תַנְוִּין (בערבית: تَنوِين) הוא אחד מסימני התשכיל. הוא מסומן על ידי הכפלה של אחד הסימנים (פתחה, כסרה או דמה) ומסמן שצריך להוסיף נון לאחר התנועה. הוא מסומן רק בסופי מילים.
כאשר כותבים בערבית ספרותית עם תשכיל, ישנן שלוש וריאציות לתנווין: פַתְחַתַא֫ן (פתחה כפולה) ـً, כַּסְרַתַא֫ן (כסרה כפולה) ـٍ ודַ֗מַּתַא֫ן (דַ֗מַּה כפולה) ـٌ, המבוטאות כ-/an/ ,/in/ ו-/un/, בהתאמה. התנווין מופיע רק בסופי מילים.
הסימן פתחתאן מופיע לרוב בתצורת اً (על גבי אליף), ةً (על גבי תא מרבוטה) או ءً (על גבי המזה). כאשר מסמנים מילה בפתחתאן, לרוב מוסיפים לה אליף בסופה, אלא אם כן המילה מסתיימת בתא מרבוטה, באליף או באליף מקסורה. אם המילה מסתיימת בהמזה (ء), מוסיפים אחריה אליף רק בחלק מהמקרים. האליף שמתווספת למילה מופיעה גם בכתיב חסר ניקוד/תשכיל.
כתב ערבי סיני הוא כתב פרסו-ערבי שאומץ לכתיבה של שפות סיניות כמו מנדרינית (במיוחד הניבים באזור לנין, זונגיואן ומנצ'וריה) או בדונגאן. מערכת כתיבה זו ייחודית (בהשוואה למערכות כתיבה אחרות המבוססות על ערבית) בכך שכל התנועות, ארוכות וקצרות, מסומנות במפורש בכל עת בסימני תשכיל (לא אבג'ד). בכתב זה, נעשה שימוש נרחב בשלושת וריאציות התנווין לייצוג צליל /-n/, ולפעמים גם לייצוג צליל /ng-/.
