רוברט קנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתוב בצורה ילדותית, תרגמת, הדגשת יתר של יחסיו עם המשפחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
רוברט קנדי
Robert Francis Kennedy.
רוברט קנדי בשנת 1964
רוברט (בובי) קנדי בינואר 1964
מדינה ארצות הברית
תאריך לידה 20 בנובמבר 1925
מקום לידה ברוקליין, מסצ'וסטס
תאריך פטירה 6 ביוני 1968 (בגיל 42)
מקום פטירה לוס אנג'לס, קליפורניה
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הרווארד קולג', אוניברסיטת הרווארד, בית הספר למשפט של אוניברסיטת וירג'יניה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, קצין, משפטן, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
דת נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אתל סקאקל
סנאטור מטעם ניו יורק
תקופת כהונה 3 בינואר 19656 ביוני 1968 (3 שנים ו-22 שבועות)
התובע הכללי של ארצות הברית ה-64
תקופת כהונה 20 בינואר 19613 בספטמבר 1964 (3 שנים ו-32 שבועות)
הקודם ויליאם פירס רוג'רס
הבא ניקולס דה-בלוויל קצנבך
תחת נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי, לינדון ג'ונסון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוברט פרנסיס "בובי" קנדיאנגלית: Robert Francis "Bobby" Kennedy; ‏20 בנובמבר 1925 - 6 ביוני 1968) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי ממסצ'וסטס. הוא כיהן בתפקיד סנאטור מטעם מדינת ניו יורק בין ינואר 1965 עד להירצחו ביוני 1968. בנוסף, כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בין ינואר 1961 לספטמבר 1964, ושירת תחת אחיו הגדול, הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ויורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. קנדי היה חבר המפלגה הדמוקרטית ונחשב לנציג בולט של הליברליזם האמריקני.

קנדי שירת בשירות המילואים של הצי האמריקני בין 1944 ל-1946, וסיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ובבית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו במסצ'וסטס, כשניהל בהצלחה את מסע הבחירות של אחיו ג'ון אל הסנאט ב-1952.[1] לפני היכנסו לחיים הפוליטיים, עבד ככתב עבור עיתון מקומי בבוסטון וכעוזר יועץ לוועדת הסנאטורים שנוהלה בידי ג'וזף מקארתי. קנדי התפרסם בייעוצו לוועדה לנושאי יחסי עבודה בארצות הברית בין 1957 ל-1959, במהלכו ביקר את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, וכתב ספר נגד השחיתות באיגודי העובדים.

קנדי התפטר מהוועדה כדי לנהל את מסע הבחירות של אחיו ג'ון במהלך הבחירות הנשיאותיות של 1960.[1] לאחר היבחרו של ג'ון, מונה לתפקיד התובע הכללי, והיה היועץ הקרוב ביותר לנשיא במהלך כהונתו. הוא נודע בתמיכתו בתנועה לזכויות האזרח, במאבקו מול הפשע המאורגן והמאפיה, ובמעורבותו במדיניות החוץ האמריקנית כלפי קובה. לאחר ההתנקשות באחיו, כיהן בממשל ג'ונסון למשך כמה חודשים. לאחר מכן התפטר ורץ לסנאט מטעם מדינת ניו יורק ב-1964, וניצח את הסנאטור הרפובליקני, קנת קיטינג.

במהלך הבחירות ב-1968, היה קנדי אחד מהמתמודדים המובילים במפלגה הדמוקרטית על הנשיאות. הוא משך את קולות העניים, השחורים, ההיספנים, הקתולים והצעירים. מעט לאחר חצות ב-5 ביוני 1968, לאחר שניצח בבחירות המקדימות במדינות דקוטה הדרומית וקליפורניה, נרצח בידי סירחאן סירחאן, פלסטיני בן עשרים וארבע, ומת למחרת.

תוכן עניינים

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט פרנסיס קנדי נולד ב-20 בנובמבר 1925, בברוקליין, מסצ'וסטס, בנם השביעי של איש העסקים והפוליטיקאי ג'וזף קנדי (1888-1969), והנדבנית רוז פיצג'רלד קנדי (1890-1995).[2] אחיו הגדולים היו ג'וזף קנדי (1915-1944) וג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (1917-1963) שנבחר להיות נשיאה ה-35 של ארצות הברית ב-1960. אחיו הצעיר היה הסנאטור אדוארד מור "טד" קנדי (1932-2009).[3] כל ארבעת סביו היו ממוצא אירי.[4]

אביו היה איש עסקים עשיר ומנהיג הקהילה האירית-קתולית במפלגה הדמוקרטית. לאחר שהתפטר מתפקידו כשגריר בממלכה המאוחדת ב-1940, התמקד ג'ו האב בבנו הבכור, ג'וזף הבן, במחשבה שייכנס לפוליטיקה ויבחר לנשיאות. הוא גם דחף את ילדיו הצעירים לשירות הציבורי.[5] לאחר מותו של ג'וזף הבן במלחמת העולם השנייה, החליט קנדי האב להתמקד בבנו השני, ג'ון, ולטפח אותו כנשיא. הוא השקיע את מיטב כספו כדי לסייע לפוליטיקה המשפחתית.[6]

משפחת קנדי במסצ'וסטס, ב-1931. רוברט למטה משמאל בז'קט.

אחיו הגדול של קנדי, ג'ון, היה חולני במיוחד ולכן קרא הרבה. אף על פי שלא ניסה להכיר את אחיו הקטן במהלך ילדותו, לקח אותו ג'ון לטיולים וסיפר לו על גיבורי ההרפתקאות עליהם קרא.[7]

בניגוד לאחיו הגדולים, ביקר קנדי בכנסייה.[8] הוא נחשב לאח פחות בולט במשפחה.[7]

בספטמבר 1927, עברה משפחת קנדי לריוורדייל, שכונה עשירה ברובע ברונקס בניו יורק סיטי, וכעבור שנתיים, עברו אל ברונקוויל. את הקיץ ואת הסתיו בילה עם משפחתו[9] בביתם במסצ'וסטס שנקנה ב-1929,[10] ואת חג המולד ואת הפסחא בבית החורף שלהם בפאלם ביץ', פלורידה.

קנדי למד בבית ספר פרטי עד לכיתה ב', ועד לכיתה ה' בבית ספר ציבורי. הוא חזר על כיתה ג'.[11] הוא נרשם לבית הספר המחוזי בכיתה ו'. הוא היה ילד מאוד שקט וללא הרבה חברים. הוא התעניין בעיקר בהיסטוריה אמריקנית, כיסה את קירות חדר השינה שלו בתמונות של נשיאים ומילא את מדפי הספרים בכרכים על מלחמת האזרחים האמריקנית. בנוסף אסף בולים, ופעם קיבל מכתב מפרנקלין דלאנו רוזוולט, שגם עסק בנושא.

במרץ 1938, הפליג קנדי עם אמו וארבעת אחיו הקטנים לאנגליה כדי להצטרף לאביו, שהחל לכהן כשגריר האמריקני בממלכה המאוחדת. הוא למד בבית ספר פרטי בכיתה ז'. באפריל 1939, נאם בטקס הנחת אבן הפינה למועדון צעירים. נאומו הראשון התקבל בצורה טובה.[12] הוא חזר לארצות הברית ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

לימודים תיכוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939, החל קנדי ללמוד בבית ספר פרוטסטנטי בניו המפשייר,[13] בהמלצת אביו.[14] אחרי חודשיים, החליטה אמו, שלא אהבה את הפרוטסטנטיות, לנצל את היעדרו של בעלה מבוסטון ולהוציא את קנדי מבית הספר. היא רשמה אותו לבית ספר קתולי,[15] בו למד עד כיתה י'.[16]

בבית הספר הקתולי, נודע קנדי כ"בובי". היחס של התלמידים לאמו הוביל אותו למעשים אלימים נגד כאלו שצחקו עליה. הוא דאג לאחיו ג'ון, ששירת בצי האמריקני.[17] כדי לשפר את ציוניו, החל לקרוא הרבה.[18] הוא לא רצה לאכזב את אמו.[19] בנוסף החל להתעמל.[18] הנזירים בבית הספר החשיבו אותו לתלמיד לא בולט ודיכאוני, שהיה בינוני בכל המקצועות פרט להיסטוריה.

אקדמיית מילטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1942, הועבר קנדי לפנימייה השלישית שלו, אקדמיית מילטון במילטון, מסצ'סוטס, לשנתיים האחרונות שלו.[20] אביו דרש את המעבר, באמונה שהדבר יכין את בנו לקראת הרווארד.[20]

קנדי נחשב לתלמיד מושך, מצחיק, אולם מופנם. הוא רצה להתגייס כמו שני אחיו הגדולים.

יחסיו עם הוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנעוריו, נחשב קנדי לאאוטסיידר המשפחתי. הוא נחשב לשונה מאוד מאביו. אביו חשש מגישתו הנעימה, ולכן החליט קנדי לאמץ גישה קשוחה למען אביו.[21] המעבר מבית הספר הפרוטסטנטי, בו למדו ג'וזף הבן וג'ון, למילטון, פגעה באביו. קנדי התאמץ לרצות את אביו.[19]

כילד, ניסה קנדי לרצות את אמו ולהתקרב לדת.[7] רוז אהבה את בנה, בניגוד לאביו.[19] היא השפיעה עליו והפכה אותו לדתי יותר משאר אחיו.[22] הוא הרשים את הוריו כשחילק עיתונים, אולם לאחר מכן התברר שנסע ברולס רויס המשפחתית כדי לחלק אותם.[21]

ג'ו האב אהב את קנדי הבוגר, שהיה יותר קשוח בעיניו.[21]

שירות בצי (1944-1946)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי (שני משמאל) במהלך האימונים שלו.

שישה שבועות לפני יום הולדתו השמונה עשר, התגייס קנדי אל הצי כשוליה[23] אולם שוחרר משירות פעיל עד למרץ 1944, כשעזב את אקדמיית מילטון כדי להתאמן. הוא הוסמך לקצונה בינואר 1946.[24][25][26][27] הוא כעס מאוד על כך שלא היה בשירות פעיל. אחרים נכנסו לקרב לפניו, והוא כעס על כך.[28]

אחיו הגדול ג'וזף נהרג באוגוסט 1944,[29] לאחר שמטוסו התפוצץ במהלך מבצע אפרודיטה. רוברט חווה משבר אמוני לאחר מכן. מותו של אחיו הוביל לעלייה מסוימת במעמדו במשפחה.[28] ב-15 בדצמבר 1945, נבנתה משחתת על שמו של ג'וזף, ולאחר מכן נשלח קנדי לשרת עליה ב-1 בפברואר 1946.[26][30] ב-30 במאי 1946, שוחרר קנדי מהצבא.[31] על שירותו בצי זכה באות מלחמת העולם השנייה.

לימודיו ועיתונאות (1946-1951)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1946, נרשם קנדי להרווארד.[32] הוא עבד קשה כדי להתקבל לנבחרת הפוטבול, שם הצליח לפני ששבר רגל במהלך האימונים.[32] במשחק מול אוניברסיטת ייל, השתתף ברגעים האחרונים בגבס.[33] אביו נכח בכמה מהמשחקים וחבריו לקבוצה העריכו את יכולותיו של קנדי. הוא היה קטן יחסית אולם הצליח בענף.[34]

ב-1946, השתתף במסע הבחירות של אחיו ג'ון עבור מושב בית הנבחרים שפונה בידי ג'יימס מייקל קרלי. הוא הצטרף למסע הבחירות לאחר סיום שירותו הצבאי, וכך נכנסו שני האחים לפוליטיקה.[35] כעבור שנתיים, במרץ 1948, סיים את לימודיו בהרווארד עם תואר במדעי המדינה.[36] לאחר סיום לימודיו, הפליג לנסיעה באירופה ובמזרח התיכון, ושלח כתבות לעיתון בבוסטון.[37] ארבע כתבות נשלחו מארץ ישראל, מעט לפני תום המנדט הבריטי, ותיארו את המתיחות באזור.[37] הוא ביקר את המדיניות הבריטית באזור, ושיבח את היהודים שפגש, בטענה שהיו קשוחים. הוא טען שפיתח תקוות לאחר שראה ערבים ויהודים עובדים ביחד, אולם שחשש שהשנאה בין הקבוצות חזקה מדי ותוביל למלחמה.[38]

בספטמבר 1948, נרשם לבית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה.[39] הוא התרגל במהירות ונבחר לנשיא הפורום המשפטי, שבו אירח נואמים חיצוניים, ביניהם אביו, אחיו, ויליאם אורוויל דאגלס וג'וזף מקארתי. עבודתו על יאלטה מאוחסנת באוצר האוניברסיטה.[40] ב-17 ביוני 1950, נישא לאתל סקאקל בכנסייה הקתולית בקונטיקט, כשאחיו ג'ון הוא השושבין. קנדי סיים את לימודי המשפטים ביוני 1951, ולאחר מכן נסע עם אתל לגריניץ', לבית אביה. בתם קטלין נולדה ב-4 ביולי 1951.[41] בקיץ עבר קנדי את בחינת ההסמכה לעריכת דין.[42] אחיו ג'ון חווה משבר ביחסיו עם אביו, ובמהלך מסע הבחירות לסנאט, ביקש מרוברט לעזור לו לתקן את מערכת היחסים. אביו של קנדי העריך את נכונותו להקריב למען המשפחה.[43]

בספטמבר 1951, נסע לסן פרנסיסקו ככתב כדי לכסות את החתימה על חוזה השלום עם יפן.[44] באוקטובר 1951, נסע לאסיה במשך שבעה שבועות עם אחיו ג'ון (שכבר כיהן אז בבית הנבחרים של ארצות הברית) ועם אחותם פטרישיה. הם הגיעו אל ישראל, הודו, פקיסטן, וייטנאם ויפן.[45] שני האחים לא היו בקשר מיוחד בגלל הפרשי הגילאים ביניהם. הטיול, שנערך בחסות אביהם,[43] חיזק את יחסיהם. הם נפגשו עם ליאקוט עלי חאן, ראש ממשלת פקיסטן, לפני ההתנקשות בו, ועם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו.[46]

יועץ לוועדות בסנאט ומסעות בחירות (1951-1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות של JFK לסנאט וג'וזף מקארתי (1952–1955)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט, טד והנשיא ג'ון קנדי מחוץ לחדר הסגלגל ב-1963.

