אזרחות כבוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדרכון האמריקאי הסמלי של וינסטון צ'רצ'יל, בעל אזרחות כבוד של ארצות הברית

אזרחות כבוד או אזרחות לשם כבוד הוא תואר המוענק על ידי מדינה ליחיד שאיננו אזרח שלה, אות להערכה והערצה יוצאת-דופן של המדינה או השלטון כלפיו. בניגוד למעמד של אזרחות, המניח שותפות במערכת הפוליטית וכולל מערכת מוגדרת של זכויות וחובות (ובמדינות מסוימות כפוף לשבועת נאמנות), מעמד אזרחות הכבוד הוא סמלי בעיקרו ואינו נושא בחובו זכויות או חובות מדיניים ביחס למדינה המעניקה. עם זאת, לפעמים מדובר בסטטוס אזרחות לכל דבר מבחינה דיפלומטית ובעל אזרחות הכבוד זכאי לדרכון של המדינה המעניקה, דבר שיכול להיות בעל משמעות של חסינות דיפלומטית ומעמד של מקלט מדיני. גם ישויות שאינן מדינות מעניקות אזרחויות כבוד ליחידים מוערכים, או שביצעו עבורן שירות יוצא-דופן או שהן מעריכות את פועלו[1].

בישראל "אזרחות כבוד" מוענקת לרוב ליחידים, כאות של כבוד והערכה על ידי עיריות. עיריות מעניקות פעמים רבות אזרחות של כבוד לפוליטיקאים כהוקרה על תקציבים, כגון אורן חזן שקיבל אזרחות של כבוד מבאר יעקב על העברת תקציבים לעירייה, או בנימין נתניהו שקיבל את התואר מעיריית טבריה על הבטחת תקצוב תוכנית חומש לפיתוח העיר.

במדינות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחות כבוד של ארצות הברית מותנית בחוק של הקונגרס של ארצות הברית והסכמה נשיאותית. המעמד הוענק לשמונה יחידים בלבד, אישים שפעלו באופן יוצא דופן לשלום העולם: וינסטון צ'רצ'יל (1963), ראול ולנברג (1981, לאחר מותו) והאם תרזה (1996); לחמו במלחמת העצמאות של ארצות הברית: המרקיז דה לה פאייט (2002), ברנרדו דה-גלווז (2014) וקאזימיר פולסקי (2009) וכן למייסדי פנסילבניה: ויליאם פן (1981) והאנה קאלוויל פן (1984)[2].

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחות כבוד של קנדה מוענקת על ידי המושל הכללי של קנדה, בכפוף לבקשה של הפרלמנט של קנדה. האזרחות הוענקה לשישה לוחמי חופש: ראול ולנברג (1985, לאחר מותו), נלסון מנדלה (2001), טנזין גיאטסודלאי לאמה ה-41, 2006), אונג סן סו צ'י (2007), אגא חאן הרביעי (2010)[3] ומלאלה יוסופזאי (2013)[4].

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה מוענקת אזרחות כבוד על ידי מדינות גרמניה ועל ידי ערים. אזרחות כבוד שהוענקה על ידי השלטון הנאצי בוטלה על ידי חוק של מועצת שלטון בעלות הברית מן ה-12 באוקטובר 1946.

צרפת המהפכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוגוסט 1792, בעת המהפכה הצרפתית העניקה האספה הלאומית אזרחויות כבוד לאישים ברחבי העולם אשר "בכתיבתם וברוב אומץ שירתו את רעיון החירות", בהם פרידריך שילר, ג'ורג' וושינגטון, אלכסנדר המילטון, לודוויג ואן בטהובן, רוברט ברנס, תדיאוש קושצ'ושקו, ג'יימס מדיסון, תומאס פיין, יוהאן היינריך פסטלוצי, ג'וזף פריסטלי ואחרים[5].

אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירלנד, באופן יוצא-דופן, אזרחות כבוד מעניקה אזרחות אירית של ממש[6].

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 קיבל אלברט איינשטיין אזרחות של כבוד מעיריית תל אביב, והיה ל"אזרח הראשון של העיר".

בשנת 2010 העניקה מדינת ישראל אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, שלא זכו לקבל אזרחות של המדינה.[7][8] לפי סעיף 2(4א) לחוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953, אשר נוסף בשנת 1985, זכאי מי שהוכר כחסיד אומות העולם לאזרחות כבוד של מדינת ישראל[9], ואחדים מאלה שהוכרו ככאלה אכן קבעו בה את מקום מושבם. לאלו מהם שהלכו לעולמם מבטיח החוק "אזרחות־זיכרון של מדינת ישראל".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אזרחות כבוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה: לסטניסלב פטרוב הוענקה אזרחות כבוד מטעם ארגונים העוסקים במתן אזרחויות עולם לאחר שלכאורה מנע מלחמה גרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות
  2. ^ דו"ח הסנאט
  3. ^ מי הם הקנדים לשם כבוד? כתבת CBC מ-8 במרץ 2012
  4. ^ malala yousafzai canadian
  5. ^ אזרחות כבוד של צרפת, באתר לזכר ג'ורג' וושינגטון
  6. ^ חוק האזרחות האירי, 1956, חלק שני, סעיף 12
  7. ^ חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, התש"ע–2010, התקבל בכנסת ביום ב' בניסן התש"ע (17 במרס 2010); הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בהצעות חוק הכנסת – 278, מיום ז' באב התשס"ט (28 ביולי 2009), עמ' 104.
  8. ^ פורסם: 03.06.09 , 12:23, אושר בטרומית: ישראל תעניק אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, באתר ynet, 3 ביוני 2009
  9. ^ חוק יד ושם