ג'ין קנדי סמית'
 | |||||||
| לידה |
20 בפברואר 1928 בוסטון, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 ביוני 2020 (בגיל 92) ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| שם לידה |
Jean Ann Kennedy | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
מנהטנוויל קולג' (1949) | ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בן או בת זוג |
Stephen Edward Smith (19 במאי 1956–19 באוגוסט 1990) | ||||||
| שושלת משפחת קנדי | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
מדליית החירות הנשיאותית (2011) | |||||||
  | |||||||
ג'ין אן קנדי סמית' (באנגלית: Jean Ann Kennedy Smith; 20 בפברואר 1928 – 17 ביוני 2020) הייתה דיפלומטית, אקטיביסטית, הומניטרית,[1] וסופרת אמריקאית, ששירתה כשגרירת ארצות הברית באירלנד בין השנים 1993–1998. היא הייתה בת למשפחת קנדי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ין קנדי נולדה בשנת 1928 בבוסטון, השמינית מתוך תשעת ילדיהם של ג'וזף פ. קנדי ורוז פיצג'רלד. אחייה היו ג'וזף ג'וניור, ג'ון, רוזמרי, קת'לין, יוניס, פטרישיה, רוברט, וטד.
כשגרירה באירלנד הועילה סמית' לתהליך השלום בצפון אירלנד, כנציגת הנשיא ביל קלינטון בדבלין. היא ספגה ביקורת קשה לאחר שהפצירה במשרד החוץ האמריקני להעניק ויזה לנשיא מפלגת שין פיין, ג'רי אדמס, אם כי משפחתה אמרה כי צעד זה השפיע על הצבא האירי הרפובליקני הזמני (אנ') (PIRA), בהכרזתו על הפסקת האש בשנת 1994. עם זאת, אדמס אמר שזה היה הנשיא קלינטון שהוביל את תהליך השלום בצפון אירלנד, וכי במהלך התהליך הסתמכה סמית על עצות של כומר בעל השפעה בבלפסט.[2] נשיאת אירלנד מארי מקאליס העניקה לסמית' אזרחות כבוד אירית בשנת 1998 בהוקרה על שירותה במדינה.
סמית' הייתה המייסדת של עמותת "Special Special Arts" ((VSA), עמותה בינלאומית נודעת, המוקדשת ליצירת חברה, בה אנשים עם לקות יכולים לעסוק באמנויות. בשנת 2011 היא זכתה במדליית החירות הנשיאותית, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, על ידי הנשיא ברק אובמה על עבודתה עם VSA ואנשים עם לקות.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956 נישאה קנדי לסטיבן אדוארד סמית' (אנ'). לאחר נישואיהם, בשנת 1960, עבד סמית' בתור אנליסט פיננסי ואסטרטג פוליטי למען הקמפיין הנשיאותי של גיסו, ג'ון פ. קנדי.[3] לזוג נולדו שני בנים ביולוגיים ואימצו שתי בנות:[4]
- סטיבן אדוארד סמית' הבן (1957-)
- וויאליאם קנדי סמית' (אנ') (1960-)
- אמנדה מרי סמית' (1967-)
- קים מריה סמית' (1972-)
סטיבן סמית' נפטר מסרטן ריאות ב-19 באוגוסט 1990.[5] שנה לאחר מכן, הואשם בנם, ויליאם קנדי סמית', באונס שהתרחש בפלורידה. לאחר משפט שעורר עניין רב בתקשורת, זוכה סמית'.[6][7]
ב-11 באוגוסט 2009 נפטרה יוניס קנדי שרייבר, וב-25 באוגוסט 2009 נפטר הסנאטור טד קנדי. לאחר מותם, נותרה ג'ין האחות האחרונה ממשפחת קנדי.[8]
ג'ין קנדי סמית' הלכה לעולמה ב-17 ביוני 2020, בגיל 92. מבין אחיה, הגיעה לגיל המבוגר ביותר.[9]
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Chronicles of Courage: Very Special Artists (with George Plimpton), Random House, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
- The Nine of Us: Growing Up Kennedy, HarperCollins, 2016
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוכנויות הידיעות, האחרונה במשפחה: אחותו של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון קנדי מתה בגיל 92, באתר וואלה, 19 ביוני 2020
- סוכנויות הידיעות, השורדת האחרונה: אחותו של ג'ון פ. קנדי הלכה לעולמה בגיל 92, באתר מעריב אונליין, 18 ביוני 2020
- ג'ין קנדי סמית', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Ambassador Jean Kennedy Smith". Irish America. 1 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Simpson, Mark (1 בפברואר 2019). "Gerry Adams: New York in 1994 visit 'pivotal to peace'". BBC News. נבדק ב-1 בפברואר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ James O'Shea, Jean Kennedy Smith to Write New Book on JFK and her Famous Family, Irish Central, ה-20 במרץ 2016
- ^ John R. Hicks, William Smith: Low-key Kennedy Heir, United Press International, ה-10 בדצמבר 1991
- ^ John T. McQuiston, Stephen Smith, 62, Businessman and an Adviser to the Kennedys, The New York Times, ה-20 באוגוסט 1990
- ^ David Margolick, Smith Acquitted of Rape Charge After Brief Deliberation by Jury, The New York Times, ה-12 בדצמבר 1991
- ^ John R. Hicks, Reasonable Doubts Led to Smith Acquittal, United Press International, ה-11 בדצמבר 1991
- ^ Troy McMullen, The Last Kennedy: Jean Kennedy Smith, ABC News, ה-27 באוגוסט 2009
- ^ Vincent P. Bzdek, Jean Kennedy Smith, JFK's Sister and an Architect of Peace in Northern Ireland, Dies at 92, The Washington Post, ה-18 ביוני 2020