בנובמבר 1951, עבר קנדי עם אשתו ובתו לוושינגטון, כדי לעבוד כעורך דין במחלקת המשפטים של ארצות הברית במחלקה לענייני פלילים. הוא חקר בעיקר חשודים בריגול לטובת הסובייטים.[47] בפברואר 1952 הועבר אל המחוז המזרחי של ניו יורק, בברוקלין, עבור טיפול בתיקי הונאה.[48] הוא התפטר ב-6 ביוני 1952, כדי לנהל את מסע הבחירות של אחיו ג'ון לסנאט מטעם מסצ'וסטס.[48] ניצחונו של ג'ון היה חשוב למשפחה, הפך אותו לדמות לאומית ולמועמד רציני לנשיאות. רוברט הרגיש שבעזרתו לאחיו הצליח לזכות באהדת אביו.[49]

בדצמבר 1952, בעצת אביו, מונה קנדי בידי חבר המשפחה, הסנאטור הרפובליקני, ג'וזף מקארתי, להיות סגן יועץ בוועדת הסנאט לחקירות,,[50][51] אולם הוא לא אהב את גישתו התוקפנית של מקארתי.[52] הוא צבר מוניטין בוועדה, והתפטר ביולי 1953.[53] עד ינואר 1954 לא עסק בעבודה משמעותית.[54]

לאחר שעזר לאביו בוועדה לארגון מחדש של מחלקות הממשל, הצטרף קנדי שוב אל הסנאט כיועץ למיעוט הדמוקרטי בפברואר, 1954.[55] באותו החודש, העמיד לדין רוי כהן, עוזרו של מקארתי, את אני לי מוס, והאשים אותה בחברות במפלגה הקומוניסטית. קנדי חשף שכהן חקר את האישה הלא נכונה וביקש את התיק עליה מה-FBI. ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר מנע ממנו גישה לתיקים.[56] כשהדמוקרטים השיגו רוב בסנאט בינואר 1955, הפך קנדי ליועץ בכיר והיה מעורב בשימועים של מקארתי מול הצבא.[57] קנדי סייע לסנאטורים הדמוקרטים לתקוף את כהן במהלך השימועים, דבר שכמעט גרם לתקרית אלימה ביניהם.[56] קנדי הופיע ברשימת עשרת הצעירים הגדולים של 1954.[58]

עוזר לסטיבנסון ואיגודי העובדים (1956–1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי עבד כעוזרו של עדלי סטיבנסון במהלך הבחירות לנשיאות ב-1956, מה שסייע לו להתרגל למסעות בחירות לאומיים, לקראת ניהול מסע הבחירות של אחיו.[59] הוא לכאורה הצביע לדוייט אייזנהאואר.[60] הוא גם היה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 במקום טיפ אוניל, וניסה לסייע לג'ון להתמנות לסגנו של סטיבנסון.[61] מעט לאחר מכן, ניסה להתפייס עם ג'ון אדגר הובר בהוראת אביו.[62] מערכת היחסים ביניהם עלתה על שרטון במהלך כהונתו כתובע כללי.[63]

בין 1957 ל-1959 ייעץ לוועדה של ג'ון ליטל מקללן, שעסקה בנושאי יחסי עבודה. קנדי פיקח על חקירות של עדים, זאת כדי שימשוך אש מצד איגודי העובדים.[64] במהלך כהונתו התעמת עם ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות.[65] הליברלים ביקרו את קנדי בגלל התפרצויות הכעס שלו כלפי אלו שהוגנו בידי התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית.[66] הסנאטורים בארי גולדווטר וקארל מונדט התלוננו על המיקוד באיגוד המשאיות, בטענה שקנדי ניסה לחפות על איגודי עובדי המכוניות שתמכו בדמוקרטים. קנדי כתב שלשני הסנאטורים לא היה אומץ כיוון שתקפו אותו רק בעיתונות.[67] בסוף 1959 התפטר מתפקידו כדי להתכונן לניהול מסע הבחירות של אחיו.

מסע הבחירות של ג'ון (1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960, פרסם קנדי ספר מוצלח בשם האויב מבפנים, בו תיאר את מעשיהם המושחתים של איגודי העובדים שחקר. הספר היה רב מכר ויכול היה להזניק את הקריירה הפוליטית של קנדי, אולם כדי לעזור למשפחתו,[68] החליט קנדי לסייע לאחיו ג'ון להתמודד לנשיאות. בניגוד לתפקידו שמונה שנים קודם לכן, הפעם הוא נאם יותר.[69] הוא דרש ניצחון בכל מחיר, וביקש מפרנקלין רוזוולט הבן לתקוף את יוברט האמפרי ולטעון שהשתמט מהצבא.[70]

מתוך דאגה בנוגע לניצחונו של קנדי, החליטו תומכיו של לינדון ג'ונסון, שגם רץ לנשיאות, לחשוף את עובדת היותו של קנדי חולה במחלת אדיסון. קנדי הגן על אחיו והכחיש זאת.[71] לאחר שהשיג את המועמדות, החליט קנדי למנות את ג'ונסון לסגנו. תומכי קנדי לא אהבו את הרעיון ורוברט ניסה לשכנע את ג'ונסון לסרב להצעה, מה שהוביל ליריבות גדולה ביניהם.[72] עוד לפני כן היחסים ביניהם לא היו טובים, כשרוברט ראה את ג'ונסון כאיום לשאיפותיו של אחיו.[73] עם זאת, הסכים ג'ונסון להתמנות לסגנו של ג'ון.[74]

קנדי ניסה להסתיר את הדת הקתולית של אחיו במהלך הבחירות המקדימות, אולם בבחירות הכלליות הפך לתקיף יותר בנוגע לנושא. נאומו של קנדי בספטמבר, בו דרש את הפרדת הדת מהמדינה, הרגיע את החששות.[75] כעבור חודש, שחרר קנדי את מנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג מכלאו באטלנטה. קנדי דיבר עם המושל ארנסט ונדיור ועם השופט שכלא את קנדי.[76]

התובע הכללי של ארצות הברית (1961-1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי מעיד בפני וועדת הסנאט לנושא פשע מאורגן בספטמבר, 1963

לאחר היבחרו של ג'ון קנדי ב-1960, מינה את אחיו לתפקיד התובע הכללי. הבחירה הייתה שנויה במחלוקת, ועיתון הניו יורק טיימס טען שרוברט לא מנוסה ולא מתאים לתפקיד. לא היה לו ניסיון בבתי משפט מחוזיים או ממשלתיים,[77] והנשיא התבדח וטען שרק ניסה לתת לו ניסיון משפטי לפני שיעסוק בעריכת דין.[78] עם זאת, היה לקנדי ניסיון במאבק בפשע המאורגן.

לפי בובי בייקר, מזכיר הרוב בסנאט ותלמידו של לינדון ג'ונסון, הנשיא הנבחר לא רצה למנות את אחיו לתפקיד, אולם אביהם היה זה שלחץ עליו. בשם ג'ונסון, לחץ בייקר על הסנאטור ריצ'רד ראסל לאשר הצבעה קולית על מינויו של קנדי בינואר 1961, בגלל סיכוייו החלשים של קנדי להיבחר.[79] [80]

קנדי בחר בסגנים ובצוות מעולה, ביניהם ביירון וייט וניקולס דה-בלוויל קצנבך.[77]

קנדי היה אדם חזק בממשלו של אחיו- הוא ניהל את מסע הבחירות, היה התובע הכללי, שלט במינויים הפוליטיים, והיה היועץ של אחיו.[81] הוא נחשב לאחד מהתובעים הכלליים החזקים והמשפיעים ביותר.[82] הוא היה היועץ הקרוב ביותר לאחיו והיה האדם השני בממשלו של אחיו.[82]

הנשיא טען שהוא יכול לסמוך על אחיו שיבצע את המטלות, וטען שהוא מצוין בארגון.[83]

ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאחד מיועציו הקרובים של הנשיא, מילא קנדי תפקיד חשוב בטיפול במשבר ברלין.[84] בעזרת קשריו עם המרגל הסובייטי גיאורגי בולשקוב, מילא תפקיד חשוב בדיפלומטיה בין שתי המדינות.[85] הקשר אפשר לו לכנס את ועידת וינה ביוני 1961, ולהרגיע את המתיחות בצ'ק פוינט צ'ארלי באוקטובר.[86]

פשע מאורגן ואיגודי העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אדגר הובר עם ג'ון ורוברט קנדי ב-1961

כתובע הכללי, לחם קנדי מול הפשע המאורגן והמאפיה, ונכנס לעימותים עם ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר. מספר ההרשעות של פושעים עלה בשמונה מאות אחוזים בכהונתו.[87] קנדי ניסה לגרום ל-FBI לזנוח את המאבק בקומוניזם לטובת מאבק בפשע מאורגן. קשריו עם אחיו אפשרו לו לגבור על הובר במאבק.[88] הובר לא אהב את קנדי, בעיקר מפני שלא הצליח לשלוט בו.[89]

הוא ניסה לתבוע את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המסעיות, בגלל שחיתותו.[90] הטינה ביניהם הובילה להאשמות של הופה שקנדי רודף אחריו באופן אישי.[91] ב-7 ביולי 1961, לאחר היבחרו מחדש של הופה לנשיאות האיגוד, טען קנדי שהתיק של הממשלה נגדו לא השתנה.[92] כעבור שנה, הודלף שהופה טען בפני פעיל שגירש את קנדי באופן פיזי ממשרדו.[93] ב-1964, נעצר הופה על מתן שוחד למושבעים.[94] לאחר שגילה על הרשעתו של הופה, בירך קנדי את שלושת התובעים.[95]

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי נואם בחזית משרד המשפטים של ארצות הברית בעצרות בזכות שוויון בין שחורים ולבנים ב-14 ביוני 1963

ב-1961 התחייב קנדי לזכויות האזרח מטעם הממשל. הוא הביע תמיכה בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ותמך בביטול ההפרדה הגזעית מסיבות חוקיות.[96]

במאי 1961, טען קנדי שבתוך שלושים או ארבעים שנים ייבחר אדם שחור לנשיאות. משפחתו תמכה בברק אובמה ב-2008.[97]

בפברואר 1962,[98] הציג ג'ון אדגר הובר, שראה במרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לזכויות האזרח, כפורע חוק[99] ואויב המדינה,[100] האשמות כלפי קינג וטען שעוזריו הקרובים היו קומוניסטים.[101] ה-FBI צותת לשיחותיו של קינג.[98] קנדי ביקש מקינג להיפטר מהעוזרים החשודים, אולם קינג סירב.[102] באוקטובר 1963,[102] הסמיך קנדי את ה-FBI לצותת לקינג למשך חודש,[103] אולם הובר הרחיב את הצו.[104] ההליך נמשך עד ליוני 1966 ונחשף כמה ימים לפני מותו של קנדי.[105]

קנדי המשיך לתמוך בזכויות האזרח, ניסה לסייע לקינג במעצריו ותבע פוליטיקאים מושחתים מהדרום.[106] במהלך כהונתו, פעל למען ביטול ההפרדה הגזעית במוסדות הממשלתיים, דרש העסקת שחורים ותקף את סגן הנשיא ג'ונסון שלא ביטל את ההפרדה הגזעית אצלו. עם זאת, הציתות לקינג הוביל ליחסים מתוחים בין משפחת קנדי ובין פעילי זכויות האזרח."[102]

רוברט היה היוזם של רוב השיפורים בנושאי זכויות האזרח במהלך ממשל קנדי.[107] הוא התעקש שקנדי ינאם לאומה בנושא.[77]

מרטין לותר קינג ורוברט קנדי בוושינגטון, ב-22 ביוני 1963

קנדי פעל בתגובה למאמצי פעילי זכויות האזרח להסיע אוטובוסים משולבים גזעית בדרום. לאחר שפצצה הוטמנה באוטובוס, שלח קנדי את יועציו לשמור על האוטובוסים. הוא נתן להם אישורים מיוחדים להסיע את האוטובוסים.[108]

לאחר התקפה על כנסייה בפטיסטית באלבמה בה היו קינג ותומכיו, טלפן קנדי אל קינג וביקש ממנו לא לעזוב את הבניין עד לאבטחת האזור. קינג הודה לקנדי על כך ששלח חיילים להגן עליו.[77][109]

ניסיונותיו לטפל בנושא הגזעי נקשרו לוועידה עם ניקיטה חרושצ'וב ושארל דה גול. הוא האמין שמהומות גזעיות יפגעו בנשיא.[110] עם זאת, מנהיגי זכויות האזרח החשיבו אותו לפשרן מדי.[111] בניסיון להבין את השחורים, נפגש במאי 1963 עם משלחת שחורה בהנהגת ג'יימס בולדווין.

בספטמבר 1962, שלח חיילים כדי לאפשר לתלמיד שחור להירשם לאוניברסיטת מיסיסיפי. הוא קיווה שהמושל יאפשר הרשמת שחורים לאוניברסיטאות ודאג מעימותים.[112] הנשיא קנדי נאלץ לשלוח חיילים לאזור לאחר שאלימות פרצה.[113]

בגלל המהומות שפרצו, מתו שני אנשים ונפצעו מאות,[114] אולם קנדי המשיך להתעקש על זכותם של תלמידים שחורים להירשם לאוניברסיטאות. הוא החל שיתוף פעולה עם מנהיגי תנועת זכויות האזרח, ועבד יחד עם קנדי וג'ונסון כדי לנסח את חוק זכויות האזרח. בין דצמבר 1961 לדצמבר 1963, הרחיב את המחלקה לזכויות האזרח בשישים אחוזים.[115]

תעשיית הפלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי השתמש בכוחו כדי להשפיע על תעשיית הפלדה לא להעלות מחירים.[116] הוול סטריט ג'ורנל תקף את מדיניותו וטען שפעל בכוח כדי להשיג את המטרה.[117] נטען שקנדי הפר את חירויות האזרח.[117]

עונש מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונת אחיו כנשיא, ביצע הממשל את עונש המוות האחרון ב-1963[118] וקנדי, כתובע הכללי, ייצג את הממשלה.[119]

ב-1968, תמך קנדי בחוק שהיה אמור לבטל את עונש המוות.[120]

קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קנדי ורוברט קנדי, 1963

לבקשת אחיו, פיקח קנדי על פעילות ה-CIA נגד פידל קסטרו לאחר הפלישה למפרץ החזירים. הוא גם סייע לפתח את האסטרטגיה לביצוע סגר ימי על קובה במהלך משבר הטילים בקובה במקום פעולה צבאית שהייתה מובילה למלחמה גרעינית. קנדי היה ניצי יחסית ובהתחלה תמך בפעולה צבאית, אולם לאחר מכן העדיף להרגיע את האזור.

היסטוריונים התווכחו האם האחים ידעו על תוכניות של ה-CIA לרצח קסטרו. אחרים טענו שה-CIA פעל על דעת עצמו.

מסמכים ששוחררו לציבור ב-2007 חשפו שלפני הפלישה למפרץ החזירים, הסמיך קנדי עצמו ניסיון התנקשות.[121][122] אולם אחרים טענו שקנדי הנחה את ה-CIA לבטל כל ניסיון להתנקש בקסטרו.[123] לאחר מכן היה מעורב בתוכניות להפלת קסטרו.[124][125]

במהלך משבר הטילים בקובה הצליח קנדי לרסן את הניצים בממשלה. הוא השפיע על אחיו והוביל אותו למדיניות של סגר ימי על קובה. הוא נפגש עם חברי הממשלה הסובייטית ומנע מלחמה גרעינית.[126]

בלילה האחרון של משבר הטילים, אמר הנשיא קנדי: "תודה לאל על בובי".[127]

ההתנקשות בנשיא ג'ון קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי בלוויה של אחיו, ה-25 בנובמבר 1963.

במהלך רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, היה רוברט בביתו עם עוזריו ממחלקת המשפטים, כשג'ון אדגר הובר התקשר לבשר לו על החדשות.[128] לפני שיכול היה לשאול שאלות, ניתק הובר. קנדי טען שהובר נהנה לספר לו את החדשות.[129] לאחר מכן נודע לו על מות אחיו.[128] מעט לאחר מכן טלפן למקג'ורג' באנדי בבית הלבן, וביקש ממנו להחליף מנעולים לתיקיות של הנשיא. הוא ציווה על השירות החשאי לפרק את מערכת ההקלטה הסודית בחדר הסגלגל. לאחר מכן שאל את ראש ה-CIA האם היה מעורב במותו של אחיו.[130]

שעה לאחר ההתנקשות, קיבל שיחה מסגן הנשיא ג'ונסון שהיה על אייר פורס 1. ג'ונסון הביע את תנחומיו לקנדי, אולם לאחר מכן דרש להישבע מיד לתפקיד הנשיא. קנדי סירב לכך כיוון שרצה שגופתו של אחיו תוחזר קודם כל לוושינגטון.[131] לבסוף השניים הסכימו שעל ג'ונסון להישבע אמונים לתפקיד לפני שיחזור לוושינגטון.[132] קנדי עצמו טען שחשב שהוא המטרה להתנקשות ולא אחיו.[133] בימים לאחר ההתנקשות, כתב לשני ילדיו וטען שכבני המשפחה הבוגרים יש להם אחריות לזכור את דודם.[134][135] בהתחלה התנגד לדרישתה של ג'קלין לסגור את ארון הקבורה, אולם לאחר שראה את הגופה שינה את דעתו.[136]

מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ביקשו מקנדי להציג סרט על אחיו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964. כשהגיע לנאום, הקהל, מנהיגי המפלגה, הנבחרים והצירים הריעו לו במשך עשרים ושתיים דקות.[137] הוא נאם בנוגע לחזונו של אחיו בנוגע למפלגה, ואז ציטט מרומיאו ויוליה, לבקשת ג'קלין:

ועת ימות, קחהו בידיך וקרע אותו לכוכבים קטנים, וכה יאירו באורו פני השמים שהעולם הן יתאהב בלילה ולא עוד יסגוד לשמש זוהר.

