לדלג לתוכן

ח'ארג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ח'ארג
תיאור כללי
סוג אונייה מכלית עריכת הנתון בוויקינתונים
צי חיל הים האיראני עריכת הנתון בוויקינתונים
סדרה Ol-class tanker עריכת הנתון בוויקינתונים
ציוני דרך עיקריים
מספנה Swan Hunter עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 27 בינואר 1976 – 2 ביוני 2021 (45 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום 25°39′10″N 57°38′25″E / 25.652726°N 57.640181°E / 25.652726; 57.640181 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
תפוסה 18,880 טונה עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 207.14 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
שוקע 9.14 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים טכניים
מהירות 21.5 קשר עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר נוסעים 248 אדם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ח'ארג (פרסית: خارگ) הייתה אוניית הצי האיראני. היא נקראה על שם האי ח'ארג (השייך לאיראן). האונייה נבנתה על ידי המספנה הבריטית סוון האנטר (Swan Hunter), הושקה בשנת 1977, ונמסרה לאיראן בשנת 1984. ח'ארג הייתה כלי השיט הימי הגדול ביותר של איראן עד להשקתה של אוניית "מכראן" בתחילת 2021.[1]

ב-2 ביוני 2021 עלתה ח'ארג באש וטבעה ליד העיירה האיראנית ג'סק, כ-140 קילומטרים (87 מיל) ממצר הורמוז במפרץ עומאן.

תכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי Flottes de combat הספינה עברה שינויים רבים בהשוואה לאוניות האחיות שלה מסדרת Ol בשירות של הצי המלכותי הבריטי.[2] Fighting Ships של ג'יינס תיאר את עיצוב הספינה כ"משלב חלק מהמאפיינים" של הסדרה, ומתאים לשאת מאגרים יבשים ותחמושת בנוסף לדלק.[3]

מבט אווירי על ח'ארג
צללית של ח'ארג עם מסוק על הסיפון שלה

ח'ארג יכולה הייתה לשאת עד 11,242 טונות (11,064 טונות ארוכות) של עומס סטנדרטי ועד 33,544 טונות (33,014 טונות ארוכות) בעומס מלא.[3] היה לה יכולת לשאת תפוסה של 18,880 טונות ומעמס של 9,517 טונות (9,367 טונות ארוכות).[3] לפי ג'יינס כלי השיט היה באורך 207.2 מטרים (679 רגל 9 אינץ'), בעל רוחב של 26.5 מטרים (86 רגל 11 אינץ') ושוקע של 9.2 מטרים (30 רגל 2 אינץ').[3] על פי Flottes de combat הממדים היו 207.15 מטרים (679 רגל 8 אינץ'), 25.50 מטרים (83 רגל 8 אינץ') ו 9.14 מטרים (30 רגל 0 אינץ') עבור אורך, רוחב ושוקע בהתאמה.[2]

המכשירים המקוריים שהותקנו בספינה כללו זוג דוודים שנבנו על ידי Babcock & Wilcox, אשר סובבו שתי מערכות של טורבינות עם גיר של וסטינגהאוס (Westinghouse).[2][3] המערכת תוכננה לייצר 7,000 קילוואט חשמל,[2] ולספק 26,870 כ"ס (20.04 מגהואט) עבור הציר היחיד שלה יחד עם המדחף.[2][3] הספינה הייתה מסוגלת להגיע למהירות מרבית נומינלית של 21.5 קשר (39.8 קמ"ש; 24.7 מייל לשעה).[2][3]

מכ"ם הניווט המקורי של הספינה הוא מדגם Decca 1229 שיוצר על ידי Decca Radar, בעוד שמערכת הניווט האווירית הטקטית בה הייתה URN 20 מתוצרת ארצות הברית.[2][3] הספינה צוידה גם במערכת אינמרסט.[3]

חימוש הספינה כלל תותח אוטו מלרה 76 מילימטרים (3.0 אינץ') בחזית הספינה.[2][3] החימוש המתוכנן כלל שני תותחי בופורס 40 מ"מ שמעולם לא הותקנו.[2] הספינה צוידה גם בארבעה תותחים אוטומטיים נגד מטוסים מתוצרת ברית המועצות, כמו גם שני מקלעים כבדים של 12.7 מ"מ (0.50 ב).[3]

