יהדות איסטנבול

קהילת היהודים באיסטנבול ששימשה בירת האימפריה העות'מאנית הייתה אחת מהקהילות החשובות באימפריה. מקורותיה של הקהילה נעוצים זמן רב לפני כיבוש קונסטנטינופול (ששמה שונה בעקבות הכיבוש לאיסטנבול) על ידי המוסלמים. כבר משנת 390 לספירה קיימים מסמכים רשמיים המתייחסים ליהודים בקונסטנטינופול.^[1]

היהודים בעיר בתקופה הביזנטית

תיאודוסיוס השני (ששלט מאז מות אביו כשהיה בן 7, בשנת 408, ועד 450 לספירה) היה הקיסר הביזנטי הראשון שהגביל את זכויות היהודים בעיר. הוא הורה לגרשם מתחומי העיר עצמה, והקצה למגוריהם רובע בצדה השני של קרן הזהב, שנקרא סטנום (פרה המודרנית). הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (ששלט בין 527–565 לספירה) היה הראשון שהתערב באופן ישיר בענייני הדת של היהודים, כשאסר עליהם לחגוג את חג הפסח לפני חג הפסחא הנוצרי. הקיסר הרקליוס הראשון (ששלט בין 610–641) אמנם טבח אלפי יהודים בארץ ישראל בזמן מלחמתו בפרסים, והורה על הטבלתם לנצרות של כל היהודים הנותרים בממלכתו, אולם אף שאין מסמכים המתעדים את גורל היהודים בקונסטנטינופול באותה תקופה, נראה כי הם קיבלו את חסותם של אשת הרקליוס, מרטינה, ובנו, הרקלונס (שהפך בהמשך לקיסר קונסטנטינוס הרקליוס).

בתקופת האיקונוקלאזם הביזנטי סבלו היהודים מרדיפות קשות. תחת שלטונו של הקיסר לאון הרביעי "הכוזרי" (שלט 775–780), ומאוחר יותר תחת בסיליוס הראשון (שלט 867–886) הקהילה אף נחרבה לגמרי. אולם בהיותה הבירה הביזנטית והמרכז המסחרי הגדול של התקופה, הקהילה שבה והשתקמה לאחר שלאון השישי (886-911) השיב ליהודים את חופש הדת. בנימין מטודלה, שביקר בקונסטנטינופול ב-1176, סיפר שהיהודים חיו מחוץ לתחומי העיר. הקהילה מנתה אלפיים יהודים רבניים וחמש מאות קראים. חלקם עסקו בייצור משי, אחרים היו סוחרים, והיו בהם עשירים מופלגים. רבי סולומון המצרי אף שימש כרופאו של המלך, והיהודים נהנו מהשפעתו בשורות הממשל. אם כי היחס אליהם עדיין היה שלילי.^[2]

היהודים בעיר בתקופה העות'מאנית

היישוב מחדש של העיר לאחר כיבוש קונסטנטינופול

כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים שיפר באופן ניכר את מצב היהודים בעיר, ואף הביא לגידול ניכר באוכלוסייתם. הסולטאן מהמט השני ("הכובש"), הפך את איסטנבול לבירת האימפריה שלו, וראה צורך לאכלס ולשקם את העיר הריקה. למטרה זאת הוא החל להעביר אוכלוסיות מרחבי האימפריה אל העיר. במסגרת מדיניות זו, שנקראה סורגון, לפי המלה הטורקית ל"אלה שהוגלו", הובאו לאיסטנבול יהודים מקהילות מיוון, מקדוניה, אלבניה, בולגריה וטורקיה של היום. למעשה, בעקבות כך נעלמו כמעט לחלוטין הקהילות היהודיות באסיה הקטנה, שאוכלוסייתן הוגלתה לאיסטנבול. כמעט כל היהודים שהובאו לעיר בעשרים השנים בה יושמה מדיניות זו היו רומניוטים. אמנם לפי החוק נאסר על הסורג'ון לעזוב את איסטנבול, אך מסמכים עות'מאניים שונים מראים כי כבר בשנות השבעים של המאה ה-15 חזרו חלק מהסורג'ון אל הבלקן.^[3]

על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1478, ישבו בעיר בערך 7,000 או 8,000 יהודים.^[4]

