בל UH-1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
בל UH-1 אירוקווי
72-21509 Bell 205 UH-1H United States Army ( G-UHIH ) (8582464036).jpg

בל UH-1H של צבא ארצות הברית
מאפיינים כלליים
סוג מסוק תובלה
ארץ ייצור ארצות הברית
יצרן בל הליקופטר
טיסת בכורה 20 באוקטובר 1956
תקופת שירות 1959
צוות 2
נוסעים עד 14 נוסעים, או שש אלונקות, או מטען מקביל
יחידות שיוצרו מעל 16,000
משתמש ראשי צבא ארצות הברית (יצא משירות)
צבא אוסטרליה (יצא משירות)
משתמשים משניים ראו מפעילות
דגמים בל 204/205בל 212
ממדים
אורך 17.40 מ' (כל הנתונים להלן הם לדגם UH-1D)
גובה 4.39 מ'
מוטת כנפיים 168.06 מטר (שטח סיבוב הרוטור)[1]
קוטר מדחף ראשי 14.63 מטר[1]
משקל ריק 2,365 ק"ג
משקל טעון 4,100 ק"ג
משקל המראה מרבי 4,309 ק"ג
ביצועים
מהירות שיוט 201 קמ"ש
מהירות מרבית 217 קמ"ש
קצב נסיקה 8.92 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 507 ק"מ
סייג רום 5,900 מטר (תלוי בגורמי אקלים)
דחף 1,100 כוח סוס
הנעה
מנוע טורבינה טורבו-ציר לייקומינג T53-L-11
תרשים
Bell UH-1 IROQUOIS.png
UH1D יואי של צבא ארצות הברית

בל UH-1 (שם מלא: Bell UH-1 Iroquois) הידוע יותר בשם יואי (Huey), הוא מסוק סער בעל מנוע טורבו-ציר יחיד מתוצרת חברת בל האמריקאית.

המסוק פוּתח בשנת 1952 כדי למלא את כל דרישות צבא ארצות הברית לפינוי רפואי ושימוש כללי. הטיסה הראשונה הייתה ב20 באוקטובר 1956, והמסוק הייצור הסדרתי החל במרץ 1960. היה זה המסוק הסדרתי הראשון שהונע על ידי מנוע טורבינה בצבא ארצות הברית, ועד היום יוצרו יותר מ-16,000 מסוקים מסוג זה, יותר מכל מסוק אחר בעולם.

סימונו המקורי של המסוק באותיות UH הוביל לכינוי החיבה שלו HUEY (יואי). בספטמבר 1962, שונה סימונו ל- UH-1, אך הכינוי "יואי" נשאר בשימוש נפוץ. כ-7000 מסוקי יואי היו בשירות צבא ארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם. למטוס גרסאות אזרחיות, בל 204 ובל 205.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב1952 זיהה צבא ארצות הברית צורך במסוק חדש, למשימות תובלה כללית, פינוי רפואי ואימון מכשירים. על פי הערכת הצבא היו המסוקים הקיימים גדולים מדי, מחד, וללא כוח מספק, מאידך, ומורכבים מדי לתחזוקה יעילה. בנובמבר 1953 הגיש הצבא את הדרישות המעודכנות למחלקת הצבא שבמחלקת ההגנה של ארצות הברית. עשרים חברות ניגשו למכרז ובהם חברת בל הליקופטר. ב23 בפברואר 1955 בחר הצבא בחברת בל והזמין ממנה שלושה מסוקים מדגם 204. למסוקים אלה ניתן הסימול XH-40.

דגם 204[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בל 205

דגם 204 הונע על ידי אב טיפוס של מנוע לייקומינג YT53-L-1, בעל הספק של 700 כוח סוס. אב הטיפוס הראשון של דגם XH-40 טס לראשונה ב20 באוקטובר 1956 בפורט וורת', טקסס. שני אבות טיפוס נוספים נבנו ב1957, ועוד לפני בנייתם הזמין הצבא ששה מסוקי ניסוי נוספים שסומלו YH-40. במרץ 1960 הזמין הצבא מחברת בל 100 מסוקים, שסומלו HU-1A וכונו אירוקווי (Iroquois) על שם השבט האינדיאני בעל אותו שם.