הצוות שלה כלל 248 איש.[2][3] לח'ארג היה מנחת מסוקים עם האנגרים תאומים, מה שאפשר לה להוביל עד שלושה מסוקים.[3]

יכולות מבצעיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים (IISS) סיווג את ח'ארג כספינת תדלוק צי עם יכולת תדלוק בים.[4] רק שני כלי שיט איראניים אחרים מסוגלים לבצע תדלוק במהלך משימה בים, בושר ומכראן[5] שהוזמנה בשנת 2021.[6]

ב-2014 פרסמה חברת הערכת המודיעין Stratfor הערכה שבה הוגדרה ח'ארג כנכס חיוני לצי האיראני בגלל יכולתה להרחיב את טווח הפעולה של ספינות המלחמה האיראניות.[7]

בנייה והפעלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן הזמינה את הספינה מהמספנה האנגלית סוון האנטר באוקטובר 1974[3] בחוזה בשווי 40 מיליון ליש"ט (שווה ערך ל-54 מיליון דולר).[8][9] הנחת השדרית של ח'ארג התקיימה ב-27 בינואר 1976,[3] והיא הושקה ב-3 בפברואר 1977[10] על ידי ע'ולאם-רזא פהלווי ונקרא על ידי מאנג'ה פהלווי, בן משפחת המלוכה.[9] הספינה ערכה כמה ניסויים בנובמבר 1978, אך עיכובים בהתאמות דחו את הפעלתה על ידי הצי האיראני וזמן קצר לאחר מכן התרחשה המהפכה האיראנית.[2] באוגוסט 1979 דווח שממשלת הביניים של איראן מתכוונת לבטל את החוזה, וכתוצאה מכך חיפשה סוואן האנטר רוכש חדש.[11]

ח'ארג עגנה במספנת ווקר ב-1982

ח'ארג נצבעה באפור ספינת קרב[9] ובין ספטמבר 1979 לפברואר 1980, ערכה ניסויים ימיים בסודיות.[12] למרות שנמסרה לממשלת איראן ב-25 באפריל 1980, סירבה ממשלת בריטניה להנפיק רישיון יצוא לספינה.[13] זה הביא לכך שכ-200 אנשי הצוות ח'ארג לא יכלו לעזוב את הממלכה המאוחדת.[14] סוואן האנטר הכריזה שהיא לא מעורבת בהשלכות פוליטיות כלשהן.[9] הגרדיאן ציין קווי דמיון בין הסיבוכים על מסירת ח'ארג לבין תפיסת אוניית המערכה Reşad V, שהוזמנה על ידי הצי העות'מאני מוויקרס לפני מלחמת העולם הראשונה; עם פרוץ המלחמה, ממשלת בריטניה תפסה את ספינת הקרב ושילבה אותה בצי הצי המלכותי.[15]

על מנת לאפשר את ייצוא הספינה, יזמה הממשלה האיראנית משא ומתן,[16] אך ממשלת בריטניה הודיעה כי לא תנפיק רישיון ייצוא כל עוד בני הערובה האמריקנים לא משוחררים.[12] גם לאחר החזרת בני הערובה לארצות הברית, לא הונפק רישיון היצוא ובאוגוסט 1981 הכריז משרד החוץ כי לאונייה לא יונפק רישיון יצוא בעתיד הנראה לעין,[12] תוך ציון מעצרו של אזרח בריטי באיראן, אנדרו פייק, כסיבה.[17] בפברואר 1982[18] שוחרר פייק, וביולי שלחה ממשלת איראן שלושה קצינים בכירים לבדוק את האונייה.[12] ב-10 ביולי 1984, הגיעה ח'ארג ל-Tyne Shiprepairers לצורך שיפוץ[19] והיא החלה בניסויים ימיים ב-4 בספטמבר.[3] האונייה עזבה לאיראן ב-5 באוקטובר 1984,[20] לאחר שממשלת בריטניה אישרה את הייצוא שלו ללא כל חימוש[3] בטענה שהיא "אינה מתאימהם לשימוש במלחמה נגד עיראק".[16]

