לדלג לתוכן

הקמת תשתית החשמל בתל אביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תחנת הכוח ברחוב החשמל בתל אביב
תמונה מ-1929
מגדל המים ששירת את תחנת הכוח
עמוד חשמל שהיה חלק מהרשת המקורית שנבנתה החל מ-1920 ועדיין עומד (לאחר שימור). העמוד נמצא ברחוב רזיאל ביפו

הקמת תשתית החשמל בתל אביב וסביבתה החלה בתחילת המאה ה-20. התשתית כללה מערכות ייצור חשמל, הולכה והשנאה והייתה, ברובה, פרי יוזמתו של פנחס רוטנברג. חלקים ממערכות אלו הוכרזו כאתרי מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.[דרוש מקור]

מערכות החשמל הראשונות בתל אביב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת המאה ה-20 רכשו בעלי ממון בתל אביב וביפו גנרטורים פרטיים ששירתו את בתיהם ועסקיהם. ב-1920 רכשו ראשי העיר גנרטור חשמלי מרכזי בהספק של 35 קילו-וואט, עד-1922 חוברו למערכת 141 צרכנים, 65 פנסי תאורה ומשאבה לאספקת מים. עם התרחבות העיר נוצר מחסור בחשמל והיה צורך להקים תשתית משמעותית יותר.

תחנת הכוח של פנחס רוטנברג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס רוטנברג עלה לארץ ישראל ב-1919 והחל בתכנון פרויקטי תשתית בתחום המים והאנרגיה. במרץ 1921 הציג בפני הנציב העליון, באותה תקופה, הרברט סמואל את תוכניותיו להקמת תחנות כוח מבוססות אנרגיה הידרואלקטרית לאורך נהר הירדן ונחל עוג'ה (הוא נחל הירקון). במאי 1922 קיבל רוטנברג את שני הזיכיונות המיוחלים (לירדן ולירקון) והחל במימוש התוכניות[1]. את פעילותו בתל אביב-יפו ביצע במסגרת חברת שהקים בשם חברת החשמל ליפו (ב 29 במרץ 1923 הקים רוטנברג את חברת החשמל לפלשתינה שקלטה לתוכה את פעילותה של חברת החשמל ליפו[2]).

במקביל להגשת התוכניות לאישור החל האדריכל ריכארד קאופמן לתכנן תחנת כוח הידרואלקטרית בקרבת מקורות הירקון אולם עקב אי הסכמה עם בעלי הקרקע הערבים במקום החליט רוטנברג להקים תחנה מבוססת דיזל בתל אביב. האתר שנבחר הייתה שכונת רמת השרון שם הוקצו כ-20 דונם לבניית תחנת כוח דיזל גנרטורים. בסופו של דבר תוכננו מבני התחנה, המסיבים, על ידי האדריכל יוסף ברלין[3] בסגנון אר דקו. מתחם התחנה כלל את תחנת הגנרטורים שבנה ברלין, מבנה שנותר מהחווה החקלאית שפעלה במקום, מגדל מים[4] ובאר מים שסיפקה מים לתחנה. התחנה, בהספק של 300 קילו-ואט, החלה לספק חשמל ב-23 ביוני 1923[5] ופעלה עד 1957[6][7][8][9][10].

עקב הגידול המהיר של העיר תל אביב לא הצליחה התחנה לספק את תצרוכת החשמל ולכן סיפקו תחנות אחרות בארץ את החסר (תחנת הכוח חיפה שהחלה לספק חשמל ב-1925, תחנת נהריים שהחלה לספק חשמל ב-1932 ותחנת הכוח בטבריה). ריחוקן של תחנות אלו מתל אביב הביא לבזבוז בהולכת החשמל. בנוסף נפגעו קווי ההולכה בתקופת המרד הערבי הגדול ב-1936 ולכן הוחלט על הקמת תחנת כוח נוספת בקרבת תל אביב. ב-1938 נחנכה תחנת הכוח רדינג שסיפקה, בתחילה, 24 מגה-וואט לרשת החשמל.

הולכה והשנאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחנת הכוח נפרשו כבלי מתח גבוה בתעלות תת-קרקעיות והתחברו לחמישה שנאים, שהוקמו ברחובות תל אביב, שם הונחת מתח החשמל למתח נמוך (220–380 וולט):

עם התרחבות העיר נבנו תחנות שנאים נוספות ובניהן השנאי ההיסטורי של חברת חשמל - שדרות ח"ן ותחנות שנאים ברחוב אוסישקין.

ברחוב רזיאל ביפו עומד עמוד התאורה האחרון שהיה מחובר לרשת החשמל הראשונה והופעל לראשונה בנובמבר 1923. העמוד שוחזר ב-2015.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לזכיונו של רוטנברג, דואר היום, 11 ביוני 1923
  2. ^ חברת חשמל לישראל, עבודת מחקר של רז דבי
  3. ^ מול הצעתו ברלין נבחנו הצעותיהם של האדריכלים אלכסנדר ברוולד ושל קאופמן
  4. ^ מגדל המים ברחוב החשמל באתר עיריית תל אביב
  5. ^ באותה תקופה חיו בתל אביב כ-4,000 תושבים
  6. ^ מבני התחנה שופצו ושומרו וממשיכים לשמש את הנהלת החברה
  7. ^ תחנת-הכוח הראשונה בתל אביב באתר חברת חשמל
  8. ^ סיפורה של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב באתר Time Out תל אביב, 26 בדצמבר 2016
  9. ^ תחנת הכוח ברחוב החשמל בתל אביב - אז והיום באתר מט"ח
  10. ^ אור בתל אביב באתר של יוסי גולדברג
  11. ^ דני רכט, השנאי בפינת אלנבי ורוטשילד, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
  12. ^ שלטונות יפו התנגדו לפעילותו של רוטנברג לחישמול העיר ורק לאחר שהוארו רחובות תל אביב הסכימו להעברת חשמל ליפו
  13. ^ דני רכט, השנאי "השלישי" בגבול יפו תל-אביב, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
  14. ^ "כמו חדשה" - כמעט בת 90 ועדיין עובדת במרץ! באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 4 בדצמבר 2012
  15. ^ מיכאל יעקובסון, סיבוב בתחנת ההשנאה של חברת החשמל בדרך אילת באתר "חלון אחורי", 28 באוקטובר 2020
  16. ^ דני רכט, השנאי בשדרות ירושלים, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
  17. ^ אדריכל שמואל גילר, השנאי ברחוב יפת וגן השניים, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"