חיל האוויר המלכותי התאילנדי (בתאית: กองทัพอากาศไทย, באנגלית: Royal Thai Air Force- RTAF), הוא חיל האוויר של ממלכת תאילנד ואחד מהזרועות של הכוחות המזוינים של תאילנד. מאז הקמתו ב-1913, כאחד מחילות האוויר הראשונים באסיה, לקח החיל חלק במספר רב של פעולות קרביות גדולות וקטנות. במהלך מלחמת וייטנאם השתמש החיל בציוד שנמסר לו על ידי חיל האוויר של ארצות הברית.
בפברואר 1911 הנחית טייסבלגי בשם שארל ואן דר בורן (Charles Van Den Born) את המטוס הראשון שהגיע לסיאם על גבי מסלול מרוצי סוסים. השלטונות התרשמו מההמצאה החדשה וב-28 בפברואר1912 נשלחו שלושה קצינים לצרפת, שהייתה אז מרכז התעופה העולמי, לצורך לימודי טיסה. בנובמבר 1913, לאחר שסיימו את הכשרתם, שבו הקצינים למולדתם עם שמונה מטוסים (ארבע מטוסי Breguet וארבע מטוסי Nieuport IV). בחודש מרץ 1914 הועברו המטוסים לשדה התעופה דון מואנג, 40 ק"מ מבנגקוק, שמשמש כיום כבסיס הראשי של חיל האוויר.
משרד ההגנה התאילנדי הכפיף את "גיס התעופה הסיאמי" (Siamese Flying Corps) תחת פיקודו של המהנדס הראשי של הצבא המלכותי של תאילנד. הנסיך פורצ'אטרה (Purachatra) ואחיו הנסיך צ'קרבונגסי בהובנאדה (Chakrabongse Bhuvanadh) היו התורמים העיקריים להקמתו של "שירות האוויר המלכותי הסיאמי" (Royal Siamese Aeronautical Service) כפי שנקרא בעת הקמתו בשנת 1919. ב-1937 שונה שמו שוב ל"לחיל האוויר המלכותי הסיאמי" (Royal Siamese Air Force) ובשנת 1939, בעקבות שינוי שמה של הממלכה מ"סיאם" ל"תאילנד", שונה שמו של החיל ל"חיל האוויר המלכותי התאילנדי". במהלך מלחמת צרפת-תאילנד השיג החיל כמה ניצחונות במהלך קרבות האוויר כנגד חיל האוויר של צרפת של וישי. במהלך מלחמת העולם השנייה ביצע החיל משימות תמיכה בצבא המלכותי של תאילנד במסגרת כיבושן של המדינות השאניות בבורמה כבעל ברית של יפן ב-1942 והגן על בנגקוק בזמן שהופצצה על ידי בעלות הברית בשלביה האחרונים של המלחמה. חלק מהטייסים של החיל סייעו לתנועת ההתנגדות כנגד היפנים. לאחר המלחמה שלח החיל שלושה מטוסי C-47 Skytrain לסיוע לכוחות האו"ם במלחמת קוריאה. כוחות אלה השתתפו גם במלחמת וייטנאם. בהמשך השתתף החיל בפשיטות כנגד הכוחות הקומוניסטים באזורי הגבול, כמו הפשיטות האוויריות ללאוס ובלחימה כנגד הכוחות הוייטנאמים לאורך הגבול עם קמבודיה. לאחר המלחמה הקרה השתתף החיל בפעולות לאורך גבול תאילנד-בורמה ב-1999 ושיגר משלחת לפינוי אזרחים זרים מקמבודיה במהלך המהומות בפנום פן ב- 2003.
חיל האוויר המלכותי התאילנדי מחזיק כמה בסיסים טיסה מודרניים שנבנו בין השנים 1954-1968. כולם פרט לאחד נבנו והיו בשימושם של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עד אשר התפנו מתאילנד ב-1976 והם הועברו לשימושו של חיל האוויר המלכותי התאילנדי. בסיסים אלה, בתקהלי (Takhli Royal Thai Air Force Base, ממוקם 240 ק"מ מצפון לבנגקוק) ובקורט (Korat Royal Thai Air Force Base, שממוקם 250 ק"מ מצפון-מזרח לבנגקוק), יחד עם הבסיס הראשי בדון מואנג, שאותו חולק החיל עם גופי התעופה האזרחית, הם בסיסיו הראשיים של החיל. תחזוקת הבסיסים לאחר עזיבת הכוחות האמריקנים התבררה כיקרה ומעבר לצרכים של החיל. עם זאת, המסלולים בבסיסים פעילים לצורכי מבצעיים והדרכתיים.
בראש החיל עומד מפקד חיל האוויר, כשהחל משנת 2012 התפקיד מאויש על ידי מרשל אוויר ראשי פראג'ין ג'אנטונג (Prajin Jantong).[1] מפקדת החיל ממוקמת בבסיס דון מואנג שבפרברי בנגקוק.
המבנה הפיקודי של החיל מורכב מחמש קבוצות:
ריגמנט 11 של חיל האוויר המשרת כמשמר מלך תאילנדמפקדת החיל בבנגקוק – אחראית על תכנון ופיקוד על הגופים המבצעיים.
ריגמנט 11 של משמר המלך.
קבוצת התמיכה – מספקת שירותי הנדסה, תקשורת, חימוש, תחבורה, אפסנאות, ורפואה.
קבוצת ההדרכה
קבוצת השירותים המיוחדים – אחראית על רווחתו של כוח האדם של החיל ועל תיאום הפעולות עם רשויות התעופה האזרחיות.
הקבוצה המבצעית – כוללת 11 כנפות שאחראיות על 18 טייסות, בית הספר לטיסה וכמה גופים עצמאיים:
פלוגת הקומנדו היא היחידה המיוחדת של החיל והוקמה בסוף שנות השבעים. היחידה ממוקמת ליד בסיס דון מואנג והיא בעלת יכולות ללוחמה בחטיפות מטוסים. הפלוגה כולל שלוש מחלקות תקיפה כשכל אחת מהן מחולקת לשני צוותים.
.jpg)
_at_Missoula,_Montana.jpg)
-1.JPG)
ערך מורחב – דרגות הכוחות המזוינים של תאילנד
