משבר בני הערובה באיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בול המנציח את השיבה הביתה של בני הערובה
סגן נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ואח"מים נוספים מתכוננים לקבל את פני בני הערובה המשוחררים, בבסיס חיל האוויר האמריקני במרילנד
תמונה קבוצתית של 52 בני הערובה המשוחררים, בבית חולים בוויסבאדן שבגרמניה

משבר בני הערובה באיראן הוא כינוי לתקופה בת 444 ימים (מ-4 בנובמבר 1979 ועד ל-20 בינואר 1981) שבה הוחזקו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקאים כבני ערובה בטהראן בירת איראן על ידי השלטון האסלאמי המהפכני החדש, שעלה לשלטון בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן.

התגלגלות המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשתלטות על השגרירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בנובמבר צרו מאות סטודנטים וסטודנטיות איראנים, על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של המנהיג החדש של איראן, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים. העילה הרשמית לתפיסת בני הערובה הייתה הרשות שנתן נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, מספר שבועות לפני כן, לשאה המודח, מוחמד רזא פהלווי, להיכנס לארצות הברית על מנת לקבל טיפול במאיו קליניק למחלת הסרטן שבה לקה, אך נראה שהיה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, כנקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה, וכן נקמה על מעורבותה של ארצות הברית בהפיכה שהדיחה ב-1953 את ראש ממשלת איראן הפופולרי מוחמד מוסאדק במבצע AJAX. הסטודנטים טענו כי מוסדאק ורציחתו של חוסיין פאתמי, שהיו מנהיגי השלב הראשון של המהפכה, היו מתוכננים. כך שכעת לאחר 25 שנה, כוחות המהפכה הם אלו הממשיכים ומוחים על כלון התבוסה הראשונה.[1]

הסטודנטים טענו שבשגרירות פועלים לא רק דיפלומטים אלא מרגלים שמטרתם לפגוע במהפכה האיסלאמית. תחילה, נראה שהסטודנטים תככנו להחזיק במתחם כמה ימים כדי למשוך תשומת בינלאומית, וגם אנשי הסגל בשגרירות סברו כי הממשלה הזמנית באיראן תסלק אותם מן המקום בתוך זמן קצר, אך לאחר ההשתלטות המהירה על השגרירות ועל יושביה הוחלט להסב את המקום לבית כלא מאולתר ולהחזיקם כבני ערובה. בשלב הראשון נתפסו כ-90 בני אדם ששהו בשגרירות באותה העת, 66 מהם אמריקנים.

בחסות המהומה הצליחו שישה אמריקנים נוספים לברוח; בתחילה הם הסתתרו בדירתו של השגריר הבריטי, ואחר-כך קיבלו מקלט בבית השגריר הקנדי, שם אורגנו להם מאוחר יותר דרכונים מזויפים. השישה עזבו את איראן בטיסה מסחרית של סוויסאייר בסיוע השגריר הקנדי קן טיילור ובליווי של סוכן ה-CIA טוני מנדז (שניהם קיבלו מאוחר יותר עיטורים גבוהים על פועלם). השחרור ההרואי, תחת סיפור כיסוי של צוות הפקת סרט קנדי, זכה לגרסה קולנועית בסרט "ארגו".

הנשים והאפרו-אמריקאים בשגרירות האמריקנית שוחררו אחרי כשבועיים, ובשגרירות נותרו 52 בני ערובה. הנשיא האמריקני קרטר אסר על ייבוא נפט איראני, הקפיא נכסים איראניים בארצות הברית בשווי של כ-8 מיליארד דולר, וגירש מהמדינה אזרחים איראניים. בפברואר 1980 דרשה ממשלת איראן שתמורת שחרור בני הערובה יוסגר השאה מוחמד רזא, ושארצות הברית תתנצל על פעולותיה במדינה בעבר. קרטר סירב לתנאים ופנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה, החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה סיירוס ואנס.

כישלון ניסיון החילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 2425 באפריל יצא מבצע ציפורן הנשר לשחרור בני הערובה לפועל. מספר כלי טיס נשלחו לנקודת היערכות בשטח איראן, בהם שמונה מסוקים שמתוכם שניים לא הגיעו (אחד נאלץ לנחות נחיתת אונס והשני נאלץ לחזור לנושאת המטוסים), ולאחד נגרם נזק למערכות ההידראוליות. לאחר שקרטר אישר לבטל את המשימה, התנגשות של מסוק במטוס תובלה השמידה את שני כלי הטיס והרגה שמונה חיילים. חמישה מסוקים הושארו מאחור על ידי כוחות הצבא האמריקאים, מתוכם האיראנים השתלטו לפחות על ארבעה. יוקרתה של ארצות הברית ויוקרתו של קרטר ספגו מכה קשה.

משא ומתן ושחרור בני הערובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1980 הועברו בני הערובה ממבנה השגרירות לבתי כלא ברחבי טהרן. לאחר מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן-עיראק בספטמבר 1980, הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור בני הערובה, אך בפועל החלו רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות. לבסוף, שוחררו בני הערובה ב-20 בינואר 1981, יום השבעתו של רונלד רייגן לנשיאות, 20 דקות בדיוק לאחר כניסתו לתפקיד. התנאים לשחרורם כללו הפשרה של כ-7.9 מיליארד דולר של נכסים איראניים בבנקים בארצות הברית והסכמתה לערוב לכך שלא תתערב מדינית או צבאית בענייניה הפנימיים של איראן. קרטר, כשליח מיוחד של הממשל החדש, קיבל את פניהם של בני הערובה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בפרנקפורט, גרמניה. לאחר מכן הוטסו לוושינגטון די. סי., בה התקבלו בתשואות על ידי קהל רב.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בחירתו של מחמוד אחמדינז'אד לנשיא איראן ב-2005, זיהו אותו חלק מבני הערובה כאחד מהסטודנטים האיראניים החמושים שכלאו אותם בשגרירות. טענות אלו זכו לאישוש נוסף לאחר שתמונות שצילמו אנשי השירות החשאי הסובייטי באיראן ב-1979 פורסמו לאחרונה בעיתונות. באחת התמונות נראה אחמדינז'אד בשגרירות ארצות הברית בטהראן כשהוא נושא רובה קלשניקוב. למרות זאת, שלטונות איראן מכחישים בתוקף כי אחמדינז'אד היה בין שובי הדיפלומטים האמריקניים.

כעבור עשור, איראן התכוונה למנות לשגריר באו"ם את חמיד אבוטלבי, שהיה מהפעילים במשבר. הסנטור, ולימים מתמודד על לתפקיד המועמד מטעם המפלגה הרפובליקאית לבחירות לנשיאות ארצות הברית, טד קרוז, יזם בתגובה חוק שהתקבל, לפיו תיאסר הכניסה לארצות הברית של נציגים לאומות המאוחדות שנמצא כי עסקו בריגול או בפעילות טרור נגד ארצות הברית. החוק עבר פה אחד בסנאט ובבית הנבחרים.[2]

נכון ל-2015, במתחם השגרירות ממוקמת מפקדה של משמרות המהפכה[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ pp. 23,25,26.(Heikal, Mohamed. "Iran: The Untold Story (New York." Pantheon 13 (1982
  2. ^ ג'ונתן וויזמן, ניו יורק טיימס, הסנאט האמריקאי אוסר על כניסת שגריר איראן המיועד באו"ם, באתר הארץ, 8 באפריל 2014
  3. ^ אורלי אזולאי, 14 יום באיראן, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 09.04.2015