אוטו גסלר
 | |||||
| לידה |
6 בפברואר 1875 לודוויגסבורג, הקיסרות הגרמנית   | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 במרץ 1955 (בגיל 80) לינדנברג באלגוי, גרמניה המערבית  | ||||
| שם לידה |
Otto Karl Geßler | ||||
| מדינה |
גרמניה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית הגרמנית | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
|
עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר | |||||
  | |||||
אוטו קרל גסלר (בגרמנית: Otto Karl Gessler (או Geßler); 6 בפברואר 1875 – 24 במרץ 1955) היה פוליטיקאי גרמני ליברלי בתקופת רפובליקת ויימאר. מ-1910 עד 1914, הוא היה ראש עיריית רגנסבורג ומ-1913 עד 1919 ראש עיריית נירנברג. הוא שירת במספר ממשלות של רפובליקת ויימאר, בעיקר כשר הרייכסווהר (שר ההגנה) מ-1920 עד 1928.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוטו קרל גסלר נולד ב-6 בפברואר 1875 בלודוויגסבורג שבממלכת וירטמברג כבן של המש"ק אוטו גסלר ואשתו קרולינה (לבית שפט). הוא סיים את בית הספר בשנת 1894 עם Abitur ב-Humanistisches Gymnasium בדילינגן אן דר דונאו. הוא למד משפטים בארלנגן, טיבינגן ולייפציג וקיבל שם את הדוקטורט שלו ב-1900. בתחילה עבד בשירות המשפטי של לייפציג. לאחר מכן עבר לבוואריה וכיהן בתפקידים שונים במערכת המשפט הבווארית (פקיד במשרד המשפטים הבווארי ב-1904, תובע ב-1904 בשטראובינג, ב-1905 שופט אזרחי במינכן) לפני שעבר למינהל ציבורי. בשנת 1903 נישא גסלר למריה הלמשרוט (נפטרה ב-1954).[1][2][3]
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה ורפובליקת ויימאר
[עריכת קוד מקור | עריכה]גסלר היה ראש עיריית רגנסבורג מ-1910 עד 1914 וראש עיריית נירנברג מ-1913 עד 1919. בגלל מוגבלות בניידות הוא לא שירת במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא עמד בראש מינהלת העיר נירנברג בהצלחה בשנות המלחמה ותרם לעובדה שלא היו השתלטויות שמאליות בנירנברג ובפרנקוניה מיד לאחר המלחמה במהלך המהפכה הגרמנית של 1918-1919.[1][2]
גסלר היה מקורב לפרידריך נאומן והפך לאחד ממייסדי ה-DDP בנובמבר 1918. באוקטובר 1919, הוא מונה ל- Reichsminister für Wiederaufbau (שר השיקום) בקבינט של גוסטב באואר. גסלר לא היה תומך נלהב של הרפובליקה החדשה, ותיאר את עצמו כ"רפובליקני בהיגיון" בלבד.[1][2]
לאחר הפוטש של קאפ במרץ 1920 הוא קיבל את תפקיד הרייכסווהרמיניסטר (שר ההגנה) מגוסטב נוסקה שנאלץ להתפטר כתוצאה מהפוטש.[1] [4]
גסלר שמר על תפקיד זה במשך שמונה השנים הבאות, למרות חילופי ממשלה רבים. כשר הרייכסווהר הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם ה-Chef der Heeresleitung הנס פון זקט בהקמת הרייכסווהר והפיכתו לצבא מודרני. גסלר לא ראה בתפקידו שליטה בצבא, אלא בשיתוף פעולה עם סגל הפיקוד הצבאי, שראה מצידו את מעמדה של הרייכסווהר כ"מדינה בתוך המדינה" עצמאית ואוטונומית.[2] מ-1920 עד 1924, גסלר היה גם חבר ברייכסטאג.[3]
גסלר מילא תפקיד מפתח באוקטובר הגרמני של 1923. הוא וראש מפלגת ה-SPD השמאלני של סקסוניה אריך זיינר, מבקר גלוי של הוורמאכט, חלקו אנטיפתיה הדדית. גסלר וגורמים שמרניים ראו בממשלות סקסוניה ותורינגיות חשודות בשל הסתמכותם על המפלגה הקומוניסטית לקבלת רוב פרלמנטרי. המתיחות התעצמה במהלך אוגוסט וספטמבר ככל שהתנגשויות ציבוריות גברו וגסלר ניתק קשר עם זיינר. בתחילת אוקטובר, הוא קרא לממשלה הפדרלית להפעיל את סמכויות החירום שלה, שניתנו בתגובה למשבר הכלכלי המתמשך לכיבוש הרוהר, כדי להדיח את ממשלת המדינה. בינתיים הוא העביר את הכוח הביצועי למפקדי הצבא בשתי המדינות, שאסרו על התכנסויות ציבוריות והשתלטו על משטרת המדינה. במקביל, גסלר ביקש להימנע מעימות עם ממשלת בוואריה האולטרה-שמרנית, שהקימה דיקטטורה מעין-דיקטטורה בחודשים האחרונים של השנה וידוע כי היא זוממת פוטש נגד ברלין. ה-KPD למעשה תכננו התקוממות לאומית, וכהכנה נכנסה לממשלת קואליציה גם בסקסוניה וגם בתורינגיה לצד ה-SPD. אולם לאחר שוועידה משותפת בחמניץ ב-21 באוקטובר לא הצביעה על רצון אפילו לשביתה כללית בקרב השמאל, התוכניות בוטלו. אף על פי כן, הקנצלר גוסטב שטרזמן והקבינט הונעו לצדו של גסלר ואישרו פעולה; המדינה נכבשה על ידי הצבא ב-22 באוקטובר.
