אמנות יהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"אמנות יהודית" היא אמנות ויזואלית המזוהה עם ערכים הקשורים לדת ולתרבות היהודית.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשרויות התיחום של המושג "אמנות יהודית" הם נרחבות ובעייתיות מאוד מכמה סיבות. כיוון והממצא החומרי הנמצא בידי החוקרים מכיל מגוון רחב של פריטים הנעים בין פריטי אמנות כגון ציור, פיסול וארכיטקטורה, לבין אומנות שימושית ותשמישי קדושה ("יודאיקה"), קיים קושי ביצירת מסורת יצירה אחידה.

בנוסף לכך, גם הגדרת יהדותה של האמנות איננה כה ברורה - חוקרי האמנות והתרבות יתקשו למצוא מסורת או רצף אמנותי ברור בין האמנות של העת העתיקה לבין אמנות במאות ה-19 וה-20. שנית, לא כל האמנים היהודים עסקו באופן ישיר בתיאור בעקבות בדת היהודית ובביטוייה השונים, והדרתם מתחום המחקר עלול ליצור נקודת מבט מעוותת על החברה היהודית ועל תולדות האמנות. שלישית, דימויים של "יהודים" ושל הדת היהודית הופיעו גם ביצירתם של אמנים שאינם יהודים. בנוסף, עמדו חוקרים רבים על העובדה כי קיימים דימויים איקונוגרפיים המשותפים לאמנים יהודים ולאלו שאינם יהודים בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה.


מגמות אסתטיות בתפיסה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקדת יצחק ובה "יד אלוהים" על גבי פסיפס מבית הכנסת בבית אלפא.
רצפת פסיפס בבית הכנסת בעין גדי.

סברה עממית רואה את התרבות היהודית כמתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור מ"עשרת הדברות" על יצירת פסל ומסכה:

Cquote2.svg

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם

Cquote3.svg
שמות פרק כ'

אולם אמנות העוסקת בסמלים ובאיקונוגרפיה יהודית מוכרים כבר מהעת העתיקה. המחקר הארכאולוגי גילה שפע של ייצוגים אמנותיים כבר התקופה הביזנטית בארץ ישראל שנתגלו בפסיפסים ופרסקאות בעיקר בבתי כנסת ובבתי מידות. בייצוגים אלו מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך לצד דימויים הלקוחים ממסורת העיטור של אותה עת, מסורת שהייתה משותפת לעיטורים של בני דתות שונות כגון דימוי של גלגל המזלות או דימויי צמחים וחיות. האמנים שיצרו עבודות אלו לא נמנעו אף מייצוג מוחשי של האל היהודי. כך למשל, בציורים בבית הכנסת בדורה אירופוס (המאה ה-3) או ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא (המאה ה-6) מתואר האל באמצעות דימוי של "יד אלוהים". ביטוי אסתטי מנוגד מופיע בפסיפס שעל רצפת בית הכנסת העתיק בעין גדי (המאות 3-6). בפסיפס זה הוחלפו הציורים ודימוי גלגל המזלות ברשימה כתובה, כנראה מתוך מגמה איקונוקלסטית.

גם המחשבה ההיהודית לא הסתייגה מן האמנות באופן גורף. הרמב"ם והרמב"ן, למשל, סבורים כי אין איסור להציג צמחים ובעלי חיים. לעומת זאת קיים לדעתם איסור על יצירת צורות שהן בעלות משמעות מטאפיזית, כגון גרמי השמים, צורת אדם, מלאכים וכדומה. איסור נוסף, על פי השקפתם, הוא על הצגת דמויות של נשר, שור ואריה, המציינים באיקונוגרפיה הנוצרית שלושה מתוך ארבעת האוונגליונים.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המקדש

‏‏על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך (930-970 לפנה"ס). אין עדויות ארכאולוגיות חומריות ישירות מבית המקדש הראשון, וזאת מפני שלא נערכה מעולם חפירה ארכאולוגית בהר הבית. עבודות של סינון העפר מהר הבית הניבו מספר ממצאים עקיפים, ביניהם בולה עם הכתוב "[גא]ליהו [בן] אמר", ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכאדנצר.

בית המקדש השני נבנה על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני באזור שנת 516 לפנה"ס. הוא היה מורכב מהיכל ומכמה חצרות-עזרות שהקיפו אותו. ההיכל עמד בראש הר הבית ואילו העזרות היו נמוכות ומוקפות חומה, לצדיהן היו מוסדות המקדש ובתי מלאכה שעסקו בתחזוק המקדש. החצר החיצונית הייתה קרויה "עזרת נשים" ובה נערכו התאספויות לשם קריאת תורה.