השפעת גירוש ספרד על היהודים בעיר

ההגירה של יהודי ספרד לשטחי האימפריה העות'מאנית החלה בשלהי המאה ה-14. כיבוש קונסטנטינופול הביא לכך שכוחם של העות'מאנים הפך ידוע גם בקרב יהודי ספרד, שסבלו מיחס קשה מצד השלטונות. גירוש ספרד הפך את האימפריה העות'מאנית לארץ מקלט למגורשים, ואיסטנבול הפכה ליעד לרבים מהם.^[5] לפי נתוני מפקד עות'מאני מ-1490, חיו באיסטנבול כאלפיים בתי אב משלמי מיסים, זאת אומרת, לפי הערכות, מעט יותר מ-12 אלף יהודים, רובם ככולם רומניוטים. במפקד של 1535 כבר נמנו 8,070 בתי אב משלמי מיסים, כ-48 אלף יהודים, 30 אלף מתוכם ספרדים. גודלה של האוכלוסייה היהודית בעיר ירד בהמשך, ובהחלט ייתכן שבשנים סביב 1535 הגיעה ההגירה של יהודי ספרד ופורטוגל לאיסטנבול לשיאה, ואחריהן המשיכו חלק מהם למקומות אחרים באימפריה.^[6]

היהודים בעיר במאות ה-16 וה-17

בעקבות הגירת יהודי ספרד ופורטוגל לאיסטנבול, התגבש בקהילה באיסטנבול איזון מסוים בין חלקיה השונים, שהחזיק מעמד עד אחרי השרפה הגדולה של 1660. בתקופה זו היו היהודים מחולקים באיסטנבול לשלוש קבוצות עיקריות, רומניוטים, ספרדים וקראים. מהמפקדים העות'מאניים עולה כי לאורך מרבית תקופה זו היוו הרומניוטים בין 53% ל-60% מהיהודים הרבניים בעיר, והספרדים היו כ-35%, כשהיתר היו אשכנזים.^[7] היהודים היו מסודרים לקבוצות - קהלים - לפי המוצא שלהם, סביב בתי כנסת של כל קהל. באיסטנבול היה לכל קהל אוטונומיה מסוימת, וגופים יהודים כלל עירוניים קיבלו החלטות בנושאים שנגעו לכלל הקהילה.^[8]

מבנה ותפקידי הקהל

לקהל יוצאי ספרד ופורטוגל הייתה הנהגה נבחרת, שנקראה "מעמד". המעמד נבחר לתקופה קצובה - שנה, שנתיים או יותר - והיה בו לרוב ייצוג שווה לבני המעמדות הכלכליים של הקהל, העניים, בני המעמד הבינוני והעשירים, למרות העובדה שהם היוו רק מיעוט בקהל. חברי המעמד היוצא מינו את מחליפיהם, וכתוצאה מכך למשפחות ספורות הייתה שליטה במעמד, שהתנהל לרוב בשיתוף פעולה בין העשירים לבינוניים. מתוך המעמד נבחרו בעלי תפקידים, הפרנסים, שניהלו את ענייני הקהל מול השלטונות והקהלים האחרים. נציגי המעמד השתתפו באסיפות של כלל המעמדים בעיר, ששימשו בתור ההנהגה היהודית העירונית.^[9]

בכל קהל היה גם תפקיד שנקרא "מרביץ תורה", שעמד בראש בית הדין של הקהל, והכריע בשאלות בנושאי דת. המרביץ תורה נבחר על ידי המעמד, בהסכמת הציבור, לתקופה מוגבלת. הוא היה גם אחראי להוראה הדתית, בעיקר למבוגרים. הוא דרש בבית הכנסת והיה נציג הקהל באספת מרביצי התורה העירונית, שדנה בנושאי דת שנגעו לכל, כולל חקיקה דתית.^[10]

הקהל סיפק לחבריו שירותים שונים: חינוך לגיל הרך ולנוער; סיוע לעניים וחולים; קבורה ובית קברות; ובית כנסת, שהיווה מרכז החיים הקהילתיים. מלבד זאת שילם הקהל את המיסים כגוף אחד. אף על פי שמס הגולגולת שהוטל היה לכאורה אישי, ניהלו הקהלים השונים את המשא ומתן על הרשויות לגבי גובה המיסים, ושילמו אותם במשותף. חברי הקהל החליטו בין עצמם מי יזכה לפטור ממסים, כמו תלמידי חכמים בחלק מהקהלים, והם שילמו אותם עבור עניים שלא יכולים היו לעמוד בהם בעצמם. בתי הדין של הקהלים, אף שלא היו להם סמכויות ענישה, דנו במגוון נושאים, כל עוד הסכימה הקהילה להכיר בשיפוטם.^[11]