חמישה ימים לאחר מכן, הם דרשו להקים ממשלות חדשות הן בסקסוניה והן בתורינגיה ללא הקומוניסטים, אחרת הם יודחו ויוצבו קומיסרים של הרייך שישלוט במדינות. בעוד ראש ממשלת תורינג, אוגוסט פרוליך, הסכים להתפטר, זיינר סירב, וקבע שרק לפרלמנט המדינה יש סמכות לכפות שינוי בממשלה. הקבינט הפדרלי ביקש וקיבל אישור מהנשיא פרידריך אברט ב-29 באוקטובר להדיחו. התערבות זו, בשילוב עם חוסר הפעולה נגד ממשלת בוואריה המרדנית, הביאו את ה-SPD לאיים לפרוש מהקבינט. גסלר עודד את עזיבתם, וקבע כי המשך נוכחותם הסית עוד יותר את הבווארים לפעולה; ל"פתרון משא ומתן" אפשר היה להגיע רק איתם מחוץ לתמונה. ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר תיאר את עמדתו כ"לא פחות מאשר כניעה חלקית" למשטר הבווארי. הקבוצה הפרלמנטרית של ה-SPD הצביעה על פרישה מהקבינט, וממשלת המיעוט נפלה פחות מחודש לאחר מכן, וסיימה את כהונתו של שטרזמן כקנצלר. [5]
מאוקטובר עד דצמבר 1925 כיהן גסלר גם כשר הפנים הזמני ובמאי 1926 היה סגן קנצלר גרמניה לכמה ימים. בינואר 1927, מפלגת ה-DDP הצביעה נגד שיתוף הפעולה עם הקואליציה של הקבינט של וילהלם מרקס. כדי לשמור על תפקידו כשר ההגנה עזב גסלר את המפלגה.[2][3]
לאחר ההאשמה בחריגות פיננסיות במשרדו הקשורות לחימוש מחדש הסודי של הרייכסווהר (הידוע גם בשם שערוריית פיבוס) נאלץ גסלר להתפטר בינואר 1928.[2]
מ-1928 עד 1933, הוא היה נשיא ה- Volksbund Deutsche Kriegsgräberfürsorge (הוועדה הגרמנית לקברי מלחמה) ושל ה-Bund für die Erneuerung des Reiches. משנת 1931 עד 1933, גסלר היה נשיא ה-Verein für das Deutschtum im Ausland (VDA, כיום Verein für Deutsche Kulturbeziehungen im Ausland).[2]
לאחר 1933
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ה-Machtergreifung של הנאצים ב-1933, הוא פרש מהפוליטיקה, בין השאר בגלל בריאות לקויה, ובתחילה חי בהסתגרות בלינדנברג אים אלגאו. אולם מאוחר יותר במלחמת העולם השנייה, הוא הפך לחבר בקבוצת ההתנגדות סביב פרנץ שפר, ניהל קשרים עם חוג קרייזאו, [6] נכלל בתוכניות ההתנגדות מ-1944, ובמקרה שההפיכה הייתה מצליחה, היה אמור להיות להיות נציב פוליטי במחוז הצבאי השביעי (מינכן) בקבינט הצללים של הגנרל לודוויג בק וקרל פרידריך גרדלר. הוא זוהה במסמכים של קלאוס פון שטאופנברג ונעצר יומיים לאחר ניסיון ההתנקשות באדולף היטלר ב-20 ביולי 1944. הוא נעצר ועונה במחנה הריכוז ראוונסבריק ולאחר מכן הוחזק בבתי כלא שונים בברלין עד לשחרורו בפברואר 1945.[2][3]
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הפך גסלר למעורב בארגונים הומניטריים. בשנת 1949, הוא הפך לנשיא הצלב האדום של בוואריה (תפקיד בו שמר עד מותו) ובשנת 1950 לנשיא הצלב האדום הגרמני. הוא היה גורם מרכזי בשיקום הארגון לאחר המלחמה, וכיהן כנשיא עד 1952.[1][2]
מ-1950 עד 1955, גסלר היה חבר בסנאט הבווארי.[3]
מוות ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]גסלר מת ב-24 במרץ 1955 בלינדנברג אים אלגאו.[1] ב-1958 פורסמו לאחר מותו זכרונותיו Reichswehrpolitik in der Weimarer Zeit.[2]
בית החולים בלינדנברג נקרא על שם גסלר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 "Biografie Otto Karl Gessler (German)". Bayerische Nationalbibliothek. נבדק ב-26 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "Biografie Otto Gessler (German)". Deutsches Historisches Museum. אורכב מ-המקור ב-15 במאי 2013. נבדק ב-26 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 "Dr. Otto Gessler (German)". Haus der Bayerischen Geschichte. נבדק ב-26 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Quigley, Carroll (1966). Tragedy And Hope. New York: Macmillan. p. 425. ISBN 0-945001-10-X.
- ^ Ullrich, Volker (2023). Germany 1923. Liveright. p. 127-158. ISBN 9781324093466.
- ^ “Otto Geßler”, “in Parliamentary Data Bank of the Haus der Bayerischen Geschichte in the Bavariathek.