"מקדש הורדוס" הוקם על ידי המלך הורדוס כחלק מקומפלקס בנייה גדול שכלל גם את "הסטיו המלכותי". המקדש, שעמד בראש הר הבית, היה מורכב מהיכל ומכמה חצרות-עזרות נמוכות יותר שהקיפו אותו. לצד החומה שהקיפה אותו היו ממוקמים מוסדות המקדש ובתי מלאכה שעסקו בתחזוק המקדש.

אף על פי שהאיסור הגורף של "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה", במקדש הותרו מלכתחילה כל האמנויות הוויזואליות, והן אף מצאו בו את מקומן ותיקונן שהרי המקדש הוא "נויו של עולם".[דרוש מקור]

אדריכלות ועיטור בתי כנסת עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי בית הכנסת בכפר נחום
תבליט של שריגי גפן ודמויות מבית הכנסת בכורזים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל

על אף שאין עדויות ברורות בעניין זה, נהוג לתארך את בנייתם של בתי הכנסת הראשונים לתקופת גלות בבל. כתובת הנצחה, שהיא העדות הקדומה ביותר למבנה בית כנסת, נמצאה בעיר אלכסנדריה שבמצרים, והיא מתוארכת את המבנה לתקופת שלטונו של תלמי השלישי, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-3 לפנה"ס. ‏‏יחד עם זאת העדויות המעטות אינן מאפשרות לקבוע האם מבנה בית הכנסת התפתח בתוך ארץ ישראל או מחוץ לה.[1]

מבני בתי הכנסת שואבים את השראתם הארכיטקטונית ממבנה הבזיליקה היווני-רומי. נהוג לחלק את בתי הכנסת העתיקים שנמצאו לשלשה טיפוסים:

  1. הסוג הקדום (תחילת המאה הראשונה לספירה עד אמצע המאה השלישית לספירה), ובהם בתי הכנסת שנמצאו באתרים כגון הרודיון, במצדה או כפר נחום. צורת המבנה הייתה כשל בזיליקה מרובעת. בשונה מן הבזיליקה הרומית הותקנה שורת עמודים לרוחבו של המבנה, הנוספת על שתי שורות העמודים הממוקמות לאורכו של המבנה, האופיניות למבני הבזיליקה. בחלק ממבנים אלו הושמט האפסיס האופיני. העמודים תמכו בקומת גלריה שהיה צמוד לקירות המבנה, מלבד החזית. חזית המבנה כללה שלוש דלתות, כבמבנה הבזיליקה ומעליהן חלונות לתאורה. גג המבנה נשען על גמלון, אשר נחתך על ידי קשת.[2]
    החלל הפנימי עוצב, כנראה, בפשטות. בצמוד לקירות קומת הקרקע נבנו ספסלי אבן לכל אורכו של המבנה ועוצבה רצפת אבן פשוטה. העיטור הפנימי כל תבליטים מאבן מקומית, כדוגמת בזלת, ועליהם דמויות, מוטיבים צמחיים ועיטורים גאומטרים שונים. בעיטור העמודים נעדרים עיטורי הקנוקנות והוולטות ובמקומם מופיע כותרות קורינטיות, בעלות עיטור של צמח האקנטוס.
  2. סוג המעבר (אמצע המאה השלישית עד סוף החמישית), כולל מגוון של טיפוסי בנייה שונים המעידים על הנסיון לגבש צורה אדרילית חדשה למבנה בית הכנסת. בתקופה זו עוצב מבנה ארון קודש בקיר הפונה אל העיר ירושלים ואילו פתח הכניסה למבנה הוצב בקיר שכנגד. כמו כן מתמעט השימוש בטבליטים לטובת ציורי פרסקו על קירויו הפנימיים של המבנה. מבין בתי הכנסת של תקופה זו בולטים בתי הכנסת בחמת טבריה ובבית שערים.[3] בנוסף, מופיעים על רצפת בתי הכנסת פסיפסים מפוארים, שנעשו כנראה על ידי אמנים שאינן בהכרח יהודים על פי ספרי דגמים האופנתיים לתקופה.
  3. והסוג המאוחר (מסוף המאה החמישית לספירה ואילך) דומה מאוד לצורת הבזיליקה הביזנטית. בולט גם השימוש בתוכנית לעיטור הרצפה בפסיפסים. תוכנית בסיסית זו הכילה דגמים גאומטרים לצד דימויים שוטנים ובהם כלי המקדש, ובהם שופר, הפרוכת ועוד, מוטיבים צמחיים כגון לולבים, שריגים לצד חיות כגון אריות וציפורים. הפסיפסים הונחו ביחס אל החלל הארכיטקטוני, כך שהדימויים הקדושים ביותר הונחו קרוב אל אזור ה"היכלית", היא ארון הקודש. בבית הכנסת בבית אלפא נמצאה רצפת פסיפס עשירה המעידה על תוכנית זו. בבית הכנסת במעון נמצאו שרידי מנורת שבעת הקנים העשויה משיש לבן. לפי אומדן שחזורה, גובה הגיע לידי 1.6 - 1.8 מטר.

