004 חוקק חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), ה'תשס"ד-2004. בעקבות החקיקה החליטו תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות לקיים בבתי ספר בכל רחבי הארץ פעילויות להפצת חזונו של הרצל כפי שהוא מתבטא בספרו 'אלטנוילנד'. בין היתר הוציאה תנועת הנוער העובד והלומד מהדורה חדשה של הספר, בחמש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית.

לציון שנת המאה ליציאתו לאור של "אלטנוילנד", משרד החינוך ויזמים פרטיים השיקו בשנת 2002 תחרות חיבורים בשם "נוער חושב מחר" שבה בני נוער כתבו על חזונם למדינת ישראל של שנת 2030.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תל אביב / סיפור מאת תיאודור הרצל; העתיק לעברית נ.ס. (=נחום סוקולוב), ורשה: הוצאת האורגניזציה הציונית הרוסית, תרס"ב
  • בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה; תרגם: דב קמחי; עריכה: אלכס ביין (בתוך "מבחר כתבי הרצל, בשנים עשר כרכים"), תל אביב: מצפה, תרצ"ד-1934
  • אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה: רומן / מאת תיאודור הרצל; מגרמנית: שמואל שניצר, חיפה: חברה להוצאת ספרים, 1961
  • אלטנוילנד: רומן / תיאודור הרצל; מגרמנית: מרים קראוס, תל אביב: בבל, תשנ"ז-1997 (מהדורות נוספות: תשס"ב-2002; תשס"ד 2004; תשס"ח 2008 - מהדורת "עם הספר")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יומני הרצל, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ב', עמ' 139. "היום באומניבוס בנסיעתי... עלה במוחי השם של רומן ציון שלי אלטנוילנד. הסתמכות על שם בית הכנסת בפראג אלטנוישול. זה יהיה שם מפורסם"
  2. ^ ספר זמין ברשת בנימין זאב הרצל, תל אביב (תרגום: נחום סוקולוב), בפרויקט בן-יהודה
  3. ^ השם מופיע כבר בספר יחזקאל, פרק ג', פסוק ט"ו, בתור שמה של "הגולה הישבים אל נהר כבר".
  4. ^ תיאודור הרצל, "אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה", תרגום: שמואל שניצר, חיפה - חברה להוצאת ספרים, 1961, עמ' 172-179.