השרפה הגדולה של 1660

לפי מסמכים עות'מאניים מהמאה ה-17 היו באיסטנבול כמעט 40 קהלים שונים.^[12] עד לשרפה הגדולה הקהלים היו מחולקים בהתאם למוצא של הקהילה, ומופרדים בין הקבוצות השונות, הרומניוטים, הספרדים, האשכנזים והקראים, כשהרומניוטים היוו את הקבוצה הגדולה ביותר. למרות העובדה שהיו מגמות של השתלבות ומעבר בין הקבוצות השונות, באופן כללי נשמרה ההפרדה.^[13]

במשך מאות שנים היה אזור אמינונו מקום המגורים העיקרי של היהודים באיסטנבול. מסמכים עות'מאניים מסוף המאה ה-16 מראים ש-60% מיהודי איסטנבול חיו באזור אמינונו, רובם רומניוטים.^[14] ב-24 ביולי 1660 פרצה שרפה בחנות מוצרי קש ממערב לאמינונו, שהתפשטה לכל הכיוונים וכילתה בדרכה שכונות שלמות, שהיו בנויות ברובן מבתי עץ. שני שלישים מאיסטנבול נהרסו בשרפה, ו-40 אלף בני אדם איבדו את חייהם במשך 49 שעות הבערה.^[15]

הרשויות העות'מאניות, בראשן אמו של הסולטאן, הואלידה סולטאן, חדיג'ה טורהן סולטאן [Hadice Turhan Sultan], ניצלו את השרפה כהזדמנות לסלק את היהודים מאמינונו, ולהשלים את הקמת מסגד מפואר ברובע, שבנייתו החלה ב-1597, אך ננטשה ב-1603. בהסתמכות על כללי האסלאם האוסרים הקמה של בתי תפילה לא מוסלמיים חדשים, ולעיתים גם על שיפוץ של בתי תפילה ישנים שנחרבו, הורו הרשויות על העברת אדמות בתי הכנסת שנהרסו בשרפה לידי אוצר המדינה. כמו כן צווים קיסריים חייבו את מכירת רכוש היהודים באזור למוסלמים, ואסרו על השכרת מגורים ליהודים. מרבית היהודים עברו לגור בצדה השני של קרן הזהב, בהסקוי.^[16] מעבר זה גרם לשינויים משמעותיים במבנה החברה היהודית. הסדר הישן, של קהלים עצמאיים המבוססים על בני מוצא משותף שהתגוררו באזור מסוים, נמחק לחלוטין. רבים מהיהודים הצטרפו לקהלים ולבתי הכנסת הסמוכים למקום מגוריהם החדש. תופעה זו הייתה נפוצה בעיקר בקרב חברי קהילת הרומניוטים, שהיו הנפגעים העיקריים מהשרפה ומהמדיניות הרשמית. ואכן, בהשוואה בין מסמכים עות'מאניים משנת 1623 לאלה מהשנים 9–1688, נראה שמספר משלמי המיסים הרומניוטים נשאר קבוע, בעוד שאוכלוסיית הספרדים כמעט והכפילה עצמה. בתקופה זו נכנעה הקהילה הרומניוטית ברובה לזו הספרדית, ורבים מחבריה אפילו ויתרו על שפתם היוונית.^[17]

מעמד הקהילה בעיר

בקהילה היהודית באיסטנבול היו במאות ה-16 וה-17 עשירים בעלי מעמד נכבד, וחלק מהם שימשו בתפקידי מפתח בארמון, כרופאים, מתורגמנים או כנציגי האימפריה במדינות אחרות. אולם בשנות השישים של המאה ה-17 נחלש מעמדם בעיר, כפי שניתן לראות גם מחוסר יכולתם למנוע את סילוקם ממקום מגוריהם המסורתי בעיר. סיבה ראשונה לפגיעה במעמדם הייתה השפעת השבתאות, שהציגה את היהודים כקבוצה לא אמינה. כמו כן, האימפריה התמודדה באותה תקופה עם בעיות צבאיות וכלכליות, בעקבות ניסיונה לכבוש את האי כרתים, בו שלטה ונציה. צרפת הייתה בתקופה בעלת ברית חשובה של העות'מאנים, והשגריר הצרפתי באיסטנבול הפעיל את השפעתו לטובת הנוצרים בעיר. ואכן, בתקופה זו החלו נוצרים אורתודוקסים לשמש בתפקידים הבכירים בארמון שהיו בעבר של היהודים.^[18]