בתוך זמן קצר זכה המסוק לכינוי "יואי" (Huey), שנגזר מסימול הדגם הצבאי, HU-1. הכינוי היה כה פופולרי עד שחברת בל עצמה עשתה בו שימוש כשהטביעה את השם על דוושת ההיגוי בתא הטייס של המסוק. כמעט ולא נעשה שימוש בשמו הרשמי של המסוק. ב1962 הונהגה שיטת סימול חדשה לכל כלי הטיס של הכוחות המזוינים של ארצות הברית וסימול המסוק שונה ל-UH-1, אך הכינוי נותר.

דגם 204 היווה קפיצת מדרגה משמעותית בתכנון מסוקים, בהיותו המסוק הראשון שהונע על ידי מנוע טורבינה שסובב את ציר הרוטור. התקנת מנוע הטורבינה יצר מהפכה בביצועי המטוס: משקלו ירד באופן משמעותי ויחס הכוח מול המשקל עלה מאד. צריכת הדלק ירדה וכך הוצאות האחזקה והתפעול. מנוע הטורבינה איפשר למסוק לשאת מטענים יעילים לטווח משמעותי במהירות סבירה. יתרונות אלו הפכו את דגמי 204 ו-205 למסוקים המוצלחים ביותר מתוצרת מערבית, מבחינת מספר המסוקים שנבנו.

דגם 204B סופק לראשונה ב1961. עד 1967 סופקו 60 מסוקים כאלה לשוק האזרחי, במקביל למסוקי UH-1 הצבאיים. חברת אוגוסטה בל האיטלקית ייצרה ברישיון מסוקים נוספים עד 1973.

צבא ארצות הברית היה מרוצה מאד מהמסוק החדש, אך סבר שביצועי המסוק עם המנוע שהותקן בו ירודים, ושאף שהדגמים הבאים יהיו מצויידים במנוע חזק יותר. לאור זאת הציעה חברת בל את דגם UH-1B שבו התקן מנוע לייקומינג T53-L-5 שייצר 960 כוחות סוס, ושהיה בעל גוף מוארך יותר ויכול היה לשאת שבעה נוסעים או ארבע אלונקות וחובש. הצבא החל בניסויי טיסה לדגם החדש בנובמבר 1960 והמטוס הסדרתי הראשון סופק לצבא במרץ 1961.

ב1960 החלה חברת בל בייצור דגם UH-1C, ובו שולבו שיפורים שנועדו לתקן ליקויים אווירודינמיים שהתגלו בגרסה החמושה של דגם UH-1B. דגם C צויד במנוע חזק יותר, לייקומינג T53-L-11, בעל 1,100 כוח סוס. הצבא עתיד היה לשדרג את כל המטוסים מדגם B למנוע זה. דגם C צויד גם במערכת רוטור חדשה שאיפשרה למסוק להגיע למהירויות גבוהות יותר, צמצמה את המקרים שבהם נכנס המסוק להזדקרות בעת תמרוני צלילה, והגדילה את יכולת התמרון של המסוק. הגידול בכוח המנוע והרוטור המוגדל חייבו את מהנדסי חברת בל לתכנן יחידת זנב חדשה, שכללה מייצב אנכי בעל מיתר רחב יותר והגה גובה גדול יותר.

שיפור נוסף שהוכנס על ידי חברת בל היה מערכת שליטה הידראולית כפולה, לשרידות משופרת, וכן מערכת מסננים משופרת המותאמת לתנאי האבק הקיימים בדרום-מזרח אסיה. קיבולת הדלק של דגם UH-1C הוגדלה ל-920 ליטרים, ומשקל המסוק הכולל הוגדל ל-4,309 ק"ג, מתוכם מטען מועיל במשקל 2,120 ק"ג. הייצור הסדרתי של דגם C החל ביוני 1966, ובסך הכל יוצרו 766 מסוקים מדגם זה, מתוכם חמישה עבור הצי המלכותי האוסטרלי וחמישה עבור נורווגיה.