רוברט קנדי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964

החקירה של ועדת וורן קבעה שהנשיא נרצח בידי לי הארווי אוסוולד שפעל לבדו. ב-27 בספטמבר 1964, הודיע קנדי שלדעתו אוסוולד הוא הרוצח היחידי.[138] הוא שיבח את הוועדה על פעילותה.[138] עם זאת, נטען שבפרטיות ביקר את הדו"ח אבל לא רצה לפתוח את הנושא מחדש.[139] בנו טען שאביו האמין שהוועדה ביצעה עבודת טיוח.[140]

הרצח השפיע מאוד על קנדי.[141] הוא נכנס לדיכאון בגלל מות אחיו.[142]

מועמד לתפקיד סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי עם דייוויד דובינסקי במהלך הבחירות של 1964.

לאחר ההתנקשות באחיו, הפיכתו של לינדון ג'ונסון לנשיא ופינוי תפקיד סגן הנשיא, נחשב קנדי למועמד לסגנו של ג'ונסון ב-1964. רבים קראו לו להתמודד בשם אחיו, וסקרים הראו על תמיכה ברעיון. מספר התומכים בו השתווה כמעט לתומכי ג'ונסון.[128]

למרות האהדה כלפיו במפלגה, לא רצה הנשיא ג'ונסון שקנדי יתמודד איתו. שני האנשים שנאו אחד את השני מאז שנפגשו ב-1953, וכהונתו של קנדי כנשיא רק החמירה את המצב.[143][144] ג'ונסון בחר ביוברט האמפרי לסגנו.[128]

בריאיון לאחר כהונתו, טען ג'ונסון שקנדי התנהג כאילו הוא היה זה שנועד להגשים את חלומותיו של אחיו, ושלא חיכה לתורו. ג'ונסון טען שרבים רצו אותו בתור סגנו, אולם הוא לא רצה זאת כדי להיבחר בזכות עצמו.=[145]

ביולי 1964, הודיע ג'ונסון רשמית שאף חבר קבינט לא יוכל להתמודד איתו כדי שיישארו בתפקידם. בתגובה לכך, נשלחו מכתבים זועמים אל ג'ונסון ואל אשתו, ליידי בירד, בכעס על כך שקנדי אינו מתמודד.[145] מתוך דאגה שהוועידה תבחר בקנדי, ציווה ג'ונסון על ה-FBI לעקוב אחרי קנדי ולוודא שלא יוכל לנאום עד לאחר שהאמפרי ייבחר לסגנו.[128]

הסנאט (1965-1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1964

הבחירות ב-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשעה חודשים לאחר ההתנקשות באחיו, התפטר קנדי מהקבינט כדי להתמודד על מקום בסנאט מטעם ניו יורק.[146] הוא הכריז על מועמדותו ב-22 באוגוסט 1964, יומיים לפני הוועידה הדמוקרטית הלאומית. הוא שקל לרוץ מאז תחילת האביב, אולם גם שקל לעזוב את הפוליטיקה לאחר שביוני, נפצע אחיו טד בהתרסקות מטוס. התגובה החיובית שקיבל באירופה שכנעה אותו להישאר.[147] בנסיעותיו לגרמניה ולפולין, זכה לאהדה רבה מצד האירופאים שאהבו את אחיו.[148] הוועדה הדמוקרטית של ניו יורק אישרה את מועמדותו ב-1 בספטמבר, גם אם בחוסר רצון.[149] למרות יחסיהם הקשים, תמך ג'ונסון בקנדי. יריבו במירוץ לסנאט ב-1964 היה הסנאטור הרפובליקני המכהן, קנת קיטינג, שניסה להציג את קנדי כטרמפיסט שבא מחוץ לניו יורק.[150] קנדי תקף את קיטינג וטען שלא עשה שום דבר משמעותי בכהונתו.[151] בנובמבר ניצח קנדי, בעיקר בזכות ניצחונו הגדול של ג'ונסון בניו יורק.[152]

כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי משך תשומת לב עוד מתחילת כהונתו בקונגרס. חמישים סנאטורים צפו בנאומו בנוגע לפירוק גרעיני ביוני 1965.[153] עם זאת, היה מדובר בפיחות במעמדו: מיועצו הקרוב של הנשיא הוא הפך לאחד ממאה סנאטורים, והוא עצמו היה פחות נלהב מחקיקת חוקים.[154] באותו הזמן כרת ברית עם הסנאטור פרד רוי האריס.[155] אחיו הקטן טד היה סנאטור ותיק ועזר לאחיו בסנאט, מה שסייע למערכת היחסים ביניהם.[154] קנדי עסק במרץ בנושאים שהדאיגו אותו.[156] הוא נאם נאומים רבים אולם הסנאטורים האחרים לא אהבו את כנותו.[156]

הנשיא לינדון ג'ונסון חותם על חוק ההגירה כשטד ורוברט קנדי, ואחרים מסתכלים.

בסנאט, תמך קנדי בפיקוח על נשק. במאי 1965, תמך בהצעתו של ג'ונסון להגביל את מכירות הנשק.[157] הוא הזכיר את אלפי מקרי המוות שהתרחשו בשל אי פיקוח על נשק והודיע שהחוק יוכל לחסוך הרבה מקרי מוות.[157][158] לאחר מכן טען שיש להגביל קטינים, פושעים וחולי נפש משימוש באקדחים. While serving in the Senate, Kennedy advocated for gun control. In May 1965, he co-sponsored[159][160]

קנדי והסגל שלו ניצלו את שנתו הראשונה בסנאט רק כדי להציע תיקונים לחוקים קיימים. ב-1966 ו-1967 הם פעלו בצורה ישירה יותר, שגרמה לזעם מצד ממשל ג'ונסון.[161] עם זאת, תמך קנדי בתוכניות החברה הגדולה של הנשיא ג'ונסון. מעל שישים אחוז מהצבעותיו היו לטובת ג'ונסון.[162]

ב-8 בפברואר 1966, ביקש קנדי שארצות הברית תתחייב שלא תהיה המדינה הראשונה שתשתמש בנשק גרעיני מול מדינות שאין להן, בטענה שסין כבר התחייבה ושברית המועצות גם רמזה שתהיה מוכנה לכך.[163]

ביוני 1966, ביקר בדרום אפריקה עם אשתו, אתל, וכמה עוזרים. מעט פוליטיקאים העזו להתערב בפוליטיקה הדרום אפריקאית באותה הנקודה. בנאומו התנגד קנדי לדיכוי אוכלוסיית הילידים, וזכה לתמיכת האוכלוסייה השחורה. בנאום מפורסם שאל קנדי מה היה קורה אם אלוהים היה אדם שחור, והיה פוגש אנשים שהתייחסו בשנאה לשחורים.[164]

באוניברסיטת קייפ טאון, נאם נאום שחלקו חקוק על מצבתו: "כל פעם שאדם נלחם על אידאל, או שהוא מנסה לשפר את חייהם של אחרים, או פועל נגד אי צדק, הוא שולח אדווה קטנה של תקווה.[165]

ב-28 בינואר 1967, נסע קנדי לעשרה ימים לאירופה, פגש את הרולד וילסון בלונדון וייעץ לו להגיד לנשיא ג'ונסון שהמלחמה בווייטנאם שגויה. כשחזר לארצות הברית, תקפו אותו העיתונאים ושאלו אם שיחותיו בחו"ל פגעו ביחסי החוץ.[166]

קנדי מדבר עם נערה בבית ספר

במהלך כהונתו כסנאטור, סייע בהקמת פרויקט לשיקום שכונות עוני בניו יורק.[167] היה לו קשה לקבל תמיכה מצד הנשיא ג'ונסון לתוכנית. קנדי טען שחברי ממשל ג'ונסון התנגדו לתוכנית מסיבות פוליטיות.[168]

בנוסף ביקר באזור הדלתא של מיסיסיפי כחבר בוועדה של הסנאט לבחינת תוכניות המלחמה בעוני.[169] שם ראה ילדים עניים חיים בתת-תנאים."[170] הוא ביקש להביא את העניים לוושינגטון כדי לקדם חוקים לטיפול בעוני.[171]

קנדי עבד בוועדת יחסי העבודה בסנאט בתקופה בה עובדי החקלאות דרשו זכויות עובדים.[172] לאחר שראה את מצבם של העובדים, הוא החליט שהם מנוצלים ושיש להגן עליהם.[173]

כסנאטור, היה אהוד בקרב שחורים ובקרב מיעוטים, כולל אינדיאנים ומהגרים. הוא נאם בשם הקבוצות המוחלשות,[174] the impoverished,[175] and "the excluded",[176] וזכה לתמיכת התנועה לזכויות האזרח ולוחמי הצדק החברתי. הוא דרש מהמפלגה הדמוקרטית לפעול נגד אפליה. הוא תמך בביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים, באינטגרציה בכל מוסדות הציבור, בחוק זכות ההצבעה ובתוכניות נגד העוני שמטרתם הייתה לשפר את החינוך, את ההזדמנויות התעסוקתיות ולספק ביטוח בריאות. הוא דרש מיקוד בזכויות האדם במדיניות החוץ.

וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור רוברט קנדי והנשיא לינדון ג'ונסון בחדר הסגלגל, 1966.

ממשל קנדי תמך במעורבות האמריקנית בדרום מזרח אסיה ובעוד חלקים בעולם כחלק מהמלחמה הקרה, אולם קנדי עצמו לא היה מעורב בשיחות לגבי מלחמת וייטנאם כשהיה התובע הכללי.[177][178] לפני שבחר להתמודד לסנאט, רצה להיות השגריר בדרום וייטנאם.[179] כשנכנס לסנאט, שמר לעצמו את חילוקי הדעות שלו עם הנשיא ג'ונסון בנושאי המלחמה. הוא תמך באחיו, אולם לא תמך בכניסה קרקעית לווייטנאם. הוא לא אהב את ההפצצות בצפון וייטנאם שהחלו בפברואר 1965, אולם לא רצה להתנגד לנשיא.[180] באפריל, כבר תמך בהפסקת ההפצצות, וג'ונסון טען שקנדי השפיע על החלטתו להפסיק את ההפצצות באופן זמני במאי.[181] קנדי הזהיר את ג'ונסון בתחילת 1965 משליחת חיילים לווייטנאם, אולם ג'ונסון בחר להקשיב ליועצים שלו. ביולי, לאחר שהתחייב להכניס מספר גדול של חיילים לווייטנאם, קרא קנדי למשא ומתן.[182]

באפריל 1966, נפגש עם האחראי על ביטחון במחלקת המדינה כדי לדון בנושא שחרור שבויי המלחמה בווייטנאם. הוא רצה ללחוץ על ממשל ג'ונסון לפעול, אולם ג'ונסון סירב לדון עם הווייט קונג.[183] ב-29 ביוני, התנגד קנדי להחלטתו של ג'ונסון להמשיך עם ההפצצות, אולם נמנע מלבקר את המלחמה או את הנשיא כדי לא לפגוע במועמדים הדמוקרטים בבחירות אמצע הכהונה.[184] באוגוסט התברר שהציבור, שהתעייף מהמלחמה, אהד את קנדי יותר מג'ונסון בגלל ניסיונותיו לסיים את המלחמה.[185]

בתחילת 1967, נסע קנדי לאירופה, ושוחח על וייטנאם עם מנהיגים ודיפלומטים. למחלקת המדינה הודלף שהוא דיבר על שלום והתנגד למדיניות ג'ונסון. ג'ונסון נפגש עם קנדי וטען שהוא חותר תחתיו. קנדי טען שזהו אינטרס של האירופאים להפסיק את ההפצצות ולהתחיל במשא ומתן, דבר אליו ג'ונסון סירב.[186] ב-2 במרץ, פרסם קנדי תוכנית בת שלושה סעיפים לסיום המלחמה, שכללה הפסקת ההפצצות ונסיגה של הכוחות האמריקניים והצפון וייטנאמיים מדרום וייטנאם. מזכיר המדינה, דין ראסק, דחה את התוכנית מפני שהאמין שצפון וייטנאם לא תסכים לה.[187] ב-15 במאי, התעמת מול מושל קליפורניה, רונלד רייגן, בנושא המלחמה.[188][189] ב-26 בנובמבר האשים את ממשל ג'ונסון בשינוי מדיניות אחיו בווייטנאם. הוא טען שניסיון אמריקני לחיסול הקומוניזם בווייטנאם הוא אינו מוסרי.[190][191]

ב-8 בפברואר 1968, נאם קנדי בשיקגו וביקר את ממשלת סייגון על שחיתותה. הוא טען שהמלחמה לא תשפיע על עתיד אסיה.[192] ב-14 במרץ, נפגש עם קלארק קליפורד, מזכיר ההגנה, בפנטגון. קליפורד טען שקנדי הבטיח לא להתמודד מול ג'ונסון בתוך המפלגה הדמוקרטית אם זה ישנה את מדיניותו בווייטנאם.[193] Johnson rejected the proposal.[194] ב-1 באפריל, לאחר שהפסיק ג'ונסון את ההפצצות, טען קנדי שמדובר בצעד לקראת השלום. עם זאת, הוא המשיך בהתמודדותו כיוון שג'ונסון פרש.[195] ב-1 במאי, טען קנדי שהעיכוב בשיחות השלום מוביל לאובדן חיים ופוגע בקידום תוכניות הפנים.[196] מאוחר יותר באותו החודש קרא למלחמה "שגיאה".[197] בריאיון ב-4 ביוני, שעות לפני שנורה, המשיך קנדי לתמוך בשינוי מדיניות בנושא המלחמה.[198]

מועמד נשיאותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
כרזת בחירות

מסע הבחירות של קנדי החל ב-16 במרץ 1968, כשהכריז על מועמדותו מול לינדון ג'ונסון. לאחר הכרזתו של ג'ונסון ב-31 במרץ שלא יתמודד מחדש, עדיין נאלץ קנדי להתמודד מול שני מועמדים אחרים: יוג'ין מקארתי, וסגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי. האמפרי נכנס למירוץ לאחר פרישתו של ג'ונסון, אולם קנדי ומקארתי נותרו מבקרי ממשל ג'ונסון. באביב 1968, ערך קנדי מסע בחירות ברחבי המדינה. הוא היה פעיל במיוחד באינדיאנה, נברסקה, אורגון, דקוטה הדרומית, קליפורניה ובוושינגטון די. סי..

הכרזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי נכנס לבחירות המקדימות באיחור. יועציו הפוליטיים לחצו עליו לפעול מהר.[199] קנדי ידע שיהיה לו קשה לנצח את ג'ונסון,[200] אולם הוא לא פסל את ההתמודדות. הסנאטור יוג'ין מקארתי הכריז על כוונתו להתמודד מול ג'ונסון ב-30 בנובמבר 1967. מעט לאחר מכן, טען קנדי בפני הסנאטור ג'ורג' מקגוורן שהוא מודאג בנוגע להתחייבות שלו לתמוך במקארתי.[201] במסיבת עיתונאים ב-30 בינואר שוב הכריז קנדי שאינו מתכוון לרוץ, אולם שינה את דעתו כעבור כמה שבועות.[202]

בתחילת פברואר 1968, לאחר מתקפת טט בווייטנאם, קיבל קנדי מכתבים מתומכיו שדרשו ממנו להישאר נאמן למורשתו של אחיו.[203] ב-29 בפברואר, פורסם דו"ח לגבי המהומות הגזעיות שהתרחשו בקיץ. הוועדה האשימה את הגזענים במהומות, אולם ממשל ג'ונסון סירב לנקוט בצעדים.[203] קנדי חשש ממדיניותו של ג'ונסון ומעוד כהונה שלו.[200] חבריו היו חלוקים: אשתו אתל תמכה בהתמודדות, ואילו אחיו טד התנגד לכך. טד כן תמך בקנדי ברגע שזה נכנס למירוץ.[200][204]

בסוף פברואר ובתחילת מרץ, החליט קנדי להתמודד.[201] ב-10 במרץ, נסע לקליפורניה כדי להיפגש עם פעילי זכויות אזרח ששבתו רעב..[205] בדרכו לקליפורניה, הוא הודיע לעוזרו שהתכוון לרוץ ושיש להוציא את מקארתי מהמירוץ.[201] בסוף השבוע לפני הפריימריז בניו המפשייר, אמר קנדי לעוזריו שירוץ אם מקארתי יפרוש.[206] קנדי הסכים לבקשתו של מקארתי להכריז על התמודדותו רק לאחר הבחירות המקדימות.[201] ב-12 במרץ ניצח ג'ונסון בניו המפשייר בהפרש קטן, כשמקארתי משיג 42% מהקולות. היה ברור שמקארתי יסרב לפרוש. קנדי החליט להכריז על מועמדותו.[207]

ב-16 במרץ, הכריז קנדי על מועמדותו, והבהיר שהוא מתמודד לא נגד ג'ונסון אלא למען המדינה.[208] קנדי הכריז על מועמדותו בחדר בו אחיו הכריז על מועמדותו ב-1960.[209] תומכי מקארתי תייגו את קנדי כאופורטוניסט. הם טענו שנכנס למירוץ רק לאחר שמקארתי חשף שג'ונסון פגיע, ובנוסף, שמקארתי היה זה שהגיע לו לקבל את קולות מתנגדי המלחמה, שכן הוא יצא נגד ג'ונסון קודם.[210] הדמוקרטים הליברלים היו בטוחים שמועמדותו של קנדי תפלג את הקול המתנגד למלחמה עם מקארתי.[201]

ב-31 במרץ, הכריז ג'ונסון שהוא לא יתמודד בבחירות. הוא פרש בנאום בו הכריז על הפסקת ההפצצות בווייטנאם ועל שיחות שלום עם צפון וייטנאם.[211] סגן הנשיא יוברט האמפרי, שהיה תומך באיגודי עובדים ובזכויות האזרח, נכנס למירוץ ב-27 באפריל, בתמיכה מצד הממסד- חברי הקונגרס, ראשי העיריות, המושלים ואיגודי העובדים.[212][213] האמפרי אמנם איחר את המועד להירשם לבחירות המקדימות, אולם התמיכה מצד המפלגה סייעה לו להשיג את הצירים מהמדינות שלא נערכו בהן בחירות.[214][215] קנדי, לעומתו, תכנן לזכות במועמדות בעזרת הפגנת התמיכה בו מצד הבוחרים. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית יכלו להשפיע על בחירת הצירים, וקנדי רצה לשכנע אותם בעזרת ניצחונות. האסטרטגיה עבדה לאחיו שניצח את האמפרי בבחירות במערב וירג'יניה.[201]

קנדי נאם את נאום הבחירות הראשון שלו ב-18 במרץ באוניברסיטת קנזס, בה נקבעה לו הרצאה לכבוד מושל קנזס לשעבר, הרפובליקני אלף לנדון.[201] קנדי משך 14,500 סטודנטים לשמוע אותו. הוא התנצל על טעויותיו ותקף את מדיניותו של הנשיא ג'ונסון. הוא טען שהיה מעורב בהחלטות, ובחלקן היו החלטות שגויות.[201] מאוחר יותר נאם בפני 19,000 איש, וטען שהוא רץ לנשיאות כדי לאחות את הקרעים במדינה.[201][216] מקנזס, נסע כדי לערוך מסע בחירות באינדיאנה, בוושינגטון, בנברסקה, באורגון, בדקוטה הדרומית ובקליפורניה.[201]

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי הדגיש שוויון גזעי, צדק חברתי, מדיניות חוץ פייסנית, ביזור העוצמה ושיפור חברתי. הוא זיהה את הצעירים האמריקנים כעתידה של החברה.[217]

מדיניותו לא הייתה אהודה בקרב הקהילה העסקית. הם ידעו שהוא ייאלץ להעלות מסים כדי לממן את תוכניותיו החברתיות. בנאום בפני בית הספר לרפואה באינדיאנה, כשנשאל מאין ישיג את הכסף עבור התוכניות, אמר לתלמידי הרפואה שעמדו להרוויח כסף רב בתפקידם, "מכם".[218][219]

קנדי נאם גם בפני קהילות שלא היו אמורות לתמוך בו. הוא נאם בפני קהל באלבמה וטען שיש לדבר עם כל האמריקנים.[220] התעוררה שנאה גדולה כלפיו באזורים, וסגנו של ראש ה-FBI טען שהוא רוצה שמישהו ירה בו ויהרוג אותו.[221]

חוק וסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968, היה מוכן לתמוך קנדי בחוק נגד עונש המוות.[222] הוא טען שיהיה אפשר לפעול נגד הפשיעה בעזרת יותר עבודות והזדמנויות חינוכיות.

הזדמנות תעסוקתית ורפורמה ברווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי טען ששיתוף פעולה בין הממשלה למגזר העסקי תקטין את מחירי הדיור ואת המחסומים בפני תעסוקה. הוא טען שיש למקד את מדיניות הרווחה בסיוע לחקלאים ובשיפור האשראי.

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי לא תמך בנסיגה מיידית מדרום וייטנאם. הוא תמך בחיזוק צבא דרום וייטנאם וחיסול השחיתות בממשלת דרום וייטנאם. בנוסף תמך בשלום בין הצפון לדרום.

רפורמה במס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי תמך בחקיקה שתמנע פרצות מס.

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968, הצליח קנדי בארבע מדינות בבחירות המקדימות: אינדיאנה, נברסקה, דקוטה הדרומית וקליפורניה. בנוסף ניצח בוושינגטון הבירה. מקארתי ניצח בשש מדינות: ויסקונסין, פנסילבניה, מסצ'וסטס, אורגון, ניו ג'רזי ואילינוי. כשהתמודדו זה מול זה, ניצח קנדי בשלוש מערכות (אינדיאנה, נברסקה וקליפורניה) ומקארתי באחת (אורגון).[223]

סקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר מסתיו 1965 חשף ש-72% מהציבור האמין ברצונו של קנדי להיות נשיא, ו-40% מהעצמאיים ו-56% מהדמוקרטים תמכו בו.[224] סקרים מאוגוסט 1966 חשפו שרק שני אחוזים מהדמוקרטים ו-14% מהעצמאיים העדיפו אותו על ג'ונסון.[225] סקר מסוף מרץ שפורסם מעט לפני כניסתו למערכה חשף שהוביל על ג'ונסון ברוב של 44% לעומת 41%.[226] סקר מתחילת אפריל חשף שהוביל על מקארתי ב-26% באינדיאנה, 46% לעומת 19%.[227] סקר נוסף באפריל חשף שהוביל על מקארתי עם תמיכה של שלושה רבעים, אולם שרבים מהציבור חשבו שלא היה אמין וגם שהיה קשוח מדי.[228] סקר מה-28 באפריל שם אותו במקום השני מבחינת מועמדים דמוקרטיים מועדפים עם 28% תמיכה, כשהאמפרי עם 25% ומקארתי עם 33%.[229] ב-26 במאי חשף סקר שעשרים ושבעה צירים מפילדלפיה יתמכו בהאמפרי ואחד בלבד בקנדי.[230] סקר מה-2 ביוני חשף ש-19% מהנציגים הדמוקרטיים המחוזיים תומכים בקנדי, לעומת 67% בהאמפרי ו-6% למקארתי.[231] סקר מה-3 ביוני חשף שהוביל על מקארתי בהפרש של תשעה אחוזים בקליפורניה, עם 39% לעומת 30%.[232] למחרת היום, חשפו הסקרים שקנדי הוביל בשבעה אחוזים.[233]

הבחירות באינדיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במרץ 1968, הכריז קנדי על כוונתו להתמודד מול מקארתי באינדיאנה. יועציו לא רצו זאת מפני שחזו מאבק צמוד.[234] למרות זאת, נסע לאינדיאנפוליס למחרת היום ונרשם לבחירות. בנאום טען שהמדינה חשובה מאוד למערכת הבחירות שלו.[235]

ב-4 באפריל, החל קנדי את מסע הבחירות שלו. הוא נאם נאומים באוניברסיטאות.[236] בנאומו טען שמערכת הבחירות היא גורלית בנוגע לגורלה של המדינה ושעל הציבור לבחור נכון.[237] בנוסף הביע את דאגתו מהעוני, הרעב, האלימות, הפיתוח הכלכלי ומדיניות החוץ. הוא טען שלאמריקנים יש "מחויבות מוסרית, ושעליהם לנסות להבין אחד את השני וללכת קדימה יחד.[237]

לאחר שסיים את נאומו, טס לאינדיאנפוליס. כשהגיע לשם נודע לו על הירצחו של מרטין לותר קינג.[238] מאוחר יותר באותו הערב, נאם נאום קצר בנושא בפני קהל בשכונה שחורה. הוא קרא לקהל להתנהג בחמלה.[239] לאחר שנכח בלוויה של קינג, חזר למסע הבחירות. הוא משך קהל רב לראות אותו.[240] ב-10 באפריל חזר למסע הבחירות.[241]

קנדי קיבל עצות לנאום נגד אלימות ומהומות, להדגיש את ניסיונו כתובע הכללי, ולקדם שיתוף פעולה בין הממשלה למגזר הפרטי. בנוסף נדרש להתנגד למלחמת וייטנאם ולדרוש להשתמש בכספים שהושקעו בה למדיניות פנים.[242] כדי למשוך את המצביעים השמרנים באינדיאנה, נאלץ קנדי לנאום בצורה פחות אגרסיבית.[240]

קנדי נאם לפני ועדת הנדל"ן של אינדיאנפוליס ב-2 במאי, ותמך בסיוע למגזר הפרטי במקום במעורבות ממשלתית. בנאומו טען שהכלכלה תתאושש לאחר סיום המלחמה.[243]

בימים לפני הבחירות באינדיאנה, התרחש קרב בין קנדי, מקארתי, והמושל רוג'ר ברניגן. ברניגן היה המועמד המקומי שתמך בג'ונסון. הוא נחשב ליריב חזק בעל יכולת השפעה על שבעת אלפים משרות ברחבי המדינה.[244] ברניגן ערך מסע בחירות בכל תשעים ושניים המחוזות, ואילו מקארתי התמקד בערים הקטנות ובאזורים הכפריים. קנדי הצליח לצבור תנופה כשביקר במרכז ובדרום אינדיאנה ב-22 וב-23 באפריל.[245]

הבחירות התרחשו ב-7 במאי: קנדי ניצח עם 42% מהקולות. ברניגן השיג 31% מהקולות, ומקארתי 27% בלבד.[246][247] בעזרת ניצחונו, הצליח קנדי להשיג תנופה לקראת הבחירות בנברסקה.

הבחירות בנברסקה ובאורגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי נואם באורגון.

קנדי ערך מסע בחירות נמרץ בנברסקה, וקיווה שניצחון גדול ימנף אותו לקראת הבחירות בקליפורניה, שם היה מקארתי חזק. מקארתי ביקר בנברסקה רק פעם אחת ואילו קנדי ביקר כמה פעמים.[248] יועציו דאגו בנוגע לסיכויו במדינה חקלאית כנברסקה, עקב הזמן הקצר שנותר להם לערוך מסע בחירות וחוסר התמצאות של קנדי בנושאים.[249] קנדי ניצח בבחירות ב-14 במאי, עם 51.4% מהקולות לעומת 31% למקארתי.[248][250] קנדי ניצח בעשרים וארבעה מתוך עשרים וחמישה מחוזות בהם ביקר לפני מערכת הבחירות. המחוז היחיד בו הפסיד היה ליד אוניברסיטת נברסקה, בה היה רוב של סטודנטים שתמכו במקארתי. גם שם הפסיד בהפרש זעום במיוחד.[251] לאחר מכן הכריז קנדי שכיוון שהוא ומקארתי, מתנגדי המלחמה, השיגו מעל שמונים אחוזים מהקולות, הייתה זו מכה לממשל ג'ונסון-האמפרי.[252]

קנדי במסע בחירות במטוס

בניגוד לנברסקה, הייתה אורגון קשה לקנדי. המטה שלו לא היה חזק שם, ונושאי העוני והמיעוטים לא עניינו את הבוחרים שם.[253] אורגון הייתה מנותקת יחסית מהמהומות של ממשל ג'ונסון ולכן לא הצליח לצבור תאוצה.[254] המטה שלו אסף חומר על מקארתי: מקארתי התנגד לחוק שכר מינימום ולביטול מס הגולגולת במסגרת חוק זכות ההצבעה. מקארתי חשף את הציתותים שערך קנדי אצל מרטין לותר קינג בתפקידו כתובע הכללי.[255]

עשרה ימים לפני הבחירות, הודה קנדי בקושי שלו בניצחון.[256] עם זאת, הוא השקיע במקום מתוך חשש להפסיד במערכת הבחירות.[255] קנדי הבין שהפסד באורגון יסכן את האמינות שלו והגביר הילוך: הוא ערך מסע בחירות במשך שש עשרה שעות ביום ועבר 50,000 בתים.[257]

ב-26 במאי, ערך מסע בחירות בפורטלנד יחד עם אשתו אתל והאסטרונאוט ג'ון גלן. מקארתי גם הופיע בפורטלנד באותו היום.[258] למחרת היום האשים דוברו של קנדי את מקארתי והאמפרי בשיתוף פעולה מול קנדי.[259] ב-28 במאי, ניצח מקארתי במערכת הבחירות באורגון עם 44.7% מהקולות. קנדי השיג 38.8% מהקולות.[260] לאחר שהתברר שהפסיד, שלח קנדי מכתב ברכה למקארתי אולם הבטיח שיישאר במירוץ.[261]

לאחר ההפסד באורגון, עבר קנדי אל קליפורניה.

הבחירות בדקוטה הדרומית ובקליפורניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי בלוס אנג'לס.

לאחר שניצח בנברסקה ובאינדיאנה, קיווה קנדי לנצח בקליפורניה ובדקוטה הדרומית ב-4 ביוני. קליפורניה הייתה השטח המושלם שלו להפגין את כוחו.[262] מקארתי היה מאורגן כהלכה בקליפורניה. תבוסה שם הייתה סותמת את הגולל על ניסיונו של קנדי להיבחר.[262] הוא גם היה המועמד החלש ביותר בדקוטה הדרומית: מקארתי היה סנאטור ממינסוטה השכנה והאמפרי גדל בדקוטה הדרומית.[263]

ב-1 ביוני, בימים האחרונים של מסע הבחירות, נפגשו קנדי ומקארתי לעימות בטלוויזיה. קנדי קיווה לפגוע בכוחו של מקארתי בקליפורניה, אולם העימות היה מאכזב מבחינתו.[264] לאחר העימות, פסקו שני שלישים מהמצביעים המתלבטים שקנדי ניצח.[265]

ב-3 ביוני, בסיור הבחירות האחרון שלו, נסע קנדי לסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס, סן דייגו ולונג ביץ'.[266] ב-4 ביוני אמר לעוזריו שאם ינצח בדקוטה הדרומית ובקליפורניה, יוכל לשכנע את מנהיגי המפלגה לתמוך בו.[233] קנדי ניצח בדקוטה הדרומית בהפרש גדול, כשהשיג 50% מהקולות לעומת 20% למקארתי (שמו של ג'ונסון עדיין הופיע ברשימת המועמדים שם וקיבל 30% מהקולות, שנחשבו לתומכים בהאמפרי).[267] קנדי ניצח בקליפורניה עם 46% מהקולות לעומת 42% למקארתי. הייתה זאת התבוסה שהוציאה את מקארתי מהמירוץ והניצחון הגדול ביותר של קנדי.[268] אף על פי שקנדי לא זכה לרוב הבוחרים, הוא השיג את כל הצירים של המדינה בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בחצות ליל ה-4 ביוני, נאם בפני תומכיו במלון אמבסדור בלוס-אנג'לס והבטיח לרפא את החולי במדינה.

