Le Chat Noir

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Le Chat Noir
המקום בו פעל המועדון ברחוב ויקטור-מאסה 12, צילום משנת 1929
המקום בו פעל המועדון ברחוב ויקטור-מאסה 12, צילום משנת 1929
מידע כללי
סוג אולם תיאטרון, puppetry company, קברט עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים Rodolphe Salis עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ? – 18 בנובמבר 1881
תאריך פתיחה רשמי 18 בנובמבר 1881 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 1897 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°53′01″N 2°20′03″E / 48.88359°N 2.33413°E / 48.88359; 2.33413
(למפת פריז רגילה)
 
Le Chat Noir
Le Chat Noir
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כרזת הקברט, שצוירה על ידי תאופיל סטנלן, 1896

Le Chat Noirצרפתית: "החתול השחור"; לֶה שָא נוּאָר) היה בית קפה ("קפה קונצרט"), ומועדון קברט במונמארטר שבפריז בין 1881 ל-1897 (שיא תקופת ה"בל אפוק"). זהו אחד מהקברטים הראשונים שנוסדו וביססו את הסוגה (יחד עם המולן דה לה גאלט והמולן רוז'), כלומר מקומות בילוי ששילבו שתיית משקאות חריפים בישיבה סביב שולחנות, עם מופע מגוון - מוזיקה, מחול ומערכונים בעלי גוון פוליטי וחברתי מובהק. בעלי המקום היו האמרגן, שהיה לרוב גם מנחה הערב (conférencier), רודולף סאליס (Rodolphe Salis) ושותפו העיתונאי אמיל גודו (Émile Goudeau). מועדון הלילה הוציא לאור גם ביטאון בשם Le Chat Noir, שכלל את מילות השירים שהועלו על הבמה, תמלילי מערכונים, טורי דעה ואיורים של אורחי המועדון (בהם פול ורלן, קלוד דביסי, אריק סאטי, אריסטיד ברואן, פול סיניאק, אוגוסט סטרינברג, אלפונס אלה, מוריס דונה, רמון קאזס, אנרי טולוז לוטראק, וז'ורז' מואנה).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד על ידי סאליס בבניין בשדרות רוששואר (Boulevard de Rochechouart) ‏84 למרגלות גבעת מונמרטר. חבורת כותבים צעירים בראשות אמיל גודו, שכינו עצמם Les Hydropathes ("המפחדים ממים", כלומר שותים רק יין; או: "חולי הכלבת"[1], כלומר המשוגעים), הפכו את המועדון למקום המפגש הקבוע שלהם וכך העבירו את מוקד הפעילות היצירתית מן הגדה השמאלית, שם נהגו להיפגש בביתו של גודו, למונמרטר.

ב-1885 עבר המועדון, שגדל מעבר ליכולת הקיבול שלו, למיקומו ברחוב ויקטור-מאסה 12 (Rue Victor-Massé) בפיגאל. את מיקומו המקורי של המועדון החליף מועדון Le Mirliton ("החלילית") של אריסטיד ברואן. במיקום זה זכה המועדון לשיא תהילתו, כאשר קהל המבקרים גדל וכלל את מיטב הכוחות היצירתיים של פריז באותה עת. חלק ניכר מהמופעים במקום נכתבו ובוצעו על ידי אורחיו הקבועים, שחלקם אף תרמו לכתב העת שלו. בכך היה המקום לחממה יצירתית בה הועלו על הבמה מופעים ניסיוניים ואוונגרדיים, בפני קהל שהיה מחובר ליוצרים מבחינה חברתית וגם מקצועי ודעתני, כך שהיוצרים יכלו לקבל משוב איכותי ומיידי. אחת האמנויות שהחיה בעל המועדון סאליס הייתה תיאטרון צלליות. אחד מאמני עיצוב הצלליות היה תאופיל סטנלן (Théophile Steinlen), שגם עיצב את סמל המועדון וכרזותיו.

את הערבים הנחה לרוב בעל המקום, רודולף סאליס, שעשה זאת בדרך מיוחדת, שנונה ואירונית ואף פנה באופן ישיר למבקרים הקבועים, אותם כינה בכינויים ושמות מופרכים. ב-1896 הוביל סאליס את להקת המועדון למופע הופעות, שבסיומו החליט להעביר את מיקומו של המועדון קרוב יותר למרכז העיר. אולם הוא נפטר במרץ 1897. המועדון נסגר מיד לאחר מכן.

לאחר מות סאליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר ניסיונות להחיות את המועדון. בין 1907 לשנות העשרים התקיים מועדון באותו שם בשדרות קלישי 68 (Boulevard de Clichy). במשך השנים המשיכו להתקיים באותו מקום בית קפה ובית מלון, הנושאים את השם (ואת סמל החתול מהכרזה שעיצב תאופיל סטנלן), אך ללא שום קשר למועדון המקורי ולתכניו.

ב-1899 הקים אנרי פורסי את המועדון Boîte à Fursy ("תיבת פורסי"), במיקומו ההיסטורי של "החתול השחור" ברחוב ויקטור-מאסה, שביקש לשמר את רוחו המקורית.

חיקויים והתייחסות באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט "מלכים הולכים קדימה" משנת 1958 מבקרים פרנק סינטרה ונטלי ווד במועדון לילה בשם זה.

במקומות רבים בעולם קמו מועדונים בשם "החתול השחור" או דומה לו, למשל Els Quatre Gats ("ארבעת החתולים") בברצלונה, או Бродя́чая соба́ка ("הכלב המשוטט") בסנקט פטרבורג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mariel Oberthür, Le Chat Noir 1881–1897, Paris 1992
  • Phillip Dennis Cate et al., The Spirit of Montmartre: Cabaret, Humor, and the Avant-Garde, 1875–1905, New Jersey 1996
  • Phillip Dennis Cate et al., Around the Chat Noir: Arts and Pleasures in Bohemian Montmartre, 1880-1910, Paris 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Le Chat Noir בוויקישיתוף

בספר Alain Vaillant, Yoan Vérilhac Vie de bohème et petite presse du xixe siècle, PUF Nanterre 2018 , עמ' 288-265

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם המחלה בעבר היה מזוהה עם אחד מתסמיניה הבולטים - הידרופוביה