אמנות פלסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפס של גלגל המזלות מחמת טבריה

אמנות הציור היהודית בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שאין בידי החוקרים ממצאים ממשים, קיימות עדויות לקיומו של ציור יהודי כבר במהלך תקופת הבית השני. אחת העדויות המוקדמות, מן המאה ה-2 לספירה, היא לוחית עגולה מגביע זכוכית ועליה עיטורים מוזהבים. העיטורים הערוכים במבנה סימטרי ומחולקים לחלק עליון ותחתון, מציגים סמלים אשר ישובו ויופיעו באמנות היהודית כגון המנורה, אריות המקיפים ארון קודש, וכלי קודש מבית המקדש. שרידי פרסקאות נמצאו גם בבית מידות הנמצא בהפרוור ההרודיאני והם הושפעו, כנראה, ממסורת הציור והעיטור הרומית. ‏‏[4]

זכוכית ועליה עיטורים מוזהבים, המאה ה-2 לספירה, רומא.

ממצאים המעידים על ההתפתחות של אמנות הציור ניתן למצוא החל מן המאה ה-3 לספירה. העדות המרכזית לסגנון ציור זה נמצא בשרידי בית הכנסת בדורה אירופוס. ציורים אלו החליפו שכבת ציור קודמת, שצויירה כחמישים שנה קודם לכן. בעוד הציורים הקודמים היו בעלי ממד אלגורי, הרי שהציורים המאוחרים יותר הורחב העיטור על כל קירות בית הכנסת וצויירו בו תמונות נראטיביות ומחזורי ציור שנושאן לקוח מן התורה, כדוגמת תאורים מחיי משה, אליהו הנביא או דוד המלך. סגנון תיאור הדמויות נעשה ברוח התאור הרומי. על אף הנפחיות המסוימת של הדמויות חסרה בתיאורים התייחסות לרקע ולחלל וייתכן כי הדבר נובע מהשפעה של סגנון הציור של כתבי היד. ‏‏[5] הסבר נוסף לאופן תיאור זה יכול להיות ההשפעה של האמנות הביזנטית. הציורים מסודרים על פי רצועות אורך (רגיסטרים) והם מופרדים זה מזה על ידי מסגרות מעוטרות.

עדויות נוספות על אמנות הציור היהודי מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל ניתן למצוא משורה של רצפות פסיפס שנמצאו במקומות שונים ברחבי ארץ ישראל. פסיפסים אלו מכילים דמיון רב אל האמנות הנוצרית והפגאנית של אותה תקופה. ייתכן כי הדבר נובע מקיומם של דגמים אופנתיים לתקופה, ומהעסקה של אמנים שאינם דווקא יהודים במלאכות אלו. הפסיפסים הכילו, לצד מוטיבים כגון "גלגל המזלות", גם תיאור של כלי המקדש, המשובצים לתבנית של "חזית אדריכלית", תבנית המשותפת גם לאמנות הנוצרית והפגאנית ומסמלת קדושה. בנוסף מופיעים תיאורים מן התורה כגון עקדת יצחק. בבית הכנסת בבית שאן, לדוגמה, נמצאה פסיפס המעוטר בחזית אדריכלית ובראשה גמלון, אשר בתוכה מופיע דימוי של ארון קודש. בכל אחד מצדי המבנה מתוארת מנורה בעלת שבעה קנים וסביבה שופרות וכלי המחטה. בראש בתאור מופיעים שריגים של גפן. על רצפת בית הכנסת בעיר חמם ליף (Hammam-Lif; حمام الأنف‎) שבתוניסיה נמא פסיפס המכיל תאורי טבע של ציפורים ודגים אשר יש ופרשו אותו כתאור של ימות המשיח ותאור גן העדן[6] תיאור זה מזכיר מאוד דימויים מפסיפסים ביזנטים נוצריים.

קוחנל, במחקרה אודות ייצוג העיר ירושלים באמנות הביזנטית, מוצאת בדגמי הפסיפסים, ובייחוד בדגם הפסיפס מבית הכנסת בבית אלפא, את הקשר ההדוק לתיאור העיר ירושלים, כסממן של קדושה. הצירוף בין עקדת יצחק, אשר נערכה במקום בו הוקם המקדש, בית המקדש וארון המקדש כ"חזית אדריכלית" וייצוג כליו, לבין גלגל המזלות מעידה לדעתה על ממדים אסכטולוגים או קוסמיים בתיאור ירושלים.[7].