דגם 205[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הצלחתם של מסוקי היואי מהדגמים הראשונים ביקש צבא ארצות הברית דגם שיוכל לשאת מספר רב יותר של חיילים. המענה שנתנה חברת בל לבקשה זו היה דגם 205, שבו הוארך גוף המסוק מדגם HU-1B ב-41 אינץ' (104 ס"מ), וכך נוספו עוד ארבעה מושבים ליד תיבת התמסורת, כשפניהם כלפי חוץ. בכך גדל מספר הנוסעים האפשרי ל-15, כולל הצוות. לחלופין ניתן היה לשאת בתא הנוסעים המוגדל שש אלונקות וחובש, שתיים יותר מן הדגמים המוקדמים. במקום דלתות ההזזה שבדגמים הראשונים, שבהם היה חלון אחד, הותאמו לדגם זה דלתות גדולות יותר עם שני חלונות, וכן פנל נוסף שניתן היה לפתוח על ציר, וכך לאפשר גישה משופרת לתא הנוסעים. את הדלתות ואת הפנל ניתן היה להסיר בקלות, וכך להטיס את המסוק בתצורה פתוחה.

אב הטיפוס של דגם 205 טס לראשונה ב16 באוגוסט 1961. שבעה מסוקים קדם סדרתיים הועברו לניסויים בבסיס חיל האוויר אדוארדס החל ממרץ 1961. לכתחילה צויד דגם 205 ברוטור בקוטר 13.4 מטרים ובמנוע לייקומינג T53-L-9, בעל 1,100 כוח סוס. בגרסאות הבאות הוגדל קוטרו של הרוטור ל-14.6 מטרים וגם מנור הזנב הוארך, כדי להכיל את הרוטור המוארך. לאחר התאמות אלה הגיע משקלו הכולל של המסוק ל-4,309 ק"ג. צבא ארצות הברית הזמין את המסוק ב1963. בדגם הסדרתי הותקן מנוע T-53-L-11 שהיה זהה לדגם L-9 אך הוזן בסוגים שונים של דלק. סימול אבות הטיפוס היה YUH-1D והמסוקים הסדרתיים סומלו UH-1D.

ב1966 ייצרה בל את דגם UH-1H, בו היה מותקן מנוע לייקומינג T53-L-13 שהיה בעל הספק של 1,400 כוח סוס. צינור פיטו של המסוק הועבר מחרטומו לגגו, כדי למנוע נזק במהלך הנחיתה. דגם 205A-1 האזרחי היה זהה לדגם UH-1H, ולעומת דגם 204 היה ארוך יותר, גדול יותר, ובעל ביצועים טובים יותר הודות למנועו החזק יותר.

חיל הנחתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב1962 ערך חיל הנחתים של ארצות הברית מכרז לבחירת מסוק סער שיחליף את כלי הטיס שהיו אז ברשות החיל, מטוס הקישור והתצפית ססנה O-1 בירד דוג ומסוק החילוץ קאמאן HH-43 האסקי. המסוק שזכה במכרז היה הUH-1B, שכבר היה בשירות פעיל בצבא. המסוק שנבחר סומל מחדש UH-1E והותאם לדרישות חיל הנחתים. השינויים העיקריים כללו מבנה שהיה עשוי כולו מאלומיניום כדי למנוע שיתוך (קורוזיה), מערכות קשר שהותאמו לתדרי חיל הנחתים, מעצור רוטור שנועד להפסיק את פעילות הרוטור במהירות בעת הפעלה מסיפון אוניות, ומנוף חילוץ שהותקן בגג המסוק.

המסוק טס לראשונה ב7 באוקטובר 1963, ומסוקים ראשונים נמסרו לחיל הנחתים ב21 בפברואר 1964. יוצרו 192 מסוקים. בשל העומס ואילוצי קו הייצור בחברת בל, היו למעשה שתי גרסאות של ה-UH-1E, שתיהן בעלות אותו סימול. 34 המסוקים הראשונים היו מסוקים מדגם UH-1B, עם מנועי לייקומינג T-53-L-11, עם 1,100 כוח סוס. עם המעבר לייצור דגם UH-1C יוצרו מסוקי UH-1E על פי הסטנדרט של הדגם החדש. בשלב מאוחר יותר שדרג חיל הנחתים את כל המסוקים למנועי T53-L-13, שייצרו 1,400 כוח סוס, לאחר שהצבא הכניס לשירות את דגם UH-M ושדרג את מסוקי UH-1C שלו.

חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר של ארצות הברית פרסם מכרז למסוק שישמש בבסיסי טילים. דרישה ספציפית במכרז הייתה להנעת המסוק על ידי מנוע ג'נרל אלקטריק T58, שכן לחיל האוויר היה מצאי גדול של מנועים אלה, ששימשו את מסוקי החילוץ שלו מדגם סיקורסקי HH-3 (שנודעו בכינוי "הענק הירוק העליז", Jolly Green Giant) ושימוש באותו מנוע היה מוזיל את עלויות האחזקה. חברת בל הציעה גירסה משודרגת של דגם 204B, עם המנוע הנדרש. הציר אותו מסובב מנוע הT-58 נמצא בחלקו האחורי של המנוע, ולפיכך במסוק ה-HH-53 מוקם המנוע לפני התמסורת. כדי להתאים את המנוע למסוק המשודרג הציעה חברת בל לחבר את המנוע לתיבת הילוכים בחלקו האחורי של המסוק, וממנה למצמד שיחבר לגל ההינע של תמסורת המסוק.

גרסאות דו מנועיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל UH-1N היה גרסה דו מנועית של המסוק, שכונתה "טווין יואי". אב הטיפוס של דגם זה המריא לראשונה באפריל 1969, והיה מצוייד במנועי פראט אנד ויטני קנדה PT6T חזקים יותר. המסוקים הוזמנו על ידי חיל האוויר של ארצות הברית, שקיבל אותם ב1970, ועל ידי הכוחות הקנדיים, חיל הנחתים של ארצות הברית וצי ארצות הברית שקיבלו את המסוקים החל מ1971. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 יוצר דגם דן מנועי חדש של המסוק, בל UH-1Y ונום. דגם זה כולל תא נוסעים מוארך, רוטור בעל ארבעה להבים, ומנועי ג'נרל אלקטריק GE 1170 עוצמתיים יותר. המסוק נכנס לשירות בחיל הנחתים ב2008.

תכנון ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למסוקים מדגם UH-1 (כמו לכל המסוקים ממשפחת מסוקי בל 204/205) גוף ממתכת בעל מבנה מונוקוק חלקי (Monocoque, מבנה בו העומס המבני נתמך במעטפת המטוס). בגוף המסוק שתי קורות אורכיות העוברות מנקודת החיבור למנור הזנב, מתחת לתא הנוסעים ועד לחרטום, המופרדות ביניהן בחציצים רוחביים. הקורות האורכיות והחציצים הרוחביים יוצרים את מסגרת התמיכה לגוף המטוס, כן הנחיתה, מיכלי הדלק שמוקמו מתחת לרצפת המסוק, התמסורת, המנוע ומנור הזנב. הקורות הראשיות מחוברות ביניהן בקורה רחבית המכונה קורת עילוי, שהיא למעשה מעין מבנה אלומיניום קצר המחובר לתמסורת וממוקם במרכז הכובד של המסוק. עם השנים הוחלף מבנה האלומיניום במבנה מברזל, בשל סדקים שהתגלו באלומיניום לאחר שעות טיסה רבות. מבנה מנור הזנב בנוי גם הוא כמונוקוק חלקי ומחובר לגוף בארבעה ברגים.

