חיל הים האיראני
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
 | |
| סמל חיל הים האיראני | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 איראן |
| שיוך | צבא איראן |
| סוג | צי |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1923–הווה (כ־100 שנה) |
| מלחמות |
מלחמת איראן-עיראק  |
| פיקוד | |
| מפקדים | חוסיין ח'אנזדי,[1] |
  | |
חיל הים של הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: نیروی دریایی جمهوری اسلامی ایران) הוא הזרוע הימית של צבא איראן. הוא פועל לצד חיל הים של משמרות המהפכה האסלאמית. במושגים של "מדינות מתפתחות" נחשב חיל הים האיראני כרחב היקף. החל מ-2008 מקבל חיל הים עדיפות,[2] מתוך שאיפה להוות צי של מים-ירוקים (אנ').[1]. גזרות האחריות שלו הן מפרץ עומאן והים הכספי. גזרת מצרי הורמוז משותפת לו לחיל הים של משמרות המהפכה.[2]
בשנת 2007 שירתו בחיל הים האיראני כ-20,000 חיילים שמתוכם כ-5,000 אנשי צוות-ים. שתי חטיבות נחתים כללו 2,600 איש וכוח אווירי של הצי כלל 2,000 איש.[3]
משימותיו של חיל הים האיראני הן: הגנה על קו החוף של איראן, כולל איי המפרץ הפרסי וכולל מתקני נפט ותשתיות ימיות, במפרץ הפרסי, במפרץ עומאן ובים הכספי (יחד עם חיל הים של משמרות המהפכה). פיקוח ומעקב על התנועה הימית במפרץ הפרסי, במצרי הורמוז, מפרץ עומאן ובים הכספי. בעת מגננה, השגת יכולת בקרה על מצרי הורמוז בשיתוף פעולה עם משמרות המהפכה. מניעת הברחות והגירה לא חוקית במים הטריטוריאליים של איראן. הפגנת כוח בים, כולל יכולת פעולה בטווחים רחוקים. ביקור בנמלי מדינות בעלות ברית לצורכי דיפלומטיה,[3] ושיתוף פעולה עם חילות הים שלהן.[4]
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטה חיל הים נמצא בטהראן.[2] חיל הים מחולק לארבעה מחוזות ימיים. שלושת המחוזות הדרומיים, הממוספרים 1,2 ו-3 הם תחת פיקוד השייטת הדרומית. המחוז הצפוני הוא תחת פיקוד השייטת הצפונית. כמו כן יש תחת פיקוד חיל הים שלוש זרועות שאינן משתייכות לפיקודים האזוריים: הזרוע האווירית של חיל הים, מפקדת חיל הנחתים של חיל הים ומפקדת הטילים של חיל הים.[4]
בסיס בנדר עבאס משמש כבסיס הראשי וכמפקדת השייטת הדרומית. כמו כן, הוא משמש כבסיס הראשי של שייטת 1. לשייטת 2 יש שני בסיסים: בבושהר שבמפרץ הפרסי ובג'אסק (אנ') שבמפרץ עומאן. הבסיס הראשי של שייטת 3 נמצא בנמל צ'בהאר (אנ') שבדרום מזרח איראן, בסמול לגבול עם פקיסטן.
בסיס השייטת הצפונית, שתחת פיקודה נמצא המחוז הימי הצפוני (מספר 4), נמצא בבנדר אנזלי (אנ') שלחוף הים הכספי.[4]
אסטרטגיה ודוקטרינת הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוקטרינת הכוח הימי של איראן, כולל חיל הים האיראני, נגזרת מאסטרטגיית ההגנה הלאומית של איראן, המעמידה במרכז את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה ואת שרידות המהפכה האסלאמית ושלטונה.[2] מדיניות זו, שהושפעה מהתקפת הפתע שהונחתה על איראן במלחמת איראן-עיראק, נוקטת אסטרטגיה הגנתית המבוססת בעיקר על הרתעה ועושה שימוש בטקטיקות א-סימטריות ובלוחמת גרילה במטרה לערער את כוחו הצבאי העדיף של האויב תוך ניצול חולשותיו. בתווך הימי - מדובר בהפעלת כלים קטנים וזריזים מול כלי שיט גדולים ועתירי חימוש, תוך נכונות להקרבה עצמית.[2][3]
יחד עם זאת, אין לגזור גזירה שווה על הצי האיראני ועל צי משמרות המהפכה. מדובר בשני ארגונים נפרדים ועצמאיים מבחינת האסטרטגיה ודוקטרינת ההפעלה.[4] על פי משרד המודיעין של הצי האמריקני, הלוחמה בטקטיקות א-סימטריות אופיינית יותר לחיל הים של משמרות המהפכה, בעוד שחיל הים האיראני נוקט בגישה קונבנציונלית.[4]
הגישה ההגנתית של חיל הים האיראני כוללת תוכנית שמיועדת לצמצם את הפגיעוּת ואת יכולת השרידות של הכוח הימי ומבוססת על שימוש נרחב באמצעי אמנעה, הטעיה ולוחמת תודעה. גישה זו כוללת הצטיידות בכלי שיט קטנים יחסית ובעלי יכולת תמרון גבוהה, כגון סירות קרב החמושות במשגרי טילים ובארטילריה. וזאת, בסיוע של אמצעי הסוואה, הסתתרות ופיזור כוחות.[2][3]