יחסיו עם אנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילות השחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור תומך בזכויות האזרח,[269] הוביל קנדי בקרב הקהילות השחורות. במהלך מסע הבחירות, הופיעו בשכונות שחורות שלטים עליהם היה כתוב "קנדי לבן אבל בסדר / זה שלפניו פתח את הדלת." ("Kennedy white but alright / The one before, he opened the door".)[270] בבחירות באינדיאנה, השיג 86% מקולות השחורים.[271] הוא היה חזק במיוחד בערים עם אוכלוסיות שחורות גדולות.[272] קנדי משך בוחרים שחורים ממעמד נמוך. הוא זכה לתמיכה גורפת אצלם.[227] התמיכה בקרב השחורים הובילה לניצחונו באינדיאנה. הניצחון הגיע בזכות תמיכתו בניסיונות התאגידים לשכור עובדים שחורים.[273][274]

בנברסקה, סיים קנדי את מסע הבחירות שלו בנאום בשכונה שחורה באומהה.[229] סקר מסוף מאי חשף שאמנם 40% בלבד חשו שקנדי הוא בעל כישרון מנהיגות דומה לאחיו, אולם ש-94% מהשחורים חשו כך.[272] כשמקארתי חשף שקנדי אישר את הציתות למרטין לותר קינג ב-1963, שקלו השחורים בקליפורניה לתמוך בו.[257] בנאום באוקלנד, פגש קנדי את הפנתרים השחורים ופעילי מיעוטים אחרים כמה ימים לפני סיום הבחירות בקליפורניה. כשצעקו עליו, מנע קנדי מעוזרו השחור להתערב.[275] לבסוף השיג 90% מקולות השחורים בקליפורניה.[231] בזמן מותו, הוא נחשב ללבן האהוד ביותר בקרב אמריקה השחורה.[276] מצד שני, האהדה שזכה לה מצד שחורים הובילה לבנים רבים להתרחק ממנו.[277]

הלבנים ממעמד הפועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי זכה לתמיכה רחבה מצד פועלים לבנים במהלך מסע הבחירות.[228] הוא נחשב לנציג שלהם, ומותו הוביל לתמיכתם בג'ורג' וולאס בסתיו 1968.[228] רוב תומכיו אהדו את וולאס.[228] למרות התמיכה בו בקרב השחורים, הוא משך אליו גם פועלים לבנים מהמעמד הנמוך שהיו גזעניים בחלקם.[273]

חקלאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי תמך בשביתות החקלאים ובמנהיגי פועלים וכך משך את קולות החקלאים אליו.[278] הוא היה גיבור בקרב החקלאים.[279] ביקור שערך באזורים חקלאיים בקליפורניה הוביל את איגודי החקלאים לתמוך בו. נקבע לו נאום בפני חקלאים לאחר נאום הניצחון בקליפורניה.[280]

היספנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי זכה לתמיכה של פי חמישים היספנים מאשר אחיו.[280] בקליפורניה, זכה לתמיכת 95% מההיספנים ובכמה אזורים זכה בכל הקולות.[231] הוא היה המועמד המוביל אצלם בקליפורניה.[281] ההתגייסות ההיספנית עבורו סייעה לניצחונו.[282]

לינדון ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'ונסון היה משוכנע שקנדי מתכוון לאתגר אותו על המועמדות עוד לפני שהכריז על מועמדותו.[283] הוא היה משוכנע שנשיאותו תהיה שלב מעבר בין שתי כהונות של האחים קנדי.[271] ג'ונסון לקח את מערכת הבחירות המקדימות ברצינות לאחר שהפסיד לקנדי ב-1960.[284] במסיבת עיתונאים ב-19 בדצמבר 1967, התייחס ל"תנועת קנדי-מקארתי", כפי שקרא לה.[285] חבריו של קנדי טענו שהוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שג'ונסון יכהן עוד ארבע שנים בלי שינסה להתמודד.[286]

קנדי הכריז על מועמדותו לאחר ההפסד של ג'ונסון בבחירות בניו המפשייר. יום לאחר ההכרזה על מועמדותו, חזה קנדי שג'ונסון יפסיד בבחירות אם יהיה המועמד של המפלגה.[287] בטיסה לקנזס סיטי טען שלא רצה להתמודד, אולם ג'ונסון הבהיר שהמלחמה תימשך והוא נאלץ להתמודד.[288] באמצע מרץ תקף את ג'ונסון וטען שהוביל לפילוג המדינה.[289] בסוף מרץ, חשף סקר שקנדי מוביל על ג'ונסון.[290]

קנדי היה בדירתו כשג'ונסון הכריז על פרישתו, אולם לא היה אופטימי בנוגע לכך.[291] הוא ידע שייאלץ להפסיק את ביקורתו כלפי הנשיא וכלפי ניהול המלחמה.[292] קנדי שיבח את ג'ונסון במסיבת עיתונאים לאחר מכן וטען שביצע פעולה של מנהיג.[293] ב-3 באפריל 1968, שלושה ימים לאחר פרישתו של ג'ונסון, נפגש קנדי עם הנשיא בבית הלבן. ג'ונסון ייעץ לו להתרחק מהבחירות המקדימות, אולם קנדי נשאר להתמודד מול סגן הנשיא האמפרי.[294]

יוג'ין מקארתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות המקדימות, טען מקארתי שקנדי הבטיח בנובמבר 1967 שלא ירוץ.[295] לפני כניסתו למירוץ, דאג קנדי מכך שלמקארתי לא היה מצע ועמדה בנושאי פנים. באמצע מרץ, ניסה טד קנדי להגיע להסכם בו אחיו יצא מהמירוץ אם מקארתי ידון בנושאי פנים. מקארתי סירב לכך.[296] יום לפני הכרזת מועמדותו, אמר קנדי שהוא לא מאמין שמקארתי יהיה נשיא טוב. הוא טען שג'ורג' מקגוורן הוא אדם טוב, אולם שמקארתי לא פעל למען העניים.[226]

ביום שבו הכריז קנדי על מועמדותו, החליט מקארתי להיכנס לבחירות באינדיאנה. הוא לא רצה לסייע לקנדי לנצח בבחירות המקדימות.[297] כניסתו של קנדי הובילה לשינוי אסטרטגי של מקארתי- הוא נאלץ לפתח את המצע שלו ולא רק להתנגד לג'ונסון.[298] הטינה בין קנדי ומקארתי צמחה בסוף מרץ.[271] לאחר פרישתו של הנשיא ג'ונסון מהבחירות, השווה את עצמו מקארתי לג'ון קנדי.[299] קנדי התמקד בנושאי הסיוע לעניים כדי לחשוף את הצד שאותו מקארתי הזניח.[300] לאחר ניצחונו בנברסקה, ביקש קנדי מתומכי מקארתי לתמוך בו כדי למנוע מהאמפרי להיבחר.[229] מקארתי התנגד להצעותיו של ג'ונסון לטיפול בערים.[301] הוא האמין שאם קנדי יצליח לנצח בבחירות בקליפורניה, הוועידה הדמוקרטית הלאומית תהיה מפולגת והוא יוכל לזכות בקולות של המתנגדים לקנדי ולהאמפרי.[302] לאחר מערכת הבחירות בקליפורניה, הצטרפו יועצי מקארתי לקנדי כדי לנסות לתמוך בו ולחזק את מקארתי.[303]

יוברט האמפרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומיים לאחר הכרזת מועמדותו של קנדי, טען סגן הנשיא האמפרי שקנדי תמך בממשלו של אחיו בנוגע לווייטנאם. הוא הביא הצהרה של קנדי, מלפני שש שנים, שטענה שארצות הברית תנצח בווייטנאם.[304]

קנדי היה בנברסקה כשהאמפרי נכנס למירוץ ב-27 באפריל. קנדי טען שמועמדותו של האמפרי מציעה בחירה ברורה בין מדיניות ג'ונסון למדיניות אחרת.[305]

כניסתו של האמפרי התרחשה בעיקר בגלל חששו של ג'ונסון שקנדי יהיה המועמד בבחירות הבאות.[306] קנדי תקף את האמפרי וטען שהתחייבותו לפוליטיקה חיובית נובעת מכך שלא ראה אנשים גוועים מרעב.[307]

האמפרי השיג 18% מקולות המצביעים שרשמו את שמו בבחירות במסצ'וסטס. קנדי השיג 28%, למרות מטה הבחירות החזק שלו.[308] בבוקר למחרת הפסדו באורגון, ערך קנדי מסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס וביקר את האמפרי בגלל "חוסר יכולתו להציג את עמדותיו בפני בוחרים במדינה אחת".[309] הוא טען שניצחונו של האמפרי יבטיח מועמדות של שני מועמדים תומכי מלחמה.[310]

לאחר הניצחון בבחירות בקליפורניה, אמר קנדי שהוא מתכנן לרדוף אחרי האמפרי בכל רחבי המדינה כדי להיבחר.[303]

בנוגע להתנקשות בקנדי, טען האמפרי שלא רצה להיבחר כך.[311]

ריצ'רד דיילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לפני כניסתו למירוץ, ב-8 בפברואר 1968, נפגש קנדי עם ריצ'רד דיילי בנוגע לאפשרות לקחת מג'ונסון את המועמדות. קנדי רצה שדיילי ישפיע על הצירים בוועידה לטובתו. דיילי הבטיח להישאר מחויב לנשיא. הוא דאג ממועמדותו של קנדי שכן קנדי, כתובע כללי, פגע בפוליטיקאים מהמנגנון המפלגתי.[312]

ריצ'רד ניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של הנשיא ג'ונסון, אמר ריצ'רד ניקסון שנראה לו שקנדי הוא המועמד המוביל.[313] הוא היה בטוח שמחלוקות במפלגה הדמוקרטית תסייע לו בהיבחרו. באפריל הציע עימות בינו לבין קנדי.[314] ניקסון, שנאם לגבי ביזור הכוח הממשלתי ושיפור כלכלי לשחורים, טען שהוא וקנדי מייצגים רעיונות דומים.[301] בחצי השני של 1967, הראו הסקרים על שוויון ביניהם.[315] לאחר ניצחונו של קנדי בקליפורניה, בישר ניקסון למשפחתו שיתמודד מול קנדי.[316]

משפחת קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו של קנדי, אתל, ליוותה אותו במהלך מסע הבחירות. אחיו טד, וגיסו סטיבן אדווארד סמית' ייעצו לו באופן בלתי רשמי.[317] טד ואחיותיו ג'ין קנדי סמית ופטרישה קנדי לופורד ליוו את קנדי במלון לאחר ניצחונו בבחירות בקליפורניה.[318] קנדי גם נפגש עם אביו ג'וזף קנדי לפני הנאום.[319]

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצות של ליל ה-5 ביוני 1968, נשא קנדי דברים במסיבת עיתונאים במלון אמבסדור בלוס-אנג'לס.[320] לאחר מכן פנה קנדי עם פמלייתו לצאת מן האולם. הוא עמד לגשת לחדר הכתבים בקיצור דרך, במטבח המלון.[321] זאת למרות התנגדות שומר ראשו. בעוברו במטבח המלון מוקף באנשיו ובתומכים, ירה בו באקדח מתנקש צעיר בשם סירחאן סירחאן, בן למשפחה פלסטינית-נוצרית שהיגרה לארצות הברית מירושלים.[322] קנדי נפגע שלוש פעמים וחמישה אחרים נפצעו.[323]

לאחר שנורה, תפסו תומכיו של קנדי את סירחאן.[324] קנדי שכב פצוע ושאל את אחד מתומכיו "הכול בסדר?". לאחר שקיבל תשובה חיובית, אמר "הכול יהיה בסדר".[325][326] לאחר כמה דקות, הגיעו רופאים והרימו אותו לאלונקה. מילותיו האחרונות היו "אל תרימו אותי".[327][328] לאחר מכן איבד את הכרתו.[329] הוא הובהל לבית החולים ומת בשעות הבוקר המוקדמות.[330]

המתנקש הועמד לדין ונידון תחילה למוות, אולם לאחר ביטול עונש המוות בקליפורניה הומר גזר הדין למאסר עולם. בחקירתו ובמשפטו טען כי המניע למעשהו היה תמיכתו של רוברט קנדי במדינת ישראל לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים (הרצח אירע ביום השנה למלחמה). רוברט קנדי לא היה ידוע כתומך מובהק של ישראל, אך ההנחה היא שהמתנקש לא עמד על ההבחנה בין הדרגות השונות של התמיכה בישראל, באשר כל המתמודדים על הנשיאות, בין אם היו תומכי ישראל מובהקים בין אם לאו, הצהירו במהלך הבחירות המוקדמות על תמיכתם בישראל.

תאוריות קונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים צצו תאוריות קונספרציה שונות. המפורסמת ביותר ביניהן היא תאוריית היורה השני. על פי התאוריה, סירחאן סירחאן לא היה האדם היחיד שירה ברוברט קנדי, וחוץ ממנו היה עוד מתנקש בחדר. התאוריה מבוססת על אנשים שהעידו שראו גבר ואישה הנמלטים דרך מדרגות החירום וצועקים: "הרגנו אותו, הרגנו אותו". חקירת המשטרה הראתה שהמתנקש היה חמוש באקדח תופי בעל מחסנית של 8 כדורים, אך בנוסף לשמונת הכדורים שנורו נמצאו עוד חורים במשקוף, שסומנו תחילה כחורי כדורים ולא יכלו להיגרם מן הכדורים שנורו על ידי סירחאן. מאוחר יותר טענה המשטרה, בניגוד לטענתה המקורית, שאלה לא היו חורי כדורים כלל. תומכי תאוריית הקשר טוענים שחקירת המשטרה נועדה להוכיח שסירחאן אשם ולא להבין באמת מה קרה, לדוגמה: המשקוף עם החורים הושמד בטענה שזה אינו פריט רלוונטי לחקירה והעדים שטענו שראו גבר ואישה רצים החוצה אולצו לחזור בהם. הוכחה נוספת לתאוריית הקשר היא הכווייה שהייתה על ראשו של קנדי בעקבות הירי. על פי חוקר המשטרה, כווייה כזאת יכלה להיגרם רק עקב ירייה מטווח של 0 - 7.5 ס"מ, אך בזמן שנורתה הירייה הראשונה שממנה נפגע קנדי, סירחאן היה במרחק גדול הרבה יותר מקנדי. שוללי תאוריית הקשר טוענים שאמנם חקירת המשטרה לא בוצעה כהלכה, אך אין זה מצביע על כך שהם ניסו לפגוע בחקירה. שוללי הקשר טוענים שהחורים במשקוף לא היו חורי יריות, והם סומנו על ידי שוטרים רגילים ולא על ידי מומחי בליסטיקה. שוללי התאוריה טוענים שהירייה הראשונה לא פגעה בקנדי אלא באיש שעמד לידו, ורק הירייה השנייה פגעה בקנדי, ודבר זה יכול להסביר כיצד נחרכו פניו של קנדי (קנדי נדחף על ידי הקהל לעבר סירחאן לאחר הירייה הראשונה).

לוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתו של קנדי הוחזרה למנהטן והוצג לציבור.[331][332] לאחר מכן נערך טקס האשכבה במעמד משפחת קנדי, הנשיא לינדון ג'ונסון ואשתו ליידי בירד ג'ונסון וחברי הקבינט.[333] אחיו טד, האח היחיד שנותר, טען שאין להעצים את מותו של אחיו ולזכור אותו פשוט כאדם טוב, שניסה לתקן עוולות.[334]

לאחר האשכבה שרו הנוכחים את המנון הקרב של הרפובליקה, בניצוחו של אנדי ויליאמס.[335] מיד לאחר מכן הועברה גופתו אל וושינגטון הבירה, כשאלפי מספידים ליוו את הרכבת בדרכה. הרכבת יצאה מניו יורק ב-12:30.[336] כשהגיעה לניו ג'רזי, רכבת במסילה המקבילה פגעה בשני צופים.[337][338][339] הקהל הגדול האריך את זמן הנסיעה.[340] הרכבת הייתה אמורה להגיע ליעדה בארבע וחצי,[341][342] אולם לבסוף הגיעה ב-9:10 ב-8 ביוני.[340]

קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד אחיו ג'ון.[335] אף על פי שרצה להיקבר במסצ'וסטס, האמינה משפחתו שירצה להיקבר ליד אחיו.[343]

הטקס בן רבע שעה החל ב-10:30 בניצוח הארכיבישוף הקתולי של וושינגטון.[340] ג'ון גלן העניק את הדגל המקופל לסנאטור טד קנדי, שהעביר אותו לבנו הבכור של רוברט, ג'ו, שהעביר אותו לאתל.[338]

ב-9 ביוני, הכריז לינדון ג'ונסון על הצמדת מאבטחים לכל המועמדים בבחירות ועל יום אבל לאומי.[344] לאחר ההתנקשות שינה הקונגרס את הוראות השירות החשאי ודרש ממנו להגן על מועמדים נשיאותיים.[345][346]

אנדרטת הזיכרון לקנדי שנבנתה ב-1971.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט קנדי (במרכז) עם אחיו טד (מימין) והמועמד הנשיאותי ג'ון ביולי 1960.

ב-17 ביוני 1950, נישא קנדי לאשתו, אתל סקאקל, בתו של איש עסקים. נולדו להם 11 ילדים; קייתלין, ג'וזף, רוברט, דיויד, מרי, מישל, מרי קרי, כריסטופר, מתיו, דאגלס ורורי (שנולדה בדצמבר 1968, לאחר ההתנקשות).[77]

סגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען שקנדי היה העדין במשפחתו, והרהוט פחות.[347]

אף על פי שחלומותיו של אביו התמקדו בשני אחיו הגדולים, שמר קנדי על נאמנות למשפחה. אביו ואחיו העריכו את התחרותיות שלו ונאמנותו.

קנדי נחשב לאיש ארגון מעולה במסעות הבחירות של אחיו ג'ון. הוא תמיד היה קרוב יותר אליו.[77]

יריביו של קנדי טענו שהיה חסר סבלנות.[77]

קנדי טען שהיה לו מזג בעייתי. הוא התקשה לסבול כשאנשים שיקרו לו.[348]

אמונה דתית ופילוסופיה יוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל אחיו, היה קנדי קתולי. הוא היה דתי יותר מאחיו,[77] ושילב את הדת בהשקפת עולמו.

קנדי נאם נאומים רבים על דתו וטען שהצילה אותו לאחר מות אחיו.[349]

בשנותיו האחרונות, מצא נחת בכתבי הפילוסופים היווניים,[77] בעיקר בהשפעתה של ג'קלין לאחר מות אחיו.[350]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי היה האח הראשון של נשיא ששירת כתובע כללי. הוא נחשב לאחד מגדולי התובעים הכלליים.[351] הוא תמך בזכויות האזרח ובממשלו של אחיו.[269] עם התפטרותו מהתפקיד כדי להתמודד לסנאט, טען הניו יורק טיימס, שביקר אותו רק שלוש שנים קודם לכן, שהעלה את הרף בתפקיד.[352]

קנדי זכה לשבחים על כישרון הנאום שלו.[353] and his skill at creating unity.[354] קנדי היה כנה במיוחד בנאומיו והיה מוכן לשלם מחיר פוליטי כבד.[355]

ההתנקשות בקנדי נחשבה כמכה לחזון האופטימי של שנות השישים.[356][357][358]

מותו של קנדי נחשב לגורם בהפסד המפלגה הדמוקרטית ב-1968.[359][360] מאז מותו זכה קנדי לכבוד מצד ליברלים[361] ומצד שמרנים.[362]

רעיונותיו של קנדי (ושל אחיו) לגבי שימוש בממשלה לסיוע לחלשים בחברה הפכו לנדבכים חשובים בליברליזם האמריקאי.[363]

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 ביים אמיליו אסטבז את הסרט "בובי", כאשר בין השחקנים ניתן למצוא את: אנתוני הופקינס, אשטון קוצ'ר, דמי מור, אלייז'ה ווד, לינדזי לוהן ועוד.

הסרט מתאר את ליל הרצח מנקודות מבטן של 22 דמויות בדיוניות שונות.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי
(שגריר
ארצות הברית
בבריטניה)
 
רוז קנדי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי, הבן
(טייס)
 
ג'קלין לי בובייה
 
ג'ון פיצג'רלד קנדי
(נשיא
ארצות הברית)
 
יוניס קנדי
(מייסדת
ספיישל אולימפיקס)
 
 
 
רוברט קנדי
(התובע הכללי
וסנאטור)
 
אתל קנדי
 
טד קנדי
(סנאטור)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוליין קנדי
(שגרירה)
 
ג'ון קנדי ג'וניור
(עיתונאי)
 
מריה שרייבר
(עיתונאית
וסופרת)
 
ארנולד שוורצנגר
(שחקן
ופוליטיקאי)
 
ג'וזף קנדי השני
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פטריק שוורצנגר
(שחקן)
 
 
 