המרכיבים הדינמיים של המסוק כוללים את המנוע, מערכת התמסורת ותיבות ההילוכים, גל ההנע של רוטור הזנב, והרוטור הראשי. התמסורת היא פלנטרית ומורידה את סיבובי המנוע ל-324 סל"ד ברוטור הראשי. הרוטור עצמו הוא בעל מבנה קשיח למחצה: במבנה כזה שני הלהבים מחוברים לציר מיטלטל הנמצא על גל ההנע של הרוטור. בחיבור כזה יש לשני הלהבים חופש המאפשר להם תנועת נדנדה בכיוונים הפוכים, והמתלה של הלהבים מתחת לציר המיטלטל, בצירוף דיהדרל מתאים מקטין את העומס על הלהבים הנוצר מכוח קוריוליס. העובדה שיש למסוק שני להבים בלבד מצמצמת את שטח האחסון הנדרש למסוק, אך מעלה את רמת הרעידות, ותצורת שני הלהבים יוצרת גם צליל אופייני הנשמע במהלך הטיסה, במיוחד בהנמכה ובפניות. רוטור הזנב מופעל על ידי גל הנע מן התמסורת הראשית, העובר דרך שתי תיבות הילוכים. רוטור הזנב מסתובב במהירות שהיא בערך פי שש ממהירותו של הרוטור הראשי. משטחי ההיגוי בזנב המסוק מקושרים למוט ההיגוי סייקליק השולט על העלרוד והגלגול וכך מאפשר טווח רחב יותר של מרכז כובד.

מערכת הדלק במסוק כוללת חמישה מיכלי דלק המחוברים ביניהם. שלושה מהמיכלים ממוקמים מאחורי התמסורת ושניים מתחת לרצפת תא הנוסעים. המיכלים הם בעלי יכולת לאטימה עצמית, אך המסוק עצמו אינו מצויד במיגון, למעט אפשרות למיגון כסאות הטייסים. כַּן הנחיתה כולל שתי קשתות התומכות במגלשיים, הניתנים להחלפה במגלשיים המותאמים במיוחד למשטחי שלג וקרח או למצופים. על המגלשיים מותקנים מעטים מתכלים, המגנים על המגלשים עצמם משחיקה.

במסוק UH-1H ניתן להושיב עד 13 נוסעים או אנשי צוות, מלבד הטייס וטייס המשנה בתא הטייס. בתצורה המקסימלית יש ספסל לארבעה מאחורי תא הטייס, מופנה לאחור, ומולו ספסל לחמישה הממוקם לפני מבנה התמסורת. שני ספסלים נוספים, כל אחד לשני אנשים, ממוקמים לאורך התמסורת, עם הפנים כלפי חוץ. כל המושבים בנויים ממסגרות מצינורות אלומיניום המכוסים בקנבס, וניתנים לפירוק ולהרכבה בתצורות שונות. במקום המושבים ניתן למקם בתא הנוסעים עד שש אלונקות, מנוף חילוץ פנימי, מיכלי דלק נוספים, זרקורים או סוגים שונים ומגוונים של ציוד. הכניסה לתא הנוסעים היא דרך שתי דלתות הזזה, אותן מחליקים לכיוון אחורי המסוק, ושנתי דלתות קטנות יותר, שציריהן לכיוון החרטום. ניתן להסיר את כל הדלתות או לקבע אותן במצב פתוח. הכניסה לתא הטייס היא דרך דלתות נפרדות, הנפתחות על צירים.

מערכות השליטה בתא הטייס כפולות וכוללות את אמצעי הניהוג המקובלים: מוט היגוי סייקליק, קולקטיב ודוושות, שכולם נתמכים על ידי מערכת הידראולית המעצימה את הפעלתם. על מוט הקולקטיב מותקנת מצערת שנועדה להנעת המנוע ולכיבויו, אם כי לא לשליטה על סל"ד הרוטור, הנעשית אוטומטית.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידות הראשונות בצבא ארצות הברית שבהן נכנס המסוק לשירות מבצעי היו הדיוויזיה המוטסת ה-82, הדיוויזיה המוטסת ה-101 ויחידת הרפואה ה-57. למרות שהמטרה הראשונית הייתה הערכת ביצועי המסוק, בפועל הוכנס המסוק במהירות לפעילות מלאה. מסוקים של יחידת הרפואה ה-57 הגיעו לוייטנאם במרץ 1962.