הציור מתקופת ימי הביניים ועד תקופת האמנציפציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצא המרכזי מתקופת ימי הביניים הוא עיטור כתבי יד, מהם שרדו כתבי יד ופרגמנטים החל מן המאה ה-10 לספירה. כתבי יד אלו מתארים לצד הטקסט גם תשמישי קדושה של בית המקדש. קבוצה גדולה יחסית של כתבי יד נוצרה בספרד והיא מושפעת מן האמנות הנוצרית והמוסלמית. ב"תנ"ך פרחי", המתוארך לשנים 1366-1382, וצוייר בידי אלישע בן אברהם קרקש, בולטת השפעת העיטור המוסלמית ביצירת משטחים דקורטיבים וגאומטרים, וכן בדגמים מורכבים בסגנון הערבסקות המוסלמיות. כתב היד נמנע מלתאר דמויות, למרות שהוא מכיל גם אטריביוטים מתוך הטקסט המרקאי. לעומת זאת, ב"הגדת סראייבו", אף היא מן המאה ה-14, מופיעים תיאורים פיגורטיבים ברורים וכן עיטורים של שריגים מתפתלים ועליהם ניצנים וכן חיות כגון ציפורים, המשובצים מסביב לטקסט. ‏‏[8]

אף על פי שהשיר האידאוגרפי, איננו ייחודי רק לספרות העברית בימי הביניים, ניכרת בתקופה זו חששיבות רבה יותר לצורה אמנותית זו, המנסה לאחד את שלוש האמנויות: שירה, ציור ומוזיקה, למצג אחד. הנסיונות לשוות לכתוב צורה גרפית הם קדומים מאד, והחלו עם המצאת הכתב והאל"ף בי"ת העברי והלטיני. בספרות ימי הביניים היו נפוצים שירי צורה, בעיקר בדמותם של תשמישי קדושה: גביעים, נרות, רימונים ועוד. ידוע בתולדות השירה העברית מימי הביניים שירו של רבי אברהם אבן עזרא לכבוד רבנו תם, נכדו של רש"י. השיר צוייר במתכונת של אילן מסועף.

הציור והפיסול במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שובו של המתנדב היהודי ממלחמות השחרור" (1833 - 1834), מאת מוריץ דניאל אופנהיים.
"ארוחת צהריים בבית איכרים בדלדן" (1885) מאת יוסף ישראליס.

עם השינוי במעמדם של היהודים באירופה במהלך המאה ה-19 החלו להופיע ציירים יהודים שהוכשרו באקדמיות ובתי הספר לציור שבאירופה. את ייחודיותם של האמנים היהודים ניתן להעריך בעיקר בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, המשקפת את מגוון ההשפעות השונות עליהם ופחות בפיתוחו של סגנון ציור נפרד. סגנון הציור הריאליסטי שרווח, לצד העניין האתנוגרפי-האירופי במיעוטים ובבני לאומים שונים, עודדו את יצירתם של ציור ז'אנר שהציג את חייהם של היהודים.

לעומת האמנים היהודים, שהתמקדו באמנות המנותקת מן הממשות החומרית של ארץ הקודש, ניכרת במהלך המאה ה-19 יצירתם של אמנים נוצרים שהגיעו לצייר את אתריה ונופיה של ארץ הקודש. המניע ליצירות אלו היה מניע אוריינטליסטי ודתי והתמקד בתיעוד, בתחילה בציור ואחר"כ גם בצילום, של אתרי הקודש ושל הווי החיים באוריינט.[9]

ניתוק נוסף של האמנות היה מן המסורת של תיאורי ארץ הקודש שבאומנות כגון צורפות ועיצוב פריטי קודש. יש להניח כי הדבר משקף את נסיון ההשתלבות היהודי בחברה האירופית שלאחר האמנציפציה. אמנם סצנות מספורי התנ"ך היוו עדין נושא מרכזי בציור האירופי, אולם ניתן לקשור זאת גם אל השפעת האיקונוגרפיה הנוצרית לכתבי הקודש. בין האמנים שפעלו ברוח זו ניתן לציין את שמם של יוהנס ופיליפ וייט (Johannes and Philipp Veiy), נכדיו המומרים לנצרות של משה מנדלסון, או אדוארד בנדמן (Eduard Bendemann), יהודי מומר אף הוא, שיצרו לפרקים יצירות השאובות מן התנ"ך.‏‏[10]