ג'וזף קנדי השלישי
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "Robert F. Kennedy". בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2017. 
  2. ^ Schlesinger (2002) [1978] p. 3.
  3. ^ Schlesinger (2002) [1978] pp. 13, 220, 371.
  4. ^ "John F. Kennedy Miscellaneous Information". John F. Kennedy Presidential Library & Museum. אורכב מ-המקור ב-August 31, 2009. בדיקה אחרונה ב-22 בפברואר 2012. 
  5. ^ Hilty, p. 18.
  6. ^ Nasaw, David (2012). The Patriarch: The Remarkable Life and Turbulent Times of Joseph P. Kennedy, Penguin Press, pp 584, 602–3, 671.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Hilty, James (2000). Robert Kennedy: Brother Protector. Temple University Press. עמ' 15–16.. ISBN 978-1566397667. 
  8. ^ Mills, p. 23.
  9. ^ Kennedy, Edward M. (2009). True Compass: A Memoir. Twelve; First Edition edition. עמ' 37.. ISBN 978-0446539258. 
  10. ^ "John F. Kennedy's Residences". בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2017. 
  11. ^ Oppenheimer, Jerry. The Other Mrs. Kennedy, p. 307.
  12. ^ Hilty, p. 28.
  13. ^ "RFK". google.com. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  14. ^ Michael Knox Beran (1998). "Excerpt from Chapter one: The Last Patrician. Bobby Kennedy and the End of American Aristocracy". The New York Times. 
  15. ^ Schlesinger p. 30.
  16. ^ Schlesinger (2002) [1978] pp. 30, 41.
  17. ^ Viser, Matt (30 באוגוסט 2014). "John F. Kennedy and Robert F. Kennedy letters to be auctioned". The Boston Globe. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  18. ^ 18.0 18.1 Hilty, p. 38.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Mills, pp. 34-35.
  20. ^ 20.0 20.1 Schlesinger (2002) [1978] p. 42.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Mills, pp. 18-19.
  22. ^ Palermo, Joseph A. (2002). In His Own Right: The Political Odyssey of Senator Robert F. Kennedy. Columbia University Press. עמ' 2.. ISBN 978-0231120692. 
  23. ^ "Ready Reference: Information about Robert F. Kennedy". jfklibrary.org. 14 באפריל 2013. 
  24. ^ Stuan, Thomas (2006). The Architecture of Bates College. Ladd Library, Bates College, Lewiston, Maine: Bates College. עמ' 19. 
  25. ^ Evans, Thomas (2002). Robert F. Kennedy: His Life. Ladd Library, Bates College, Lewiston, Maine: Simon & Schuster; Reprint edition. עמ' 35. 
  26. ^ 26.0 26.1 Walter Isaacson (17 באוקטובר 2011). Profiles in Leadership: Historians on the Elusive Quality of Greatness. Simon & Schuster. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  27. ^ "July 1943: The Navy arrives | 150 Years | Bates College". www.bates.edu. בדיקה אחרונה ב-14 בדצמבר 2015. 
  28. ^ 28.0 28.1 Thomas, p. 44.
  29. ^ New York Times, August 15 and 17, 1944 (announcement of Kennedy's death) and October 25, 1945 (detailed account of the mission)
  30. ^ U.S. National Park Service. "USS Joseph P. Kennedy, Jr.". nps.gov. 
  31. ^ Schlesinger (2002) [1978] p. 61.
  32. ^ 32.0 32.1 "Athletes Once: 100 Famous People Who Were Once Notable Athletes". google.com. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  33. ^ Mark F. Bernstein (22 באוגוסט 2001). Football: The Ivy League Origins of an American Obsession. University of Pennsylvania Press. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  34. ^ Thomas, p. 51.
  35. ^ Schlesinger, pp. 63-64.
  36. ^ U.S. Department of Justice. "Robert Francis Kennedy Sixty-Fourth Attorney General 1961–1964". justice.gov. 
  37. ^ 37.0 37.1 "Robert Kennedy’s 1948 Reports from Palestine". Jerusalem Center For Public Affairs. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  38. ^ Schlesinger (2002) [1978] pp. 73–77.
  39. ^ American Experience. "Timeline: Generations of the Kennedy Family". pbs.org. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  40. ^ Schlesinger, p. 84.
  41. ^ "Kathleen Kennedy Townsend Lieutenant Governor, Maryland". npr.org. 7 בספטמבר 2000. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  42. ^ University System of Georgia (2011). "Kennedy, Robert F., 1925–1968". crdl.usg.edu. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  43. ^ 43.0 43.1 Thomas, pp. 58-59.
  44. ^ Spencer C. Tucker (2009). United States Leadership in Wartime. ABC-CLIO. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  45. ^ Wilbur R. Miller (2012). The Social History of Crime and Punishment in America: An Encyclopedia. Sage Publications. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. 
  46. ^ Tye, Larry (2016). Bobby Kennedy: The Making of a Liberal Icon. Random House. עמ' 97.. ISBN 978-0812993349. 
  47. ^ "Kennedy, Robert F., 1951 - Our History: Featured Alumni - Law Library Guides at University of Virginia Arthur J. Morris Law Library". virginia.edu. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  48. ^ 48.0 48.1 "Robert Francis Kennedy: Attorney General, Senator and Heir of the New Frontier". New York Times Company. אורכב מ-המקור ב-August 21, 2016. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2016. 
  49. ^ Thomas, p. 58.
  50. ^ Schlesinger (1978) p. 101
  51. ^ Tye, Larry (2016). Bobby Kennedy: The Making of a Liberal Legend. New York: Random House. עמ' 68. ISBN 9780812993349 – באמצעות Electronic version. It is unclear where the rumor began about McCarthy being godfather to Bobby's firstborn, Kathleen. Authors and journalists echoed it enough that they stopped footnoting it, but they continued citing it as the clearest sign of how close Kennedy was to McCarthy. Even Kathleen's mother, Ethel, asked recently whether it was true, said, "He was. I think he was." Kathleen, who would enter politics herself and knew firsthand the stigma of being associated with Joe McCarthy, has "no idea" where the rumor came from but double-checked her christening certificate to confirm that it was false. "It's bizarro" she says, adding that her actual godfather was Daniel Walsh, a professor at Manhattanville College of the Sacred Heart, Ethel's alma mater, and a counselor to the Catholic poet and mystic Thomas Merton. 
  52. ^ "Robert F. Kennedy climbed the mountain where it was steepest". New York Daily News. 20 בנובמבר 2015. 
  53. ^ Schlesinger (1978) p. 106
  54. ^ Goduti, Philip A. Jr. (2012). Robert F. Kennedy and the Shaping of Civil Rights, 1960-1964. McFarland. עמ' 16–17.. 
  55. ^ Schlesinger (1978) p. 109.
  56. ^ 56.0 56.1 Hilty, pp. 86-87.
  57. ^ Schlesinger (1978) pp. 113, 115
  58. ^ Hilty, pp. 90-91.
  59. ^ Hilty, pp. 97-98.
  60. ^ Leamer, Laurence (2001). The Kennedy Men: 1901–1963. HarperCollins. עמ' 378. ISBN 0-688-16315-7. 
  61. ^ Thomas, p. 404.
  62. ^ Thomas, p. 116.
  63. ^ Schlesinger (2002) [1978] pp. 254-256
  64. ^ Phillips, Cabell. "The McClellan-Kennedy Investigating Team." New York Times. March 17, 1957.
  65. ^ Schlesinger (1978) pp. 137–91
  66. ^ Shesol, Jeff. Mutual Contempt: Lyndon Johnson, Robert Kennedy, and the Feud That Defined a Decade. New York: W. W. Norton & Company, 1998. ISBN 0-393-31855-9; Richardson, Darcy G. A Nation Divided: The 1968 Presidential Campaign. Bloomington, Ind.: iUniverse, 2001. ISBN 0-595-23699-5
  67. ^ Thomas, Evan (2002). Robert Kennedy: His Life. Simon & Schuster. ISBN 978-0743203296. 
  68. ^ Thomas, pp. 88-89.
  69. ^ Hilty, p. 146.
  70. ^ O'Brien, Michael (2006). John F. Kennedy: A Biography. St. Martin's Griffin. עמ' 453–454.. ISBN 978-0312357450. 
  71. ^ Sabato, p. 53.
  72. ^ Oshinsky, David M. (26 באוקטובר 1997). "Fear and Loathing in the White House". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  73. ^ Thomas, p. 96.
  74. ^ Pietrusza, David (2008). 1960: LBJ Vs. JFK Vs. Nixon : the Epic Campaign that Forged Three Presidencies. Union Square Press. עמ' 205–206.. ISBN 978-1402761140. 
  75. ^ Thomas, p. 105.
  76. ^ King, Martin Luther Jr. (2005). The Papers of Martin Luther King Jr., Volume V: Threshold of a New Decade, January 1959-December 1960 (Martin Luther King Papers). University of California Press. עמ' 38–39.. ISBN 978-0520242395. 
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 77.3 77.4 77.5 77.6 77.7 77.8 Schlesinger, Arthur M. Jr. (1978). "Robert Kennedy and His Times". 
  78. ^ "New Administration: All He Asked". TIME. 3 בפברואר 1961. 
  79. ^ Baker, Bobby; Ritchie, Donald (4 במרץ 2010). "Doing Business". Senate Historical Office. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2013. 
  80. ^ Lincoln, Evelyn (1968). Kennedy and Johnson (מהדורה ראשונה). Austin, TX: Holt, Rinehart and Winston. עמ' 204–205. 
  81. ^ James W. Hilty (2000). Robert Kennedy: Brother Protector. Temple University Press. עמ' 405–9. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  82. ^ 82.0 82.1 James W. Hilty (2000). Robert Kennedy: Brother Protector. Temple University Press. עמ' 408. 
  83. ^ Duncan Watts (2010). Dictionary of American Government and Politics. Edinburgh U.P.. עמ' 166. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  84. ^ Kendall Stiles. "THE CUBAN MISSILE CRISIS: RATIONALITY Case Histories in International Politics, 5th Edition". westvalley.edu. 
  85. ^ Frederick Kempe (14 ביוני 2011). "Berlin 1961 Kennedy, Khrushchev and the most dangerous place on Earth Kennedy's showdown at Checkpoint Charlie". reuters.com. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  86. ^ Kempe, Frederick (2011). Berlin 1961. Penguin Group (USA). עמ' 478–479. ISBN 0-399-15729-8. 
  87. ^ Scotland, Patricia (10 בדצמבר 2010). "My legal hero: Robert F Kennedy". Guardian News and Media Limited. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. בדיקה אחרונה ב-22 באוגוסט 2016. 
  88. ^ "'Vendetta' Recalls The Ruthless Rivalry Between Bobby Kennedy, Jimmy Hoffa". npr.org. 6 ביולי 2015. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  89. ^ "The secrets of J. Edgar Hoover". NBC News. 12 באפריל 2004. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  90. ^ University of Florida. "The Disappearance of Jimmy Hoffa". jou.ufl.edu. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  91. ^ Jacqueline A. Schmitz. "Hoffa, James Riddle". libraries.psu.edu. 
  92. ^ "Robt. Kennedy Stands Firm Against Hoffa". Chicago Tribune. 8 ביולי 1961. 
  93. ^ "Threw Robert Kennedy from Office: Hoffa". Chicago Tribune. 8 בספטמבר 1962. 
  94. ^ Dan E. Moldea (1992). The Hoffa Wars: The Rise and Fall of Jimmy Hoffa. SP Books. עמ' 147. 
  95. ^ "3 Teamster Boss Pals Face Term; Dorfman Freed". Chicago Tribune. 5 במרץ 1964. 
  96. ^ "Law Day Address at the University of Georgia Law School". American Rhetoric. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2016. 
  97. ^ Sabato, p. 395.
  98. ^ 98.0 98.1 http://kingencyclopedia.stanford.edu/encyclopedia/encyclopedia/enc_federal_bureau_of_investigation_fbi/index.html
  99. ^ "The FBI's War on King". American Public Radio. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  100. ^ "The History of the FBI's Secret 'Enemies' List". npr.org. 14 בפברואר 2012. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. 
  101. ^ "MARTIN LUTHER KING, JR. AND THE GLOBAL STRUGGLE FOR POWER Federal Bureau of Investigation (FBI)". stanford.edu. 16 באפריל 2013. 
  102. ^ 102.0 102.1 102.2 http://kingencyclopedia.stanford.edu/encyclopedia/encyclopedia/enc_kennedy_robert_francis_19251968/
  103. ^ Herst, Burton (2007). Bobby and J. Edgar, p. 372.
  104. ^ Herst, Burton, (2007) pp 372–374.
  105. ^ Garrow, David J. (8 ביולי 2002). "The FBI and Martin Luther King". The Atlantic Monthly. 
  106. ^ Mahoney, Richard D. (1999). Sons & Brothers: The Days of Jack and Bobby Kennedy. Arcade Publishing. עמ' 247. ISBN 978-1559704809. 
  107. ^ Bob Spivack, Interview of the Attorney General, May 12, 1962; published in "Robert Kennedy and His Times," by Arthur M. Schlesinger, p. 313, Ballantine Books (1996).
  108. ^ Rucker, Walter, Upton James (2007). Encyclopedia of American Race Riots. Greenwood Publishing Press, p. 239.
  109. ^ Ayers, Edward. Gould, Lewis. Oshinsky, David. (2008). American Passages: A History of the United States: Since 1865, Vol. 2, Cengage Learning, p. 853.
  110. ^ Schlesinger, Arthur (2002). Robert Kennedy and His Times, Houghton Mifflin Harcourt, p. 298.
  111. ^ Thomas, p. 298.
  112. ^ Schlesinger (2002) [1978], pp. 317–320.
  113. ^ Bryant, Nick (Autumn 2006). "Black Man Who Was Crazy Enough to Apply to Ole Miss". The Journal of Blacks in Higher Education (53): 71. 
  114. ^ "Integrating Ole Miss: A Transformative, Deadly Riot". NPR. 1 באוקטובר 2012. אורכב מ-המקור ב-August 22, 2016. בדיקה אחרונה ב-23 במרץ 2015. 
  115. ^ Belknap, Michal R. (1995). Federal Law and Southern Order: Racial Violence and Constitutional Conflict in the Post-Brown South. Studies in the legal history of the South (מהדורה illustrated, reprint). University of Georgia Press. עמ' 72. ISBN 9780820317359. 
  116. ^ "Smiting the Foe". TIME. 20 באפריל 1962. 
  117. ^ 117.0 117.1 O'Brien, Michael (2005). John F. Kennedy. Macmillan. ISBN 978-0-312-28129-8. 
  118. ^ "History: Historical Federal Executions". בדיקה אחרונה ב-3 באוגוסט 2013. 
  119. ^ "The Smoking Gun: Public Documents, Mug Shots". thesmokinggun.com. אורכב מ-המקור ב-July 27, 2003. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  120. ^ Parise, Theresa (17 בינואר 2006). "Robert F. Kennedy Miscellaneous Information". John F. Kennedy Presidential Library. אורכב מ-המקור ב-March 3, 2009. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2009. 
  121. ^ January 4, 1975, memorandum of conversation between President Gerald Ford and Henry Kissinger, made available by the National Security Archive, June 2007
  122. ^ CIA's 'family jewels' on show, The Daily Telegraph, June 23, 2007
  123. ^ Schlesinger 2002 (reprint), pp. 493–494.
  124. ^ "The Bay of Pigs Invasion and its Aftermath, April 1961–October 1962". history.state.gov. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  125. ^ Weiner, Tim (19 בנובמבר 1997). "Declassified Papers Show Anti-Castro Ideas Proposed to Kennedy". New York Times. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  126. ^ Schlesinger, "The Cuban Connection", Robert Kennedy and His Times
  127. ^ Clarity Through Complexity תבנית:Webarchive, October 2000, FindArticles.comתבנית:Cbignore, Retrieved June 10, 2007
  128. ^ 128.0 128.1 128.2 128.3 128.4 Palmero, Joseph A. (2002). In His Own Right: The Political Odyssey of Senator Robert F. Kennedy. Columbia University Press. עמ' 1–6.. 
  129. ^ "Robert Kennedy Struggled With JFK's Assassination". ABC News. 
  130. ^ Thomas, pp. 276-277.
  131. ^ Sabato, p. 16.
  132. ^ Levy, Debbie (2003). Lyndon B. Johnson. Lerner Publishing Group. עמ' 72.. ISBN 978-0822500971. 
  133. ^ "Robert F. Kennedy saw conspiracy in JFK’s assassination". The Boston Globe. 24 בנובמבר 2013. 
  134. ^ Kennedy, Robert F. Kennedy, Maxwell Taylor, ed. Make Gentle the Life of This World: The Vision of Robert F. Kennedy. Orlando, FL: Houghton Mifflin Harcourt. עמ' 137–139. ISBN 978-0-15-100356-3. 
  135. ^ Donnelly, Sally B. (26 ביולי 1999). "Kathleen Kennedy Townsend: Just like her father?". Time. בדיקה אחרונה ב-6 באפריל 2011. 
  136. ^ Hilty, James (2000). Robert Kennedy: Brother Protector. Temple University Press. עמ' 484. ISBN 978-1566397667. 
  137. ^ Grubin, David. RFK. American Experience, 2004.
  138. ^ 138.0 138.1 "JFK Report Is Approved By Robert". Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh). AP. 28 בספטמבר 1964. עמ' 1. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2015. 
  139. ^ Caro, Robert (2012). The Passage of Power:The Years of Lyndon Johnson. Knopf. עמ' 574–575. ISBN 9780375713255. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2015. 
  140. ^ "RFK children speak about assassination in Dallas". The Big Story. בדיקה אחרונה ב-23 באוקטובר 2014. 
  141. ^ Allen, Jamie (5 ביוני 1998). "Beran's 'Last Patrician' reconsiders Bobby Kennedy's politics". 
  142. ^ Tye, p. 314.
  143. ^ Jeff Shesol, Mutual Contempt: Lyndon Johnson, Robert Kennedy, and the Feud that Defined a Decade (2012)
  144. ^ Robert A. Caro, The Passage of Power (2012) pp. 61-63, 243-249.
  145. ^ 145.0 145.1 Sabato, Larry J. (2014). The Kennedy Half-Century: The Presidency, Assassination, and Lasting Legacy of John F. Kennedy. Bloomsbury USA. עמ' 269–271.. ISBN 978-1620402825. 
  146. ^ Dallek (1998), Flawed Giant: Lyndon Johnson and His Times, 1961–1973, p. 58.
  147. ^ Schlesinger (1978), p. 666.
  148. ^ Leaming, Barbara (2014). Jacqueline Bouvier Kennedy Onassis: The Untold Story. Macmillan. pp. 178-179. ISBN 9781250017642.
  149. ^ Cichon, Steve. "September 1, 1964: Robert Kennedy to run for Senate". The Buffalo News. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  150. ^ "From the archives: Bobby claims victory over Keating". New York Daily News. 4 בנובמבר 2014. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  151. ^ "Kennedy Rips Into Record of Sen. Keating". Chicago Tribune. 9 בספטמבר 1964. 
  152. ^ Leaming, Barbara (2014). Jacqueline Bouvier Kennedy Onassis: The Untold Story. Macmillan. pp. 189-190. ISBN 9781250017642.
  153. ^ Palermo, pp. 8-9.
  154. ^ 154.0 154.1 English, Bella; Canellos, Peter S. (2009). Last Lion: The Fall and Rise of Ted Kennedy. Simon & Schuster. עמ' 111–112.. ISBN 978-1439138175. 
  155. ^ "The Oklahoman Who Might Have Been President". newson6.com. 31 בינואר 2008. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  156. ^ 156.0 156.1 Schlesinger (2002) [1978], pp. 682, 683.
  157. ^ 157.0 157.1 "Hearings Held on Administration Gun Control Bill". CQ Almanac Online Edition. 1965. בדיקה אחרונה ב-18 ביוני 2016. 
  158. ^ Gold, Susan Dudley (2004). Gun Control. Cavendish Square Publishing. עמ' 57.. ISBN 978-0761415848. 
  159. ^ "In 1968 Robert F. Kennedy called for gun control, in Roseburg (video)". oregonlive.com. 4 באוקטובר 2015. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  160. ^ Levenson, Eric (6 באוקטובר 2015). "Video: Robert F. Kennedy once spoke about gun control in Roseburg, Oregon". Boston.com. 
  161. ^ Shesol (1997) p. 329
  162. ^ Shesol (1997) p. 336.