היסטוריית שירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1980–1999

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהושלמה ב-1980, האונייה לא הייתה בשירות יותר ממחצית מלחמת איראן-עיראק. היא נוספה לסדר הכוחות ב-1984 ושירתה כמעט שלוש שנים במלחמה, ותמכה בספינות מלחמה איראניות על ידי תדלוק, ונשיאת תחמושת ואספקה.[16] באוגוסט 1987 הובילה צי של שש ספינות, בסיוע שני מסוקי סיקורסקי CH-53 סי סטליון, לביצוע מבצע שליית מוקשים בים עומאן. אזור הפעולה נפרש 10 מיל ימי (19 קילומטרים; 12 מיל) מזרחית לפוג'יירה ולחור פקאן.[21] דיווחים הצביעו על כך שבמהלך המבצע היו ספינות מלחמה אמריקאיות וצרפתיות בקרבת מקום והחליפו קשרי רדיו עם איראנים לצורך זיהוי ללא כל קשר נוסף.[21] באפריל 1988, בעת שהאמריקאים ביצעו את מבצע גמל שלמה, הוצבה ח'ארג בנמל הבית שלה בבסיס הצי בנדר עבאס.[22]

בשנת 1994 שופצה האונייה.[23]

ב-7 במרץ 1998 ביקרה ח'ארג בג'דה, בביקור ראשון של ספינת חיל הים האיראני בנמל של ערב הסעודית מאז 1979.[24]

2000–2021

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוגוסט 2009 ח'ארג יחד עם הפריגטה סבלאן, יצרה לפעילות נגד פיראטיות בים הערבי ובמפרץ עדן שנמשכה 73 ימים עד 17 בנובמבר 2009.[25] במשימתה הבאה, הפליגה כ-1,900 מיל ימי (3,500 קילומטרים; 2,200 מיל) לתמוך באותה ספינת מלחמה למשך 92 ימים, מ-17 במרץ עד 17 ביוני 2010.[25] מאוחר יותר באותה שנה, ח'ארג פעלה יחד עם ספינת חיל הים האיראני אלוונד במשימת נוספת נגד פיראטיות מ-28 באוגוסט עד 15 בנובמבר 2010.[25]

הספינה חצתה את תעלת סואץ ב-22 בפברואר 2011, עם הפריגטה אלוונד, בדרכה למשימת אימון בלטקיה שבסוריה.[26][27] כשעגנה בלטקיה נחתם על סיפונה הסכם שיתוף פעולה בין איראן לסוריה.[28] שתי הספינות היו במשימה מ-27 בינואר עד שחזרו לאיראן ב-21 במרץ 2011, ובים האדום הגנו על ספינת סוחר מהונג קונג משודדי ים סומליים.[25]

הספינה חצתה את תעלת סואץ בשנית ב-18 בפברואר 2012, לאחר עגינה קצרה בג'דה שבערב הסעודית.[29] היא נשלחה יחד עם ספינת המלחמה נג'די (نقدی) במשימה ששילבה פעילות נגד פיראטים, אימונים ואיסוף מודיעין, שארכה 64 ימים מ-22 בינואר עד 26 במרץ 2012.[25] במהלך משימה זו, הוא הפליג כ-12,000 מיל ימי (22,000 קילומטרים; 14,000 מיל) עד הים התיכון והצוות ביצע את החג'.[25] שתי הספינות היו יחד כקבוצה הימית ה-22, שנפרסה לצעדים נגד פיראטיות בים האדום בין ה-1 בספטמבר ל-14 בנובמבר 2012.[25] הם עגנו לזמן קצר בפורט סודאן.[30] הספינות פעלו גם נגד שודדי ים סומליים ושחררו שתי ספינות סוחר שנחטפו באפריל, כולל אוניית הצובר הדגל של בוליביה Eglantine, כמו גם ספינת המשא הדגל של פנמה Xiang Hua Men.[31]

ח'ארג והפריגטה סבלאן אוגדו לקבוצה הימית ה-24 ועשו מסע של 13,500 מיל ימי (25,000 קילומטרים; 15,500 מיל) לג'ינג'יאנג סין. שתי הספינות עצרו בדרך בנמל קולומבו שבסרי לנקה. ההפלגה החלה ב-22 בינואר ונמשכה 72 ימים עד ל-4 באפריל 2013.[25] המשימה תוארה כ"משימה בטווח הארוך ביותר בתולדות הצי האיראני".[32]

