AGM-65 מאבריק

AGM-65 מאבריק
מידע בסיסי
ייעוד	טיל אוויר־קרקע
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	ריית'יאון, יוז
עלות יחידה	עד 160,000 דולר
מלחמות ומבצעים	מלחמת וייטנאם, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת המפרץ, מלחמת איראן-עיראק
תקופת השירות	30 באוגוסט 1972 – הווה (52 שנים)
פלטפורמת שיגור	מטוסי קרב מתקדמים
מאפיינים כלליים
הנעה	מנוע האצה רקטי
משקל	304-209 ק"ג
ממדים
אורך	2.49 מטר
קוטר	300 מ"מ
מוטת כנפיים	710 מ"מ
ביצועים
מהירות	0.93 מאך \ 1,139 קמ"ש (316 מטר לשנייה)
טווח	28 ק"מ
דיוק	1.5 מטר (CEP)
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי	57 ק"ג של חומר נפץ מרסק מסוג WDU-20/B (דגמים: A/B/C/D) ; 136 ק"ג של חומר נפץ מרסק מסוג WDU-24/B (דגמים: E/F/G)
מרעום	קרבה
הנחיה	אלקטרו-אופטית לדגמים: A/B/H/J/K, הדמיית תת־אדום לדגמים D/F/G, לייזר לדגם E

‏ AGM-65 מאבריק (באנגלית: Maverick) היא משפחת טילי אוויר־קרקע הכוללת דגמים בעלי ראש ביות אלקטרו־אופטי (A/B/D/F/G) ודגמים בעלי הנחית לייזר (C/E). הוא אפקטיבי כנגד מגוון רחב של מטרות טקטיות, לרבות נגד רכב קרבי משוריין, מטוסים, ספינות, ומאגרי דלק. כיום מיוצר הטיל על ידי חברת ריית'יאון.

כלי טיס שיכולים לשגר את ה־AGM-65 הם: A-4 סקייהוק, A-6 אינטרודר, A-7 קורסייר 2, A-10 ת'נדרבולט II‏, AH-1W סופר קוברה, ‏AV-8 הרייר 2, F-4 פנטום, F-5 פרידום פייטר, F-15E סטרייק איגל, F-16 פייטינג פלקון, F/A-18 הורנט, F-111 ארדווארק, P-3 אוריון, SH-2G סיספרייט, AH-64 אפאצ'י.

למעלה מ־75,000 טילי מאבריק על גרסאותיו השונות יוצרו. שימוש נרחב נעשה בטילי AGM-65B/D/G מאבריק על ידי חיל האוויר האמריקני במהלך מלחמת המפרץ. הטילים שוגרו בעיקר על ידי מטוסי A-10A ואחוז הפגיעות שלהם היה בין 80% ל־90%. חיל הנחתים האמריקני שיגר במלחמה מספר טילי AGM-65E ואחוז הפגיעות שלהם היה כ־60%.

פיתוח

AGM-65A

פיתוח הטיל החל ב־1965 על ידי החברות רוקוול ויוז איירקראפט כמענה לדרישות ZAGM-65 מאבריק לטיל אוויר־קרקע, שהונחו בעקבות ביצועיו הגרועים של ה־AGM-12 בולפאפ (Bullpup) במלחמת וייטנאם. ב־1968 נבחרה יוז להיות הקבלנית הראשית של המיזם. בספטמבר 1969 בוצע ניסוי הטיסה הראשון של אב הטיפוס הבלתי מונחה שכונה XAGM-65A, ובדצמבר אותה שנה נערך ניסוי בגרסה מונחית של הטיל אשר פגעה פגיעה ישירה במטרה. באוגוסט 1972 נמסר לחיל האוויר האמריקני טיל הייצור הראשון שכינויו AGM-65A.

ה־AGM-65A הוא בעל ראש ביות אלקטרו־אופטי ומרעום הקשה ומונע על ידי מנוע רקטי מדגם TX-481 ‏(SR109-TC-1) מתוצרת ת'יוקול. משקל ראש הקרב שלו הוא 57 ק"ג (125 ליברות). הוא היה טיל האוויר־קרקע הרב תכליתי בעל יכולת "שגר ושכח" הראשון שנכנס לשירות בחיל האוויר האמריקני. התמונה המתקבלת מהחיישן האלקטרו־אופטי שמורכב בחרטום הטיל מוצגת בתא הטייס, וכך יכול הטייס לחפש אחר המטרה לפני שיגור הטיל ו"להינעל" עליה. לאחר השיגור, טס ה־AGM-65A לעבר המטרה כאשר הוא משווה כל הזמן בין התמונה הנקלטת בחיישנו לבין התמונה של המטרה עליה "נעל" הטייס לפני השיגור. ה־CEP של ה־AGM-65A הוא כ־1.5 מטר (5 רגל).