  163. ^ "1966: Kennedy Seeks Nuclear Pledge". New York Times. 8 בפברואר 2016. 
  164. ^ Kennedy, Robert F. (23 באוגוסט 1966). "Suppose god is Black". Look. אורכב מ-המקור ב-October 23, 2004. 
  165. ^ "Overview". Ripple of Hope in the Land of Apartheid: Robert F. Kennedy in South Africa, June 1966. אורכב מ-המקור ב-October 12, 2004. 
  166. ^ Shesol (1997) pp. 364-365.
  167. ^ "Star Power, Still Shining 40 Years On". New York Times. 29 בינואר 2009. 
  168. ^ Schlesinger, p. 789.
  169. ^ "Mississippi Rising: Building Two-Generation Solutions". Aspen Institute. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  170. ^ "What Inspired Robert F. Kennedy’s Fight Against Hunger". billmoyers.com. 22 ביוני 2012. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  171. ^ "War on Poverty Spurs Lifelong Advocacy for Children". philanthropy.com. 6 במאי 2014. 
  172. ^ Mills, pp. 339-340.
  173. ^ Thomas, pp. 320-321.
  174. ^ Thomas, p. 196.
  175. ^ Cunningham, Sean P. American Politics in the Postwar Sunbelt: Conservative Growth in a Battleground Region. Cambridge University Press. עמ' 127.. ISBN 978-1107024526. 
  176. ^ Edelman, p. 34.
  177. ^ Schlesinger (2002) [1978], p. 727.
  178. ^ Hilty, p. 460.
  179. ^ Schneider, Steven K. (2001). Robert F. Kennedy. iUniverse. עמ' 72.. ISBN 978-0595137015. 
  180. ^ Mills, p. 359.
  181. ^ Mutual Contempt: Lyndon Johnson, Robert Kennedy, and the Feud that Defined a Decade. W. W. Norton & Company. 1998. עמ' 265.. ISBN 978-0393318555. 
  182. ^ Palmero, p. 13.
  183. ^ Palmero, pp. 33-34.
  184. ^ Palmero, pp. 36-37.
  185. ^ "1966: Surging Popularity for Kennedy". 22 באוגוסט 2016. 
  186. ^ "No Vietnam secrets between RFK, LBJ". POLITICO. 20 באוקטובר 2009. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  187. ^ "Kennedy proposes plan to end the war". 2 במרץ 1967. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  188. ^ Sabato, p.340.
  189. ^ Kengor, Paul (22 במאי 2007). "The Great Forgotten Debate". National Review. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  190. ^ Shesol, p. 386.
  191. ^ Clarke, p. 32.
  192. ^ "Kennedy urges compromise in Vietnam". upi.com. 8 בפברואר 1968. 
  193. ^ Sabato, Larry J. (2014). The Kennedy Half-Century: The Presidency, Assassination, and Lasting Legacy. Bloomsbury USA. עמ' 291–292.. ISBN 978-1620402825. 
  194. ^ Hilty, p. 614.
  195. ^ Zullo, Joseph (1 באפריל 1968). "Bobby Calls LBJ's Move A Step To Peace". Chicago Tribune. 
  196. ^ Freeburg, Russell (2 במאי 1968). "Kennedy Loses Ohio Senator's Backing". Chicago Tribune. 
  197. ^ Rosen, Rebecca J. (20 בפברואר 2014). "Newly Digitized Footage Reveals an RFK Speech One Week Before His Assassination". theatlantic.com. 
  198. ^ "In RFK's final hours, an interview". NBC News. 4 ביוני 1968. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2016. 
  199. ^ Thomas, Evan (2000). Robert F. Kennedy: His Life. New York: Simon and Schuster. עמ' 351. ISBN 9780684834801. 
  200. ^ 200.0 200.1 200.2 Boomhower, Ray E. (2008). Robert F. Kennedy and the 1968 Indiana Primary. Bloomington, IN: Indiana University Press. עמ' 13. ISBN 9780253350893. 
  201. ^ 201.0 201.1 201.2 201.3 201.4 201.5 201.6 201.7 201.8 201.9 Clark, Thurston (יוני 2008). "The Last Good Campaign". Vanity Fair. אורכב מ-המקור ב-2014-12-20. בדיקה אחרונה ב-18 במאי 2012.  Excerpt from The Last Campaign: Robert F. Kennedy and the 82 Days that Inspired America (New York, Henry Holt, 2008) by Thurston Clark.
  202. ^ Thomas, p. 356.
  203. ^ 203.0 203.1 Thomas, p. 357.
  204. ^ Thomas, pp. 357–358.
  205. ^ PBS, "American Experience" (1 ביולי 2004). "RFK, People and Events: Cesar Chavez". PBS. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2016-08-23. בדיקה אחרונה ב-24 במאי 2012. 
  206. ^ Schlesinger, Arthur M. (1978). Robert Kennedy and His Times 2 (מהדורה book club). Boston: Houghton Mifflin. עמ' 884. 
  207. ^ Thomas, p. 359.
  208. ^ Kennedy, Robert F., "Robert F. Kennedy's Announcement of his candidacy for president" תבנית:Webarchive (speech, Washington, D. C., 1968-03-16). Retrieved 2012-05-17.
  209. ^ Thomas, p. 360.
  210. ^ Schlesinger, p. 898.
  211. ^ Thomas, p. 365.
  212. ^ Solberg, Carl (1984). Hubert Humphrey: A Biography. New York: W.W. Norton. עמ' 332. ISBN 9780393018066. 
  213. ^ Schlesinger, p. 923.
  214. ^ Solberg, pp. 327–28.
  215. ^ Cook, Rhodes (2000). United States Presidential Primary Elections 1968–1996: A Handbook of Election Statistics. Washington, D.C.: CQ Press. עמ' 202, 487, 340. ISBN 9781568024516. 
  216. ^ Kennedy, Robert F., "Remarks at the University of Kansas" (speech, Lawrence, KS, 1968-03-18), John F. Kennedy Library. Retrieved May 18, 2012.
  217. ^ Peter Braunstein (2004). The Sixties Chronicle. Legacy Publishing. עמ' 375. ISBN 141271009X. 
  218. ^ Schlesinger, Arthur Jr. (1978). "Robert Kennedy and His Times". 
  219. ^ Newfield, Jack. (1969;1988). Robert Kennedy: A Memoir. Plume
  220. ^ Robert F. Kennedy (1968). "Emphasis (1968), Robert F. Kennedy, who discusses America at the crossroads". University of Alabama. 
  221. ^ Clyde Tolson, qu. in: Thurston Clarke, 'The Last Good Campaign', Vanity Fair, No. 574, June 2008, p. 173.
  222. ^ Parise, Theresa (17 בינואר 2006). "Robert F. Kennedy Miscellaneous Information". John F. Kennedy Presidential Library. אורכב מ-המקור ב-2009-03-03. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2009. 
  223. ^ Cook, pp. 12–13.
  224. ^ Shesol, p. 305.
  225. ^ Shesol, p. 344.
  226. ^ 226.0 226.1 Richardson, Dary G. (2002). A Nation Divided: The 1968 Presidential Campaign. iUniverse. עמ' 52–55. ISBN 978-0595236992. 
  227. ^ 227.0 227.1 Richardson, pp. 87–89.
  228. ^ 228.0 228.1 228.2 228.3 Schmitt, pp. 210–211.
  229. ^ 229.0 229.1 229.2 Savage, Sean J. (2004). JFK, LBJ, and the Democratic Party. State University of New York Press. עמ' 301. ISBN 978-0791461693. 
  230. ^ "Hubert Tops Pennsylvania Delegate Poll". Chicago Tribune. 27 במאי 1968. 
  231. ^ 231.0 231.1 231.2 Savage, Sean J. (2004). JFK, LBJ, and the Democratic Party. State University of New York Press. עמ' 305. ISBN 978-0791461693. 
  232. ^ Clarke, p. 262.
  233. ^ 233.0 233.1 Clarke, p. 265.
  234. ^ Herbers, John (28 במרץ 1968). "KENNEDY TO ENTER INDIANA'S PRIMARY". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-22 במאי 2010. 
  235. ^ Boomhower, p. 43.
  236. ^ Boomhower, p. 3.
  237. ^ 237.0 237.1 Kennedy, Robert F., "Speech at Ball State University" (speech, Ball State University, Muncie, IN, 1968-04-04). Retrieved 2012-05-24.
  238. ^ Boomhower, pp. 62–63.
  239. ^ Boomhower, pp. 67–68.
  240. ^ 240.0 240.1 Thomas, p. 369.
  241. ^ Boomhower, p. 76.
  242. ^ Boomhower, p. 78.
  243. ^ Manly, Chesely (3 במאי 1968). "Kennedy Tells Housing Plan". Chicago Tribune. 
  244. ^ Boomhower, pp. 35–36.
  245. ^ Boomhower, pp. 83, 88, 91.
  246. ^ Thomas, p. 375.
  247. ^ PBS, "American Experience". "Shock Year: 1968–May 7, Indiana Primary". PBS. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2016-08-23. בדיקה אחרונה ב-24 במאי 2012. 
  248. ^ 248.0 248.1 Thomas, p. 377.
  249. ^ Clarke, pp. 194–195.
  250. ^ Dooley, Brian (1996). Robert Kennedy: The Final Years. New York: St. Martin's Press. עמ' 128. ISBN 9780312161309. 
  251. ^ Mills, p. 428.
  252. ^ Schlesinger, p. 929.
  253. ^ Dooley, p. 129.
  254. ^ Mills, Judie (1998). Robert Kennedy. Millbrook Press. עמ' 430–432. ISBN 978-1562942502. 
  255. ^ 255.0 255.1 Gould, p. 73.
  256. ^ "New Robert F. Kennedy biography examines historic loss in Oregon presidential primary". oregonlive.com. 5 ביולי 2016. ארכיון ארכיון מהמקור מ-September 14, 2016. 
  257. ^ 257.0 257.1 Richardson, Darcy (2002). A Nation Divided: The 1968 Presidential Campaign. iUniverse. עמ' 100. ISBN 978-0595236992. 
  258. ^ "RFK, McCarthy Almost Meet on Vote Tour". Chicago Tribune. 27 במאי 1968. 
  259. ^ "Gene, Bobby Wrangle Over Poll Reports". Chicago Tribune. 28 במאי 1968. 
  260. ^ Thomas, p. 382.
  261. ^ Korman, Seymour (29 במאי 1968). "McCarthy Defeats Bobby". Chicago Tribune. 
  262. ^ 262.0 262.1 Dooley, p. 130.
  263. ^ Clarke, p. 159.
  264. ^ Dooley, p. 131.
  265. ^ Mills, p. 443.
  266. ^ Schlesinger, Jr., Arthur (1978). Robert Kennedy and His Times. Houghton Mifflin. עמ' 912. ISBN 978-0395248973. 
  267. ^ Dooley, p. 134.
  268. ^ PBS American Experience. "Shock Year:1968–June 4, California Primary". PBS. ארכיון ארכיון מהמקור מ-2012-11-10. בדיקה אחרונה ב-24 במאי 2012. 
  269. ^ 269.0 269.1 Isaacson, Walter (2011). Profiles in Leadership: Historians on the Elusive Quality of Greatness. W. W. Norton & Company. עמ' 287.. ISBN 978-0393340761. 
  270. ^ Clarke, Thurston (2008). The Last Campaign: Robert F. Kennedy and 82 Days That Inspired America. Henry Holt and Co. עמ' 62–63.. ISBN 978-0805077926. 
  271. ^ 271.0 271.1 271.2 LaFeber, Walter (2005). The Deadly Bet: LBJ, Vietnam, and the 1968 Election (Vietnam: America in the War Years). Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 89–94. ISBN 978-0742543928. 
  272. ^ 272.0 272.1 Cohen, p. 129.
  273. ^ 273.0 273.1 Stricherz, Mark (21 בפברואר 2008). "The Death of the Bobby Kennedy Coalition". Crisis Magazine. 
  274. ^ Why the Democrats are Blue: How Secular Liberals Hijacked the People's Party. Encounter Books. 2007. עמ' 126. ISBN 978-1594032059. 
  275. ^ Tye, p. 430.
  276. ^ Tye, Larry (7 ביולי 2016). "The Most Trusted White Man in Black America". Politico. ארכיון ארכיון מהמקור מ-November 16, 2016. 
  277. ^ Cohen, p. 82.
  278. ^ Pawel, Miriam. The Crusades of Cesar Chavez: A Biography. Bloomsbury Press. עמ' 170. 
  279. ^ Tye, p. 359.
  280. ^ 280.0 280.1 Pedersen, Carl (2009). Obama's America. Edinburgh University Press. עמ' 78–79.. ISBN 978-0748638949. 
  281. ^ Capps, Steven A. (31 במאי 1998). "30 YEARS AGO: Remembering Robert F. Kennedy's California campaign". Kitsapsun.com. 
  282. ^ Caldwell, Christopher (26 בינואר 2000). "The Electorate Bobby Built". ארכיון ארכיון מהמקור מ-January 24, 2015. 
  283. ^ Smith, Jeffery K. (2010). Bad Blood: Lyndon B. Johnson, Robert F. Kennedy, and the Tumultuous 1960s. AuthorHouse. עמ' 230. ISBN 978-1452084435. 
  284. ^ Shesol, p. 309.
  285. ^ Savage, Sean J. (2004). JFK, LBJ, and the Democratic Party. State University of New York Press. עמ' 289. ISBN 978-0791461693. 
  286. ^ Smith, p. 235.
  287. ^ King, William (18 במרץ 1968). "Bobby Has Grave Reservations About Backing LBJ in '68 Race". Chicago Tribune. 
  288. ^ Clarke, p. 29.
  289. ^ Cohen, Michael A. (2016). American Maelstrom: The 1968 Election and the Politics of Division. Oxford University Press. עמ' 104. ISBN 978-0199777563. 
  290. ^ Bzdek, p. 136.
  291. ^ Shesol, p. 439.
  292. ^ Smith, p. 244.
  293. ^ Shesol, pp. 446–447.
  294. ^ Thomas, Evan (2002). Robert Kennedy: His Life. Simon & Shuster. עמ' 365.. ISBN 978-0743203296. 
  295. ^ Sandbrook, Dominic (2004). Eugene McCarthy: The Rise and Fall of Postwar American Liberalism. Knopf. עמ' 191. ISBN 978-1400041053. 
  296. ^ Smith, p. 237.
  297. ^ Wainstock, Dennis (2012). Election Year 1968: The Turning Point. Enigma Books. עמ' 76.. ISBN 978-1936274413. 
  298. ^ Sandbrook, pp. 187–188.
  299. ^ Cohen, p. 115.
  300. ^ Mills, p. 401.
  301. ^ 301.0 301.1 Cohen, p. 123.
  302. ^ Cohen, p. 136.
  303. ^ 303.0 303.1 Mills, p. 446.
  304. ^ "RFK Reverses Self On Viet, Hubert Says". Chicago Tribune. 19 במרץ 1968. 
  305. ^ "Bobby Welcomes Hubert to Vote Race". Chicago Tribune. 28 באפריל 1968. 
  306. ^ LaFeber, p. 122.
  307. ^ Solberg, p. 333.
  308. ^ Richardson, p. 81.
  309. ^ Schlesinger, p. 907.
  310. ^ Mills, p. 438.
  311. ^ Solberg, Carl (2005). Hubert Humphrey: A Biography. Borealis Books. עמ' 340. ISBN 978-0873514736. 
  312. ^ Savage, pp. 308-309.
  313. ^ Gould, p. 48.
  314. ^ Black, Conrad. Richard M. Nixon: A Life in Full. Public Affairs. עמ' 523. ISBN 978-1586485191. 
  315. ^ Shesol, Jeff (1998). Mutual Contempt: Lyndon Johnson, Robert Kennedy, and the Feud that Defined a Decade. W. W. Norton & Company. עמ' 379. ISBN 978-0393318555. 
  316. ^ Nixon, Richard (1978). RN: The Memoirs of Richard Nixon. Grosset & Dunlap. ISBN 978-0333230213. I believed that Hubert Humphrey had waited too long before declaring his candidacy, and I saw no way a Kennedy juggernaut could be stopped once it had acquired the momentum of a California victory. 
  317. ^ Bzdek, p. 133.
  318. ^ Oppenheimer, Jerry (2015). RFK Jr.: Robert F. Kennedy Jr. and the Dark Side of the Dream. St. Martin's Press. עמ' 26. ISBN 978-1250032959. 
  319. ^ Bzdek, Vincent. The Kennedy Legacy: Jack, Bobby and Ted and a Family Dream Fulfilled. St. Martin's Press. עמ' 130. ISBN 978-0230613676. 
  320. ^ Morriss, John G. (6 ביוני 1968). "Kennedy claims victory; and then shots ring out". The New York Times. עמ' 1. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2015. 
  321. ^ Taraborrelli, J. Randy (2000). Jackie, Ethel, Joan: Women of Camelot. Warner Books. עמ' 333. ISBN 0-446-52426-3. 
  322. ^ Hill, Gladwin (6 ביוני 1968). "Kennedy is Dead, Victim of Assassin; Suspect, Arab Immigrant, Arraigned; Johnson Appoints Panel on Violence". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2015. 
  323. ^ Martinez, Michael (30 באפריל 2012). "RFK assassination witness tells CNN: There was a second shooter". CNN. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  324. ^ "Nation: A LIFE ON THE WAY TO DEATH". Time. 14 ביוני 1968. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2015. 
  325. ^ "Bobby's Last, Longest Day". Newsweek: 29–30. 17 ביוני 1968. 
  326. ^ "The busboy who cradled a dying RFK has finally stepped out of the past". אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  327. ^ Heymann, C. David (1998). RFK: a candid biography of Robert F. Kennedy. New York: Dutton. עמ' 500. 
  328. ^ Clarke 2008, p. 275
  329. ^ Witcover 1969, p. 273
  330. ^ "Slaying gave US a first taste of Mideast terror". boston.com. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  331. ^ Lukas, J. Anthony. "Kennedy's Body Is Flown Here For Funeral Rites." New York Times. June 7, 1968.
  332. ^ Glass, Andrew (4 ביוני 2016). "Robert F. Kennedy assassinated, June 5, 1968". אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  333. ^ Shipler, David K. "Family Serves in Funeral Mass." New York Times. June 9, 1968; Kilpatrick, Carroll. "Johnsons Attend Kennedy Services." Washington Post. June 9, 1968.
  334. ^ "Edward M. Kennedy Address at the Public Memorial Service for Robert F. Kennedy". American Rhetoric: Top 100 Speeches. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. בדיקה אחרונה ב-29 באוגוסט 2009. 
  335. ^ 335.0 335.1 "News, Photos, Audio - Archives - UPI.com". UPI. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  336. ^ "Kennedy Rites Are Announced." Washington Post. June 7, 1968.
  337. ^ Morgan, David P. (אוגוסט 1968). "The train the nation watched". Modern Railways (Shepperton, Middlesex: Ian Allan Ltd.) XXIV (239): 408–409. 
  338. ^ 338.0 338.1 Wicker, Tom. "President Joins Kennedys in Tribute at Graveside." New York Times. June 9, 1968.
  339. ^ Clarke, Thurston. "Robert F. Kennedy and the 82 Days That Inspired America". History News Network. 
  340. ^ 340.0 340.1 340.2 Reed, Roy. "Thousands Visit Kennedy's Grave on Day of Mourning." New York Times. June 10, 1968.
  341. ^ White, Jean M. "Kennedy to Be Buried Near Brother." Washington Post. June 7, 1968,
  342. ^ Madden, Richard L. "Kennedy Will Be Buried a Few Steps From the Arlington Grave of His Brother." New York Times. June 8, 1968.
  343. ^ Martin, p. 19; Barnes, p. 289.
  344. ^ "Assassination: The night Bobby Kennedy was shot". independent.co.uk. 20 בינואר 2007. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  345. ^ Johnson, David (5 ביוני 2015). "A Robert Kennedy legacy: Secret Service for candidates". USA Today. 
  346. ^ "RFK Assassination Sparked Secret Service Change". npr.org. 5 ביוני 2008. 
  347. ^ Schlesinger, pp. 21-23.
  348. ^ Schlesinger, p. 150.
  349. ^ Schlesinger, p. 191 Cf. Murray Kempton, The Progressive, September 1960.
  350. ^ Thomas, Evan (2013). Robert Kennedy: His Life. Simon & Schuster. עמ' 22.. 
  351. ^ Johnson, Glen (21 בנובמבר 2001). "Bush honors RFK / Kennedy daughter blasts president, Ashcroft". Boston Globe. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  352. ^ Duignan, Brian (2010). The Legislative Branch of the Federal Government: Purpose, Process, and People. Rosen Education Service. עמ' 215.. ISBN 978-1615300273. 
  353. ^ "What Bobby Kennedy Would Say to Trump". POLITICO. 13 במרץ 2016. 
  354. ^ Tye, Larry (6 ביוני 2016). "Bobby Kennedy, a healer between the races needed more than ever in US". Irish Central. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  355. ^ Magill, Frank N. (2014). The 20th Century Go-N: Dictionary of World Biography, Volume 8. Routledge. עמ' 1935. 
  356. ^ Newfield, Jack (1988). Robert Kennedy: A Memoir (מהדורה reprint). New York: Penguin Group. עמ' 304. ISBN 0-452-26064-7. 
  357. ^ Levin, Robert E. (1992). Bill Clinton: The Inside Story. S.P.I. Books. עמ' 60. ISBN 978-1561711772. 
  358. ^ "Robert F. Kennedy and the 82 Days That Inspired America". History News Network. 8 ביוני 2008. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  359. ^ Newfield, Jack (1988). Robert Kennedy: A Memoir (מהדורה reprint). New York: Penguin Group. עמ' 292–293. ISBN 0-452-26064-7. 
  360. ^ "WHAT IF BOBBY KENNEDY HAD BECOME PRESIDENT?". Slate. 1 ביוני 2008. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  361. ^ Michael Cohen (5 ביוני 2016). "RFK and the Dems who revere him: 48 years after Robert Kennedy's assassination, we should remember him in all his complexity". New York Daily News. אורכב מ-המקור ב-August 24, 2016. 
  362. ^ Cohen, Michael (6 ביוני 2013). "Bobby Kennedy: Democratic apostate, political opportunist, liberal idealist …". The Guardian. 
  363. ^ Brinkley, Alan (2007). American History: A Survey (מהדורה 12th). McGraw–Hill. עמ' 846. ISBN 978-0-07-325718-1.