הבולט מבין הציירים היהודים היה הצייר הגרמני מוריץ דניאל אופנהיים (1800-1882), שהחל משנת 1865 ואילך עסק גם ביצירתן של תמונות מחיי המשפחה והיום-יום של היהודים. לצד חיי היום יום תיאר אופנהיים את בתי הכנסת ואת רובע היהודים, ובטקסים כמו "החתונה היהודית" (1861), "ברכת האב לבניו בערב שבת" (1882) או "שבת אחר הצהריים" (1866). הציורים שיקפו את זכרונות נעוריו באספקלריה רומנטית וסנטימנטלית שתיארה לא את המצב כפי שהיה אלא את העבר הדמיוני שאופנהיים ביקש לתאר. בתיאוריו מחה אופנהיימר את הסטריאוטיפים השליליים הרווחים ביחס ליהודי הגטו וחייהם. הציורים הופצו כהדפסים וזכו לתפוצה רחבה ושכנו בביתם של יהודים גרמניים רבים בסוף המאה התשע עשרה.

הדגשה של האיקונוגרפיה מופיעה גם אצל הצייר יליד פולין מאוריצי גוטליב. לצד שימוש בז'אנר של ציור היסטורי וטכניקת ציור הנעה בין הבעתיות (אקספרסיה) "רומנטית" לציור "ניאו קלאסי". נושאי ציוריו של גוטליב הושפעו מן האמנות הפולנית והאירופית של זמנו. קבוצה גדולה של יצירות עסקה בנושאים רומנטיים ואף אוריינטליסטים כגון "אודליסק" (1877) או "ריקוד שלומית" (1879). טכניקת הציור הרומנטית של גוטליב הדגישה את משיכות המכחול והקצינה את ניגודי האור והצל שבציורים.

בשנת 1878 אמנם כתב גוטליב כי בכוונתו להתמסר לנושאים מן ההיסטוריה היהודית, אולם גוטליב לא הגשים את שאיפתו זו. תחת זאת עירב גוטליב נושאים בעלי מטען איקונוגרפי מנוגד - לצד ציורים המתארים נושאים יהודיים כגון "שיילוק וג'סיקה" (1876) וציורו הקאנוני "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878) יצר גם ציורים בעלי נושא נוצרי מובהק, כגון "כריסטוס בכפר נחום" (1978-1879) או "כריסטוס לפני שובתיו" (1877-1879). עזרה מנדלסון בפרשנותו אודות ציורי גוטליב טוען כי אימוץ דמותו של ישו שימשה עבור גוטליב כאלגוריה למצבה הקשה של פולין (כ-'כריסטוס בין העמים') וכסמל לנרדפותם של היהודים גם יחד.‏‏[11]

"שפינוזה" (1882) מאת מרק אנטוקולסקי.

אמן נוסף שיצירתו הושפעה מן הסגנון האקדמי היה הפסל הרוסי מרק אנטוקולסקי (1843-1902). פסליו, שנושאיהם לקוחים מן התרבות וההיסטוריה המערבית, כגון "איוון האיום" (1871), "מות סוקרטס" (1875) או "שפינוזה" (1882). למרות הסגנון ה"ניאו קלאסי" פסליו מצטיינים בהדגשת המאפיינים הרגשיים של הדמויות, ומכילים יסודות ריאליסטיים.

עבור קבוצה גדולה של אמנים, בני המחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה ההתייחסות אל הנסיון לתיאור "יהודי" של המציאות בגדר של מטרה משנית. במקום זאת שימשו ההתפתחויות הסכנוניות בדרך התיאור האמנותית, דבר שהתבטא בכינונו של אוונגרד אמנותי, כמטרה מרכזית באמנותם.

בין הציירים היהודיים שפעלו בתקופה זו היה סימאון סלומון (Simeon Solomon; 1840-1905) - בן למשפחת ציירים אנגלית. סולומון, שניהל בחייו אורך חיים הומוסקסואלי גלוי, הושפע מקבוצת האמנים הפרה-רפאליטים. יצירותיו הכילו איקונוגרפיה השואבת את השראתה ממגוון של מקורות ספרותיים שונים ומנוגדים כגון הברית החדשה, התנ"ך והתרבות היוונית-קלאסית. לצד אלו יצר גם ציורי ז'אנר מהווי החיים היהודי שהתפרסמו כהדפסים. אולם, הסגנון הרומנטי שבעבודתו של סולומון היה רק פן אחד של השפעתם של השינויים האמנותיים הרבים.

