תסמונת כאב אזורי מורכב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תסמונת כאב אזורי מורכב (Complex Regional Pain Syndrome, CRPS. בעבר כונתה reflex sympathetic dystrophy RSD) היא אחת התסמונות הקשות ביותר של כאב כרוני. הכאב מופיע באחד הגפיים, בדרך כלל לאחר חבלה ופוגע בתפקוד אותו איבר ובאיכות החיים של החולה במידה ניכרת.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

CRPS היא תסמונת של כאב כרוני של אחד הגפיים, לרוב בחלקו המרוחק המופיע לאחר חבלה באותו אזור. הכאב הוא קשה וגורם לסבל ולרוב אינו פרופורציונלי לעוצמת החבלה. קיימים חולי CRPS קשה מאוד שהופיע לאחר חבלה קלה של אותו אזור. מכניזם היווצרות התסמונת אינו ברור ונעשים עדיין מחקרים רבים כדי לגלותו. בנוסף לכאב יכולים להופיע תסמינים נוספים כמו רגישות יתר, לעתים קיצונית, למגע וכן שינויים של העור, של השיעור, של הצבע ושל הטמפרטורה של האזור החולה והפרעה מוטורית אזורית. התסמונת מתחלקת לשני תת-סוגים:

  • CRPS סוג I - כאשר התסמונת מופיעה ללא עדות לפגיעה עצבית מקומית.
  • CRPS סוג II - כאשר יש הוכחה שקיימת פגיעה עצבית משנית לחבלה.

שכיחות התסמונת היא 20 מקרים ל- 100000 אנשים, ב-80% מהמקרים נפגעות נשים והגיל הממוצע הוא 30-50.

מכניזם היווצרות התסמונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, אין עדיין ידע ברור כיצד נוצרת תסמונת זו. קיימות מספר השערות:

  • פגיעה עצבית ראשונית - כתוצאה מהנזק לעצבים באזור החבלה, משתחררים מאותם עצבים חומרים מסוימים הגורמים לתגובה דלקתית כרונית לעצב הפגוע, להרחבת כלי דם עם זליגה החוצה של נוזלים ובצקת מקומית הלוחצת על העצבים הפגועים והמודלקים ומגבירה את הכאב.
  • פגיעה ראשונית של כלי דם - כתוצאה מכך כלי הדם מתכווצים ומגיע פחות חמצן לאזור. עקב כך נוצרת חמצת מקומית שביחד עם המחסור היחסי בחמצן מביאה לכאב.
  • פגיעה מרכזית - לפי תאוריה זו החבלה בפריפריה גורמת לגירוי יתר של אזורים מסוימים במוח ההופכים רגישי יתר ועל כן, הכאב האמור להיות יחסית קל, הופך לבלתי נסבל.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאב כרוני, מתמיד באזור הפגוע. כאב זה גובר, בדרך כלל, עם תנועה או נגיעה באותו אזור.
  • שינויים במערכת האוטונומית המקומית המתבטאים בשינוי צבע וטמפרטורה של האזור, הזעת יתר ובצקת מקומית.
  • שינוי בעור, בשיעור ובצורת הצפורניים.
  • חולשה וקושי בתנועה של אותו גף, רעד.

הכאב והפגיעה באיכות החיים יכולים להיות כה עזים עד כדי שבמקרים מסוימים יש הממליצים על כריתת הגף החולה. עם חלוף הזמן (בדרך כלל מספר חודשים עד למעלה משנה), הכאב המקומי הולך ופוחת אך מתפתח ניוון של האזור הפגוע היכול לההפך לבלתי תפקודי. האבחנה נעשית בעקבות תסמינים אלו. בנוסף, צלומי הדמיה שונים יראו ירידה בצפיפות עצם אזורית, נוון שרירי ובצקת. אין בדיקות מעבדה ייחודיות לתסמונת.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטרואידים (למשל, Prednisone) - מביא להקלה בכאב בכ-80% מהחולים.
  • גאבאפנטין (Gabapentin) נחשבה למאוד יעילה בעבר, היום ידוע שיעילות זאת הולכת ופוחתת עם הזמן.
  • ביספוספונטים אלו תרופות המפחיתות את הפגיעה בצפיפות העצם, לאור העובדה שיש הסבורים שהפגיעה בעצם היא הגורם הראשוני לכאב.
  • הרדמה מקומית מבוצעת עם חומר הרדמה המוזרק תוך ורידית באזור הפגוע, במשך מספר ימים. יעילות יחסית טובה.
  • חסימה תרופתית של גנגליון סימפתטי מבוצע על ידי הזרקת חומרים חוסמים ומעכבי פעולה לתוך הגנגליון הסימפטתי האזורי ממנו יוצאים העצבים הסמפתטיים לאזור הפגוע. נחשב ליעיל במקרים רבים.

טיפול לא תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גירוי חשמלי של חוט השדרה מבוצע על ידי השתלת אלקטרודה המחוברת לסוללה ומגרה באופן מתמיד את חוט השדרה. טיפול זה, ביחד עם פיזיותרפיה נחשב ליעיל מאוד.
  • פיזיותרפיה זה טיפול משני שתכליתו היא מניעת נוון ועיווגים של האזור, לימוד הפעלה נכונה ושימוש במכשירי עזר המשפרים את תפקוד האזור הפגוע.
  • טיפול פסיכולוגי חשוב ביותר לאור התסכול והנזק הנפשי שתסמונת קשה זו יכולה לגרום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]