AGM-65B

ה־AGM-65B היא גרסה בעלת אופטיקה משופרת המגדילה את רזולוציית התמונה פי 2, מה שמאפשר את תקיפתן של מטרות ממרחק רב יותר או מטרות קטנות יותר. פיתוח הגרסה החדשה החל ב־1975 בעקבות חיסרון בולט של ה־AGM-65A שהציג תמונה קטנה לטייס, דבר שאילץ אותו להתקרב למטרה ובכך להגדיל את דרגת הסיכון אליו הוא נחשף. טילי ה־AGM-65B נמסרו לחיל האוויר האמריקני בשלהי שנות השבעים. יצור ה־AGM-65A וה־AGM-65B הופסק ב־1978 לאחר שיותר מ־35,000 נבנו.

AGM-65C

ה־AGM-65C היא גרסה בעלת הנחיית לייזר חצי אקטיבית שיועדה לשמש את חיל הנחתים האמריקני במשימות סיוע אווירי קרוב, אך מעולם לא נכנסה לשירות מבצעי. לגרסה זאת היה ראש קרב סימן 19 במשקל 113 ק"ג (250 ליברות). פיתוח בהיקף מלא של גרסה זאת החל ב־1978, ולאחר שיוצרו מספר קטן של טילים בוטל המיזם עקב עלויותיו הגבוהות.

AGM-65D

ה־AGM-65D היא נגזרת של ה-AGM-65A עליה הורכב ראש ביות תת־אדום הדמייתי מסוג WGU-10/B, במקום ראש ביות אלקטרו־אופטי. ראש ביות זה איפשר שימוש בטיל בשעות הלילה ובתנאי מזג אוויר קשים, וכן איפשר נעילת הטיל על מטרות במרחק כמעט כפול מהמרחק ממנו אפשר היה לנעול את ה־AGM-65A. הטיל הונע על ידי מנוע רקטי היוצר כמות עשן מופחתת מדגם TX-633 ‏(SR114-TC-1) מתוצרת ת'יוקול, או לחלופין על ידי מנוע מדגם SR115-AJ-1 מתוצרת איירוג'ט. פיתוח גרסה זאת החל ב־1977, והטילים הראשונים נמסרו לחיל האוויר האמריקני באוקטובר 1983. ה־AGM-65D-2 היא גרסה משודרגת של הטיל בעלת ראש ביות מהיר יותר לדיוק גבוה יותר ויכולת משופרת לעקיבה אחר מטרות נעות.

AGM-65E

ה־AGM-65E, בדומה ל־AGM-65C, היא גרסה מונחית לייזר שיועדה לשימוש חיל הנחתים האמריקני. ראש הביות שלה זול יותר מזה של ה־AGM-65C, והיא נכנסה לשירות ב־1985. גרסת האימון של הטיל מכונה CATM-65E.

AGM-65F

ה־AGM-65F היא גרסה בעלת ראש ביות תת־אדום הדמייתי הזהה לזה של ה־AGM-65D וראש קרב ומנוע רקטי הזהים לאלו של ה־AGM-65E, שנכנס לשירות ב־1989. לגרסה זאת נוסף מנגנון בטיחות לשימוש בספינות, ותוכנת ההנחיה של הטיל הותאמה במיוחד לצורכי עקיבה אחר ספינות. גרסת האימון של הטיל מכונה CATM-65F.

AGM-65G

ה־AGM-65G היא גרסה המבוססת על ה־AGM-64D, אך בעלת ראש ביות תת־אדום הדמייתי משופר, וראש הקרב הכבד יותר של ה־AGM-65E, שנכנסה לשירות חיל האוויר האמריקני ב־1989. לגרסה זאת טייס אוטומטי דיגיטלי חדש ויכולת עקיבה משופרת. ה־AGM-65G-2 היא גרסה משודרגת של הטיל שתוכנת ההנחיה שלה החולפה בתוכנה של ה־AGM-65F שהותאמה לה, ובדומה ל־AGM-65D-2 היא בעלת ראש ביות מהיר יותר לדיוק גבוה יותר ויכולת משופרת לעקיבה אחר מטרות נעות.

AGM-65H/J/K

ה־AGM-65H הוא דגם מתקדם של ה־AGM-65B/D עם הנחיית CCD.
ה־AGM-65J הוא דגם מתקדם של ה־AGM-65F עם הנחיית CCD.
ה־AGM-65K הוא דגם מתקדם של ה־AGM-65G עם הנחיית CCD. בין 1,200 ל־2,500 טילים מדגם AGM-65G צפויים לעבור שדרוג לדגם זה.