למרות כמה ציורים בעל נושאים "יהודיים", התפרסם הצייר ההולנדי יוסף ישראלס (1824-1911) כמתעד של חיי היום יום של תקופתו. לאחר מחצית המאה השתנה סגנון הציור שלו מיצירה בהשפעת עבודותיו של רמברנט לציור "ריאליסטי" שהושפע מן האמנות של אסכולת ברביזון. פרסומו הרב של ישראלס נתפש בעיני הקהילות היהודיות כמופת לאמן יהודי ועולמי גם יחד. בשנותיו האחרונות הופיעו ביצירתו יותר נושאים הקשורים לחיים היהודיים. בין עבודות אלו ידועים בעיקר "בן לעם עתיק" (1889) ו"חתונה יהודית" (1903).

אמן נוסף שעסק בשנים אלו בציורי ז'אנר היה האוסטו-הונגרי איזידור קאופמן (1853-1921). שיצירתו מאופיינת בשילוב בין סגנון ציור נאו-קלאסי לבין בחירת נושאים ריאליסטית.

"ישו בן ה-12 בבית המקדש" (1879) מאת מקס ליברמן.

מקס ליברמן (1847-1935) שהיה מקורב אל ישראליס, המשיך אף הוא ביצירה תיעודית-ריאליסטית שלא הייתה קשורה אל המסורת היהודית. ציון חריג בעבודתו נמצא בציור "ישו בן ה-12 בבית המקדש" (1879). הציור עורר פולמוס סוער בפרלמנט הבווארי. אחד העיתונאים תיאר את דמותו של ישו בציור כ"ילד היהודי המכוער וגס הרוח ביותר שניתן להעלות על הדעת"‏‏[12] בערבות הסערה שינה את ליברמן את עיצוב דמותו של ישו לבעלת חזות "ארית" יותר.‏[13] בית המקדש בציור זה מתואר כפנים בית הכנסת של אמסטרדם. רק מקץ עשרים שנה, בשנת 1902, העלה ליברמן נושא דתי נוסף בציירו את ציורו "שמשון ודלילה".

אמנות בעלת גוון שונה הציג הצייר היהודי-צרפתי קאמי פיסארו. פיסארו, שהיה מראשי התנועה האימפרסיוניסטית, שקמה במחצית השנייה של המאה, התמקד בפיתוח סגנון הציור החדשני, בעזרתו תיעד בעיקר את נופי העיר והכפר הצרפתיים. אימפרסיוניסט יהודי נוסף היה הצייר הגרמני לסר אורי (1861-1931).

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המאה ה-20 חידדה בפני האמנים שתי מגמות עיקריות שבאו לביטוי במהלך המאה ה-19, ואשר אפיינו את האמנות היהודית בהמחצית הראשונה של המאה. האחת היא התעוררות הלאומיות היהודית, שהחלה עוד במהלך המאה ה-19 ואילו השנייה הייתה שאלת היחס אל האמנות האוונגרדית האירופית.

האוונגרד והאמנות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוונגרד האירופי, שהגיע לשיאו בשלושת העשורים הראשונים של המאה הוליד מגוון של סגנונות מהפכניים כגון הקוביזם, הפוטוריזם, האקספרסיוניזם ועוד. אמנים יהודים, שהיגרו ממזרחה של אירופה אל מרכזי האמנות השונים, הושפעו ממגמות אלו. בין אמנים אלו ניתן למנות את מרסל ינקו (1895-1984), שהיה בין מקימי תנועת הדאדא בציריך ביחד עם אמנים אחרים כגון טריסטין צארה (1896-1963). יצירתו בתקופה זו הייתה חסרה את היחס אל המסורת היהודית והתמקדה בציור בסגנון קוביסטי ופוטוריסטי. אמנים נוספים שהושפעו ממגמות אלו היו יוצרים כגון מאן ריי (1890-1976) והפסל האנגלי יעקב אפשטיין (1880-1959).

בין האמנים היהודים בתחילת המאה בולטת ההתייחסות אל היהדות אצל אמנים שהיוו חלק מן התנועה הקונסטרוקטיביסטית. הרצון של חברי התנועה היה ליצור אמנות שתביע ותעצב מחדש את החברה המהפכנית. בנוסף, חלו באימפריה הרוסית של אותה תקופה, שינויים אדירים בהיקפם לרבות ביטול תוקפם של החוקים האנטישמיים הרבים[14]. הדבר התבטא גם בפיתוחה של מסורת אנתרופולוגית ואתנוגרפית. התרבות היהודית והאידית תועדה באותו זמן, בידי אנשים כגון ש. אנ-סקי, והוצגה במסגרת הכלים האמנותיים שיצר האוונגרד הרוסי. מסגרת זו כללה שימוש בצורות קוביסטיות-פוטוריסטיות, שנועדו לשקף את עידן המכונה המודרני. בין האמנים הבולטים בתנועה היו הפסל נחום גאבו (1890-1977), שיצר פיסול מופשט, הצייר מארק שאגאל (18971985), שתיעד את חיי העיירה היהודית בציור אקספרסיבי, ואף היה פעיל כמעצב תפאורות ותלבושות בהצגות שונות בנושא זה.