ב-19 באוגוסט 2013 יצאה יחד סבלאן למבצע נוסף למטרות מודיעין ומלחמה בפיראטיות ליד באב-אל-מנדב. עם זאת, היא הוחלפה על ידי ספינת חיל הים האירני לארק באמצע המשימה ההיא.[25]

היא אוגדה יחד עם סבלאן לקבוצה הימית ה-29, שיצאה לשייט מתוכנן של שלושה חודשים לאוקיינוס האטלנטי, החל ב-21 בינואר 2014.[33] באמצע אפריל בוטלה המשימה והספינות נצטוו לחזור.[34]

קבוצת עיתונאים הולנדים, Bellingcat דיווחו כי צילומי לוויין הראו את ח'ארג הועברה למבדוק צף באוגוסט 2015.[35] בתקופה זו היא עברה שיפוץ גדול, ולבסוף עזבה אותו בינואר 2016.[36][25][37]

לאחר השיפוץ משימתה הראשונה הייתה לכיוון באב-אל-מנדב ביוני 2018, תוך תמיכה בסבלאן ובנגדי. היא שבה מהמשימה ב-21 באוגוסט 2018.[25]

ב-8 בדצמבר 2018, ח'ארג היא חברהלפריגטה אלוונד כקבוצה הימית ה-59 ויצאה למבצע איסוף מודיעין וליווי במפרץ עדן. הסיפנות שטו 5,988 מיל ימי (11,090 קילומטרים; 6,891 מיל) בסך הכל, ומשימתן הסתיימה ב-20 בינואר 2019.[25]

על ח'ארג הוטלה המשימה לתמוך באוניית חיל הים האיראני החדשה סאהנד במשימתה הראשונה לאוקיינוס, כולל ליווי מכליות וסיור ימי במפרץ עדן ובים האדום. המסע של הקבוצה הימית ה-63 נמשך 100 ימים מ-26 באוגוסט עד 29 באוקטובר 2019.[25]

היא יצאה הביתה ב-30 בינואר 2020, כשהספינה התומכת בקורבט באיאנדור במסע לחציית מיצר מלאקה.[25] הקבוצה הימית ה-66 עגנה בנמל טנג'ונג פריוק, ג'קרטה, בין ה-25 ל-28 בפברואר כדי לציין את יום השנה ה-70 ליחסי אינדונזיה-איראן. המשימה הייתה בחלקה למטרות אימונים וח'ארג נשא מאות צוערים מהאקדמיה הימית.[38]

טביעתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 2:25 לפנות בוקר ב-2 ביוני 2021, דווח כי פרצה בה שריפה והיא טבעה ליד ג'סק במפרץ עומאן בסביבות השעה 8:30 בבוקר[39][40] כל 400 אנשי הצוות חולצו ודווח על 33 פצועים.[41][42] דווח כי הספינה עברה מספר ימים במשימת אימון.[43] הספינה טבעה באזור של נתיבי מים רגישים מסביב למיצר הורמוז שדרכו עוברים כ-20% מסחר הנפט העולמי, ובו הועלו האשמות בהתקפות על ספינות של אויבות איראן וישראל, כאשר ישראל הואשמה בתקיפת מכליות נפט איראניות בדרכן לסוריה שהפרו את אמברגו נפט, מאז סוף 2019,[44] ואיראן דיווחה כי תקפה ספינות באמצעות מוקשים.[45] איראן לא מסרה מיד את סיבת הטביעה,[46] אך דיווחה על שריפה שהחלה בחדר המכונות של הספינה בסביבות השעה 11:00 בבוקר ב-1 ביוני.[40][41][47]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ח'ארג בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Iran Unveils its Largest Naval Vessel Yet – A Converted Tanker". maritime-executive.com. Maritime Executive. 14 בינואר 2021. נבדק ב-3 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Couhat, Jean Labayle, ed. (1986), Combat Fleets of the World 1986/87: Their Ships, Aircraft, and Armament, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, p. 255, ISBN 0-85368-860-5
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Saunders, Stephen; Philpott, Tom, eds. (2015), "Iran", IHS Jane's Fighting Ships 2015–2016, Jane's Fighting Ships (116th Revised ed.), Coulsdon: IHS Jane's, p. 394, ISBN 9780710631435, OCLC 919022075
  4. ^ The International Institute of Strategic Studies (IISS) (2020). "Middle East and North Africa". The Military Balance 2020. Vol. 120. Routledge. p. 351. doi:10.1080/04597222.2020.1707968. ISBN 9780367466398.
  5. ^ Vahdat, Amir; Gambrell, John (2 ביוני 2021). "Iran's largest warship catches fire, sinks in Gulf of Oman". ABC News (באנגלית). Tehran, Iran. Associated Press. ארכיון מ-2 ביוני 2021. נבדק ב-2 ביוני 2021. In recent months, the navy launched a slightly larger commercial tanker called the Makran it converted into serving a similar function as the Kharg. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ "Two Iranian warships heading for Venezuela, US claims". The Iran Project (באנגלית). 30 במאי 2021. ארכיון מ-30 במאי 2021. נבדק ב-2 ביוני 2021. the Makran, a former oil tanker that was converted to a floating forward staging base... {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "The Iranian Navy: A Symbolic Show of Force in the Atlantic", Strator, 11 בפברואר 2014, אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  8. ^ "News", Middle East Economic Digest (MEED), London, 28: 17, 13 ביולי 1984 {{citation}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 "Kharg: Britain's $80m Iranian hostage", The Sydney Morning Herald: 11, 10 במאי 1980 {{citation}}: (עזרה)
  10. ^ Silverstone, Paul H. (1977), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 14 (3): 197–199, JSTOR 44888102
  11. ^ Silverstone, Paul H. (1980), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 17 (1): 36–38, JSTOR 44888213
  12. ^ 1 2 3 4 Clarke, Joseph Finbar (1997), "Swan Hunter – The Swith to Warship Yard", Building Ships on the North East Coast, vol. 2, Bewick Press, p. 457, ISBN 9781898880059
  13. ^ Silverstone, Paul H. (1980), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 17 (3): 276, JSTOR 44890841
  14. ^ Tucker-Jones, Anthony (2018), "Naval Skirmishes", Iran-Iraq War: The Lion of Babylon, 1980–1988, Pen & Sword Books, ISBN 9781526728586
  15. ^ "Less than a Haven", The Guardian: 15, 1 במאי 1980 {{citation}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 3 El-Shazly, Nadia El-Sayed (2016), The Gulf Tanker War: Iran and Iraq's Maritime Swordplay, Springer, Table 5.1, page 175, ISBN 9781349263042
  17. ^ "Iran Gaol Dispute Holds Ship on Tyne", The Guardian: 3, 12 באוגוסט 1981 {{citation}}: (עזרה)
  18. ^ SAJID RIZVI (5 בפברואר 1982), "British businessman Andrew Pyke, held in Iran without charge...", United Press International, אורכב מ-המקור ב-3 ביוני 2021 {{citation}}: (עזרה)
  19. ^ Silverstone, Paul H. (1984), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 21 (4): 395–396, JSTOR 44891106
  20. ^ Silverstone, Paul H. (1985), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 22 (1): 50–51, JSTOR 44888933
  21. ^ 1 2 Lai, Kwok Kin (20 באוגוסט 1987), "Iranian Ships Scouring for Mines", The Globe and Mail {{citation}}: (עזרה)
  22. ^ Razoux, Pierre (2015). The Iran-Iraq War. תורגם ע"י Nicholas Elliott. Harvard University Press. Appendix D, p. 526; Appendix D, p. 566. ISBN 978-0-674-91571-8.