היהודים בעיר במאה ה-18

לפי הערכות שונות מספר היהודים בסוף המאה ה-17 באיסטנבול היה כ-25 עד 30 אלף, כעשירית מתושבי העיר, ועד סוף המאה ה-18 האוכלוסייה נשארה קבועה יחסית, או שגדלה מעט, עד ל-40 אלף יהודים. המבנה הקהילתי, החלוקה לקהלים, נשאר זהה לזה שהיה קיים במאות הקודמות, אם כי התחזקה המגמה של מעבר לקהלים המאורגנים על בסיס מקום מגורים, ולא על בסיס מוצא. למרות הירידה במעמדה בסוף המאה הקודמת, הקהילה היהודית בעיר שמרה על שגשוג יחסי גם במאה זו, וחבריה עסקו בתחומים שונים, כמו ייצור סחורות, סחר ופיננסים. לקראת סוף המאה, עם היחלשותה של האימפריה העות'מאנית כולה, ופתיחתה להשפעת המעצמות האירופיות, גם נחלש מעמדה הכלכלי והתרבותי של הקהילה באיסטנבול.^[19]

היהודים בעיר מהמאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לקראת סוף המאה ה-19 הקהילה היהודית באיסטנבול מנתה קרוב ל-100 אלף יהודים, בהם הקהילה היהודית-ספרדית הוותיקה וכן אלפי מהגרים ממזרח אירופה. בשנת 1835 נוסדה על ידי השלטון העות'מאני משרת החכם באשי, שבתאוריה היה אמור להיות ראש לכלל הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית ומייצגן בפני השלטון, אך בפועל היה בעיקר הנציג של קהילת איסטנבול הבירה וסביבתה. ההכרה הרשמית ביהודים כמילט ורפורמות הטנזימאט שבישרו שוויון רב יותר למיעוטים באימפריה, היו התפתחויות רבות-משמעות נוספות של התקופה.

חיים יהודיים ערים התנהלו בעיר במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כך למשל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה להתפתח עיתונות יהודית ענפה באיסטנבול. בעיר זאת לבדה יצאו לאור עשרות של עיתונים וכתבי עת יהודיים בשפות לאדינו, צרפתית, עברית וטורקית.

עם גדוליה של ספרות הלדינו באותה התקופה נמנו הרב יעקב כולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטנבול באמצע ה-18, ורבי אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. רבי חיים קמחי היה ראש ישיבה ורבי יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון הותר ליהודים להתקבל לבית הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות החקיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסייה, והיהודים בכלל זה.^[20]

מוסדות קהילתיים יהודים רבים פעלו בעיר, ובמהלך המאה ה-19 חל מעבר מחינוך מסורתי לחינוך מודרני. ראשון בתי הספר היהודים-מודרניים בעיר היה בית הספר "אסקולה" שהוקם בשנת 1854 על ידי משפחת קמונדו ולאחריו הוקמו בתי הספר של חברת כל ישראל חברים. בשנת 1887 נוסד בעיר בית החולים היהודי "אור החיים" על ידי שורה של רופאים ופילנתרופים מקומיים, כדי לשמש כמוסד צדקה שיעניק טיפול חינם ליהודים עניים. בשנת 1898 נוסד באיסטנבול בית מדרש מודרני לרבנים בראשות ר' אברהם דאנון, משכיל-עברי, משורר והיסטוריון, ומטעם חברת כל ישראל חברים. בית המדרש שילב לימודים רבניים מסורתיים לצד לימודים כלליים מודרניים וייצא רבנים לקהילות השונות של יהדות המזרח.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי.

ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.^[20]

החווה החקלאית של יק"א "מסילה חדשה"

ב-1911 הקים הברון הירש ביוזמת הרב שמואל שפירא חווה חקלאית בשם "מסילה חדשה" במרחק כ-25 קילומטרים מאיסטנבול (קושטא) ושימשה תחנת מעבר והכשרה לעולים לארץ ישראל. הטורקים קראו למקום "יהודי צ'יפליק" שפירושו: כפר היהודים. במלחמת העולם הראשונה שהו בחווה חיילים וקצינים יהודים מארץ-ישראל ששירתו בצבא הטורקי. הם נפגשו עם הנוער הציוני ’שבלים בודדות’, לימדום עברית, שירה והווי ארץ-ישראלי. בתום המלחמה בהסכמת יוסף טרומפלדור שימשה החווה כתחנת מעבר והכשרה לחברי ’החלוץ’ מאנשי העלייה השלישית, בדרכם לארץ.^[21]