הקריירה של אל ליסיצקי (1890-1941), חבר בולט נוסף של הקונסטרוקטיביזם, עמדה בסימן האמונה שביכולתו של האמן להיות סוכן לשינוי, תפישה שהתמצתה בהגדרתו בגרמנית "das zielbewußte Schaffen" ("העשייה המודעת למטרתה"). הוא החל את הקריירה שלו בעיצוב ספרי ילדים ביידיש, בניסיון לקדם את התרבות היהודית. בשנת 1919, בהזמנת שאגאל, חזר ליסיצקי לויטבסק ללמד אמנויות גרפיות, ציור ואדריכלות ב"בית הספר החדש לאמנויות של העם". את הרעיון לפתיחתו של בית הספר יזם שאגאל לאחר שהחל לכהן בשנת 1918 כראש המועצה לענייני אמנות בוויטבסק. שאגאל הזמין בנוסף גם אמנים רוסים אחרים, ובהם הצייר והתאורטיקן קזימיר מלביץ'.

על האמנים היהודים הנוספים שפעלו בעשורים הראשונים של המאה נמנים גם אלו המכונים לעתים כחברי ה"אסכולה היהודית בפריז". על קבוצת אמנים זו, אשר פעלה בצרפת בתחילת המאה ה-20, היו חברים אמנים כגון הצייר והפסל האיטלקי אמדאו מודיליאני (1884-1920), הצייר חיים סוטין (1893-1943), הפסל ז'אק ליפשיץ (1891-1973) והציירים מואיז קיסלינג (Moise Kisling; 1891-1953), מארק שאגאל ואחרים. למרות שקבוצת האמנים זו הייתה חברתית מעיקרה, אופיינו יצירותיהם של חבריה בסגנון אקספרסיוניסטי-פיגורטיבי ובשימוש בצבעים עזים.

אמנות ולאומיות במחצית הראשונה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יהודה המשוחררת", אריח קרמיקה מתוצרת בצלאל ב"בית ביאליק". שנות העשרים של המאה ה-20.
"היהודי הנצחי" (1907) מאת שמואל הירשנברג.

עם התעוררותה של הציונות במהלך מאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הפכה האמנות לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות. אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה בפעילותו של קונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים בשנת 1901 בבזל ובו הייתה התעניינות גוברת של הציבור היהודי באמנות הפלסטית. הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחיתו המחודשת של העם היהודי".[15] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. את הקונגרס ליוותה תערוכת יצירות אמנות שארגן אפרים משה ליליין וכן הוקם בית הוצאה לאור "יהודי" בשם Jüdischer Verlag ובו התפרסמו יצירותיהם של אמנים יהודים רבים.

הביטוי המובהק של שאיפה זו הייתה הקמת בית הספר לאמנויות "בצלאל" בשנת 1906 בידי בוריס שץ. בבית הספר הושם הדגש על יצירת אומנות שימושית, במידה רבה בהשפעת תנועות ארטס אנד קראפטס (Arts and Craftes) ואר נובו האירופיות. לצד סדנאות לציור ומעט פיסול הושם הדגש בבית הספר על בבתי המלאכה ובהם נעשו עבודות צורפות, אריגה, איור, קרמיקה חפצי קודש וכדומה, אשר היו קישוטיות ועמוסות פיתוחים בסגנון "מזרחי".

לעומת הכיוון האמנותי שהוביל ב'בלצאל', שיקפו יצירותיו של ש"ץ את השפעת האמנות האירופית מתוך נסיון לכונן תודעה יהודית-ציונית חדשה. הדבר התבטא בשימוש בדמויות מהתנ"ך, שהוצגו בתוך מסגרת אמנותית השאובה מהתרבות האירופית-הנוצרית. פסלו של ש"ץ - "מתתיהו החשמונאי" (1894) - לדוגמה, הציג את המנהיג הלאומי היהודי מתתיהו הכהן כשהוא אוחז בחרב ודורך ברגלו על גופת חייל יווני. אופן הצגה זה קשור אל תמה אידאולוגית של "ניצחון הטוב על הרע", כפי שהוא מתבטא, למשל, בעיצוב דמותו של פרסאוס בפיסול של המאה ה-15.[16] סדרת לוחות הזיכרון שיצר ש"ץ עבור מנהיגי היישוב היהודי שואבת אף היא מן האמנות הקלאסית, כשהיא משלבת אותה עם מסורת עיטורית ברוח תנועת האר נובו. את ההשפעה של האמנות הקלאסית והרנסאנסית על ש"ץ ניתן למצוא אף בהעתקי פסלים אשר הזמין עבור "בצלאל", ואשר הוצבו בבית הנכות שלו כמודל אידאלי עבור תלמידי בית הספר. בין פסלים אלו ניתן למנות את "דוד" ואת "פוטו עם דולפין" (1465) מאת אנדריאה דל ורוקיו. ‏‏[17]