איראן תופסת את עצמה כמעצמה אזורית,[3] וכנגזרת מכך שואפת להגמוניה ימית במפרץ הפרסי, במפרץ עומאן ובים הערבי מול יריבותיה בטווח הקרוב: ערב הסעודית והאמירויות. בנוסף היא שואפת לקיים זרוע ימית ארוכה שתוכל לבסס את השפעתה מול שכנותיה: עיראק, טורקיה, פקיסטן, והרפובליקות האסלאמיות במרכז אסיה.[2] יחסי שכנות אלו כוללים גם חיזוק הקשרים הדיפלומטיים באמצעות ביקורים בנמלי מדינות כגון: סין, הודו, פקיסטן, עומאן ורוסיה ותרגילים ימיים משותפים איתן.[4] אמצעי לחימה נוסף לטווחים ארוכים שאיראן בכלל, והכוח הימי בפרט, באמצעות פיקוד הטילים של חיל הים של איראן (אנ'), עושים בו שימוש ומפתחים אותו הוא רקטות וטילים לטווח ארוך.[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי האיראני הקיסרי נהרס כמעט לחלוטין במהלך הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן, במלחמת העולם השנייה. השאה החדש, מוחמד רזא שאה פהלווי, שאף להפוך את הצי שלו לאחד הציים המתקדמים בעולם. לשם כך הזמין ארבע משחתות מארצות הברית, וכן שמונה פריגטות מדגם Kortenaer. עם פרוץ המהפכה האיראנית, בשנת 1979, בוטל החוזה על מכירת המשחתות, בעוד בניית הפריגטות טרם החלה. השאה גם ייבא עבור ציו כמה אלפי מסוקים חדישים, כאשר נשאל פעם מדוע הוא זקוק לכל כך הרבה מסוקים, הוא השיב שהוא עושה זאת כהגנה מפני ברית המועצות.[5] אולם מרבית הצי נהרס במהלך המהפכה האיראנית, וחלקו האחר במהלך מלחמת איראן–עיראק. שלוש פריגטות מסדרת Alvand, נרכשו בבריטניה לפני המהפכה, והפגינו ביצועים מעולים מול הצי העיראקי. אולם במהלך אותה מלחמה, כאשר ספינה אמריקאית נפגעה מאש איראנית, יזם הצי האמריקאי ב-18 באפריל 1988, את "מבצע גמל שלמה" (Operation Praying Mantis), במהלכו הוכח שהצי האיראני לא בנוי להתמודד עם צי מודרני.[6]
בשנים שלאחר מכן, בעקבות הטלת האמברגו על איראן, נאלצה איראן למצוא מקורות חלופיים לקניית נשק וציוד, ובהם ברית המועצות, קוריאה הצפונית והרפובליקה העממית של סין, וכן הקימה תעשייה צבאית ימית מקומית. חיל הצוללות של איראן נחשב למפותח יחסית לשאר הצי, וכולל בין היתר שלוש צוללות קילו (מתוצרת רוסית), ועוד מספר צוללות מייצור עצמי שהן מעין שדרוג של צוללות סובייטיות מיושנות. איראן מייצרת גם סדרת צוללות ננסיות מדגם "גדיר". כיום יש בשירות הצי האיראני לפחות 14 צוללות מדגם זה.[7] בנוסף על כך כולל הצי האיראני ספינות טילים, שולות מוקשים, ועשרות ספינות סיור. על חלק ניכר מהסירות הותקנו משגרי רקטות והן מהוות איום רציני על ציר הנפט שבמפרץ ועל הכלכלה העולמית (במהלך שנות השמונים האיראנים מימשו את האיומים שלהם כשסירות מהירות ירו רקטות על מכליות נפט). הצי האיראני מפעיל 20 ספינות נחיתה, וכולל בין היתר קומנדו ימי המכונה Takavaran.[8]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עומר דוסטרי, האיום האיראני הימי :משמעויות והשלכות על הביטחון הישראלי והאזורי, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 12 ביוני 2019
- אייל פינקו, האסטרטגיה הימית של איראן, מרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוגוסט 2017
- שלמה גואטה, המדיניות הימית של איראן כפי שמצאה את ביטויה ב"מלחמת המכליות" של 2019, הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2019/20, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2020
- שלמה גואטה, הצי האיראני - תאונת ירי של טיל ימי במפרץ עומאן, יהמרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, מאי 2020
- Iranian Naval Forces - A Tale of Two Navies, משרד המודיעין של צי ארצות הברית, פברואר 2017 (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 שלמה גואטה, המדיניות הימית של איראן כפי שמצאה את ביטויה ב"מלחמת המכליות" של 2019, הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2019/20, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2020.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 עומר דוסטרי, האיום האיראני הימי :משמעויות והשלכות על הביטחון הישראלי והאזורי, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 12 ביוני 2019
- ^ 1 2 3 4 5 6 אייל פינקו, האסטרטגיה הימית של איראן, מרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוגוסט 2017
- ^ 1 2 3 4 5 6 Iranian Naval Forces - A Tale of Two Navies, משרד המודיעין של צי ארצות הברית, פברואר 2017 (באנגלית)
- ^ רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007. עמ' 30-31.
- ^ Is a US-Iran maritime clash inevitable?
- ^ הצי האיראני מתרחב: הושקו שלוש צוללות חדשות באתר ynet.
- ^ היחידות המיוחדות של מדינות ערב באתר mako