ה-UH-1 הפך לאחד מהסמלים למעורבות האמריקאית בדרום-מזרח אסיה בכלל ובווייטנאם בפרט, וככזה הפך לאחד מהמסוקים המוכרים ביותר בעולם. המשימות העיקריות שבהן הופעל המסוק בווייטנאם היו משימות סיוע כללי, משימות סער, תובלת מטען, פינוי אווירי, חיפוש והצלה, לוחמה אלקטרונית, ובשלב מאוחר יותר גם סיוע אווירי קרוב. במהלך המלחמה שודרג המסוק, ודגמים מתקדמים יותר הופיעו עם הזמן. במהלך המלחמה ניתנו למסוק כינויים שונים על פי המשימות שמילא: מסוקים שנועדו לסיוע אווירי קרוב ולליווי חמוש למסוקי הסער צוידו במטולי רקטות, מטולי רימונים ומקלעים. עד 1962 בוצעו רוב ההתקנות הללו על ידי הכוחות בשטח כאילתורים. המסוקים שהיו חמושים ברקטות כונו "צפרדעים" (Frogs) אן "חזירים" (Hogs), ומסוקים שהיו חמושים במקלעים כונו "קוברות" או בפשטות "תותחים" (Guns). מסוקים בתצורת תובלת כוחות כונו "חלקים" (Slicks), מכיוון שהיו ללא מארזי נשק. עם זאת, במסוקים "חלקים" היו מקלענים שישבו בדלתות, אך רובם שימשו למטרות תובלת סער ופינוי רפואי.

מסוקי UH-1 השתתפו גם במשימות תקיפה, ששולבו על כלי טיס נוסף שביצע את משימת התצפית ואיתור המטרה, וה-UH-1 ביצע את הירי. המסוק הצופה היה בדרך כלל מסוק בל OH-58A קיואה או יוז OH-6 קאיוז. לקראת תום המלחמה נעשה ניסוי לחמש את המסוקים בטילי BGM-71 טאו, ושני מסוקים חמושים בטילים אלה השתתפו בהדיפת מתקפת חג הפסחא של צבא צפון וייטנאם במחצית השנייה של שנת 1972. מסוקים כאלה כונו "ציפורני נץ" (Hawks Claws).

כאמור לעיל, במהלך מלחמת וייטנאם עבר המסוק שורה של שדרוגים, החל בדגמים קצרי הגוף (UH-1A, ולאחריו דגמי B ו-C, והדגם האזרחי בל 204), ועבור בדגמים בעלי גוף מוארך (UH-1D ו-UH-1H, והדגם האזרחי בל 205). עם הדגמים השונים גדלה יכולת נשיאת המטען ושופרו ביצועי המסוק. דגמי B ן-C היו הדגמים העיקריים ששימשו כמסוקים חמושים (Gunship), עד שהוחלפו במסוקי התקיפה הייעודיים בל AH-1 קוברה החל מ1967. זאת, גם בשל העלייה בעוצמה ובתחכום של מערכות הנ"מ של צבא צפון וייטנאם.

צבא ארצות הברית ניסה להתקין במסוק מערכות נשק רבות ושונות. הצבא רצה כלי נשק בעלי קליבר גדול ככל האפשר וקצב אש מהיר ככל האפשר. שאיפה זו הביאה לניסוי בו הותקן תותח 20 מ"מ על תושבת בתוך המסוק, אך גודלו של התותח השאיר מעט מאד מקום בתא המסוק. ניסוי נוסף היה התקנת תותח וולקן M61 שירה דרך דלת המסוק. קצב האש של התותח הוגבל ל2,400 פגזים בדקה, או כ-40 פגזים בשנייה; זאת לעומת קצב האש המקורי שעמד על 100 פגזים לשנייה. למרות הגבלה זו היה קצב האש מהיר מדי עבור המסוק. בניסויים אחרים הותקנו על המסוק תותחי M24 בקוטר 20 מ"מ במארזים חיצוניים, ובניסוי נוסף הותקנו על המסוק משגרי רקטות בעלי קיבולת גבוהה, שבכל אחד מהם 24 רקטות.

במהלך מלחמת וייטנאם שירתו 7,013 מסוקי UH-1 מדגמים שונים. 3,305 מתוכם הושמדו על ידי אש האויב, בתאונות וכדומה. 1,074 אנשי צוות אוויר של המסוקים נהרגו, יחד עם 1,103 נוסעים ואנשי צוות אחרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דני שלום, עמ' 114.
Airplane silhouette.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מטוסים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.