היהודים בעיר בטורקיה המודרנית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי טורקיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטנבול ב-55,000 נפש. בשנת 1997 ישבו בטורקיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטנבול.^[20]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ירון בן-נאה, ‏סיועה של קהילת איסתנבול ליהודי ארץ-ישראל במאה השבע-עשרה וקשריה עמם, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 106-65
נעמי לירן,'בתי קולנוע באסתאנבול בבעלותם ובניהולם של יהודים, 1908–1945', פעמים 118(2009), עמ' 9–47.
ירון בן נאה, את האחד חנקו, והשני לקחו את ראשו, באתר הארץ, 14 באפריל 2021
ירון בן-נאה, 'צדקה וחסד על גדות הבוספורוס: חברות גמילות חסדים של הקאיקג'יס באסתאנבול', בתוך: י' הקר וי' הראל (עורכים), לא יסור שבט מיהודה: הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל, מחקרים מוגשים לפרופסור שמעון שוורצפוקס, ירושלים תשע"א, עמ' 140-101.
לאה בורשטיין-מקובצקי, נישואין וגירושין בחברה היהודית באיסטנבול במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה, מיכאל יד (תשנ"ז), עמ' קלט-קסט.

הערות שוליים

^ Joseph Jacobs, Isaac Broydé, Richard Gottheil, "Constantinopole", The Jewish Encyclopedia <http://jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=746&letter=C&search=CONSTANTINOPLE>
^ Ibid
^ Minna Rozen, A history of the Jewish community in Istanbul : the formative years, 1453-1566 (Boston, 2002), pp. 44-45
^ האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 83. נראה כי בנוגע לשנת המפקד יש שגיאת דפוס במקור: "הביא להכפלת מספרם של תושבי העיר בתוך 25 שנים. במפקד אוכלוסין משנת 1487 נמנו..."
^ יוסף הקר, "יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז - קהילה וחברה", מורשת ספרד, עורך חיים ביינארט (ירושלים, 1992), עמ' 460
^ Rozen, A history, pp. 51-53
^ Ibid
^ יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 467
^ שם, עמ' 467-468
^ שם
^ שם, עמ' 468-470
^ Uriel Heyd, "The Jewish Communities of Istanbul in the Seventeenth Century", Oriens, 6, No. 2. (1953), pp. 299-303
^ יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 471
^ Marc David Baer, "The Great Fire of 1660 and the Islamization of Christian and Jewish Space in Istanbul", International Journal of Middle East Studies, 36 (2004), p. 166. . יעקב ברנאי, "קווים לתולדות קהילת קושטא במאה הי"ח", ????, עמ' 60
^ Baer, "The Great Fire", p. 159
^ Ibid, pp. 165-170
^ Heyd, "The Jewish Communities", p. 313
^ Baer, "The Great Fire", p. 162
^ ברנאי, "קווים לתולדות", עמ' 58–59, 62-65
^ ¹ ² ³ קהילת יהודי איסטנבול, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 17-4-2019
^ זאב ליטמנוביץ, בית הראשונים - אבן יהודה בית יחיאל

[1] Joseph Jacobs, Isaac Broydé, Richard Gottheil, "Constantinopole", The Jewish Encyclopedia <http://jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=746&letter=C&search=CONSTANTINOPLE>

[2] Ibid

[3] Minna Rozen, A history of the Jewish community in Istanbul : the formative years, 1453-1566 (Boston, 2002), pp. 44-45

[4] האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 83. נראה כי בנוגע לשנת המפקד יש שגיאת דפוס במקור: "הביא להכפלת מספרם של תושבי העיר בתוך 25 שנים. במפקד אוכלוסין משנת 1487 נמנו..."

[5] יוסף הקר, "יוצאי ספרד באימפריה העות'מאנית במאה הט"ז - קהילה וחברה", מורשת ספרד, עורך חיים ביינארט (ירושלים, 1992), עמ' 460

[6] Rozen, A history, pp. 51-53

[7] Ibid

[8] יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 467

[9] שם, עמ' 467-468

[10] שם

[11] שם, עמ' 468-470

[12] Uriel Heyd, "The Jewish Communities of Istanbul in the Seventeenth Century", Oriens, 6, No. 2. (1953), pp. 299-303

[13] יוסף הקר, "יוצאי ספרד", עמ' 471

[14] Marc David Baer, "The Great Fire of 1660 and the Islamization of Christian and Jewish Space in Istanbul", International Journal of Middle East Studies, 36 (2004), p. 166. . יעקב ברנאי, "קווים לתולדות קהילת קושטא במאה הי"ח", ????, עמ' 60

[15] Baer, "The Great Fire", p. 159

[16] Ibid, pp. 165-170

[17] Heyd, "The Jewish Communities", p. 313

[18] Baer, "The Great Fire", p. 162

[19] ברנאי, "קווים לתולדות", עמ' 58–59, 62-65

[קהילה-20] ¹ ² ³ קהילת יהודי איסטנבול, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 17-4-2019

[21] זאב ליטמנוביץ, בית הראשונים - אבן יהודה בית יחיאל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]