  23. ^ Adelkhah, Nima (21 בפברואר 2014), "Iranian Naval Adventurism in the Atlantic Ocean", Terrorism Monitor, The Jamestown Foundation, 12 (4), אורכב מ-המקור ב-12 בפברואר 2021, נבדק ב-8 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  24. ^ Silverstone, Paul H. (1998), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 35 (3): 249–250, JSTOR 44892557
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Nadimi, Farzin (באפריל 2020), "Iran's Evolving Approach to Asymmetric Naval Warfare: Strategy and Capabilities in the Persian Gulf" (PDF), The Washington Institute for Near East Policy (Policy Focus) (164), Appendix E: IRIN's Long-range Task Forces And Naval Visits Abroad, pp. 64–74, אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 במאי 2020, נבדק ב-15 ביולי 2020 {{citation}}: (עזרה)
  26. ^ "Iran warships sail via Suez Canal amid Israeli concern". BBC News. 22 בפברואר 2011. ארכיון מ-3 ביוני 2021. נבדק ב-7 ביולי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Londoo, Ernesto; Erdbrink, Thomas (22 בפברואר 2011). "Iran hails warships' mission in Mediterranean". The Washington Post. ארכיון מ-1 ביולי 2015. נבדק ב-7 ביולי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Himes, Joshua C. (21 במרץ 2011), The Iranian Navy's Historic Mediterranean Deployment: Timing Is Everything, Center for Strategic and International Studies, אורכב מ-המקור ב-23 בדצמבר 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  29. ^ "Iran warships enter Mediterranean via Suez Canal". BBC News. 18 בפברואר 2012. ארכיון מ-18 ביוני 2019. נבדק ב-7 ביולי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Iranian Warships Leave Sudan After Unprecedented Visit", Radio Free Europe/Radio Liberty, 31 באוקטובר 2012, אורכב מ-המקור ב-25 בפברואר 2021, נבדק ב-25 באוגוסט 2020 {{citation}}: (עזרה)
  31. ^ Silverstone, Paul H. (ביוני 2012), "Naval Intelligence", Warship International, International Naval Research Organization, 49 (2): 108, JSTOR 44894790 {{citation}}: (עזרה)
  32. ^ Harmer, Christopher (ביוני 2013), Iranian Naval and Maritime Strategy, Middle East Security Reports, vol. 13, Institute for the Study of War, pp. 21–23, 27, JSTOR resrep07898 {{citation}}: (עזרה)
  33. ^ "Iran sends warships to Atlantic", Associated Press, 21 בינואר 2014, אורכב מ-המקור ב-3 ביוני 2021, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  34. ^ "Iran cancels plan to have warships approach US borders in Atlantic", The Guardian, 13 באפריל 2014, אורכב מ-המקור ב-11 בנובמבר 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  35. ^ Biggers, Chris (17 בספטמבר 2015), "Iran ISOICO Shipyard Imagery Update", Bellingcat, אורכב מ-המקור ב-15 באוגוסט 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  36. ^ Biggers, Chris (29 בינואר 2016), "Iran ISOICO Imagery Update", Bellingcat, אורכב מ-המקור ב-1 בספטמבר 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  37. ^ "Upgraded Supply Ship Prepared for Launch", Financial Tribune, 8 בפברואר 2016, אורכב מ-המקור ב-3 ביוני 2021 {{citation}}: (עזרה)
  38. ^ Pinandita, Apriza (25 בפברואר 2020), "Iranian Navy vessel anchors in Jakarta", The Jakarta Post, אורכב מ-המקור ב-9 באוגוסט 2020, נבדק ב-1 בספטמבר 2020 {{citation}}: (עזרה)
  39. ^ "Iran's largest navy ship catches fire and sinks". South China Morning Post. 2 ביוני 2021. ארכיון מ-2 ביוני 2021. נבדק ב-2 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 "Iran's Largest Naval Ship Burns and Sinks in the Gulf of Oman". The Maritime Executive. 2 ביוני 2021. ארכיון מ-3 ביוני 2021. נבדק ב-3 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 "More details about Iran naval ship released (+ VIDEO)". Mehr News Agency. 2 ביוני 2021. ארכיון מ-2 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "Iran's largest warship catches fire, sinks in Gulf of Oman". Associated Press. 2 ביוני 2021. ארכיון מ-2 ביוני 2021. נבדק ב-2 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Disaster for Iran as its largest naval ship sinks". 2 ביוני 2021. ארכיון מ-2 ביוני 2021. נבדק ב-2 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ Gordon Lubold; Benoit Faucon; Felicia Schwartz (11 במרץ 2021). "Israeli Strikes Target Iranian Oil Bound for Syria". ארכיון מ-20 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Wintour, Patrick (14 ביוני 2019). "A visual guide to the Gulf tanker attacks". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ "Iran's biggest navy ship sinks after fire in Gulf of Oman". Reuters. 2 ביוני 2021. ארכיון מ-3 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "Loss of Iranian Navy Ship Mutes Tehran's Global Ambitions, 3rd Warship Lost Since 2018". 3 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ח%27ארג&oldid=37332156"