יצירתם של אמני בצלאל ביקשה ליצור קשר בין תקופת התנ"ך, שיבת ציון והחשמונאים, לבין השאיפה הציונית בפיתוח היישוב עברי, מתוך מניעים אידאולוגים וציוניים. האמנים עשו זאת בעזרת שאילת מוטיבים מן ההיסטוריה של האמנות ושל העיטור, אשר נתפשו בעיניהם כמוטיבים 'יהודיים' ועשו שימוש בסגנון שנתפש בעיניהם כ'מזרחי'.

בעיצוב של עיטורי הקרמיקה אשר הופקו בסדנה של "בצלאל" "גויירה" מסורת האר נובו האירופית. בעיטורים הופיעו סממנים סימבוליים ואלגורים מן המסורת היהודית כגון שבטי ישראל, מנורות, אריות וכרובים ועוד. בעיטורים שנוצרו עבור "בית ביאליק" (1924) נעשה שימוש במוטיבים איקונוגרפים מפרשת המרגלים וכן של שבטי ישראל, תוך הדגשת המסגרות הדקורטיביות של האריחים. מערך נוסף נקבע ב"בית הספר אחד העם" בתל אביב, ובו שולבו המוטיבים הדתיים בתאורים של ארבע ערים עבריות לכדי אלגוריה ציונית.‏[18]

פן אחר של מלאכת הציור הביא עמו הצייר שמואל הירשנברג, אשר הגיע לבצלאל לאחר עלייתו בשנת 1907. ציוריו של הירשברג נעשו במסגרת מסורת הציור הריאליסטית ונושאיו הכילו סממנים יהודיים אלגורים כגון "הישיבה", "אוריאל אקוסטה ושפינוזה", "גלות". מבין יצירותיו ידועה בעיקר העבודה "היהודי הנצחי" (1907), אשר הפכה לאחד מן המוצגים הקאנונים של "בית הנכות בצלאל", שנפתח בירושלים בשנת 1906. לאחר שעלה לארץ צייר הירשברג את נופייה ובייחוד את האזור שסביב העיר ירושלים.

בין 'נמרוד' ל'אגריפס': זהות יהודית במחצית השנייה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דלות החומר

אחד מן הנסיונות לפרשנות יהודית של האמנות הישראלית נעשה על ידי שרה ברייטברג-סמל בתערוכת "דלות החומר", שהוצגה בשנת 1986 במוזיאון תל אביב לאמנות. כותרת תערוכת "דלות החומר" הכילה ציטוט מתוך ספר דברים (ל, י"ד) - "כי-קרוב אליך הדבר מאוד". ציטוט זה, הדגים את תפיסת האמנות של קבוצת האמנים הללו בעיני ברייטברג-סמל, כתפיסה חילונית-מודרניסטית שבתוכה מעורבים סממנים של יהדות. מחד העבודות היו נטולות דתיות, כמו שהגדירה ברייטברג-סמל את עבודותיו של רפי לביא - "אין כותל, אין חומה, אין אוגוסטה ויקטוריה", ומאידך העבודות נוצרו "על רקע דת שהא-אסתטיקה והתפיסה הלא-גשמית היו לסימניה".

"יד למנשיה" (1965) מאת מיכאל דרוקס.

הזיהוי של היהדות עם אמנות מופשטת הופיע כבר בעבר, כשהוא נשען על המסורת האיקונוקלאסטית האורתודוקסית, ברוח האיסור על עשיית פסל ומסכה המופיע בעשרת הדברות. בשנת 1976 הופיע רעיון זה בתרגום לעברית של מאמר מאת מבקר האמנות האמריקאי רוברט פינקוס-וויטן, שפורסם בגיליון הראשון כתב-העת לאמנות "מושג". [19]את הביטוי המובהק של תפיסה פרשנית כזו על אמן ישראלי ניתן למצוא בכתיבה על יצירתו של אריה ארוך, שנתפש כמודל עבור לביא ובני דורו. תפיסות "א-אסתטיות" כאלו הכשירו את תנופת הכתיבה של הציירים, כדימוי בתוך העבודות עצמן, ככתיבה הפועלת ביחס אל המסורת היהודית-תלמודית, ואת העיסוק בגבולות ובסממני המדינה כביטוי של יהדות ציונית ביקורתית. בכתיבתה של ברייטברג-סמל נתפשו אמנים אלו כבעלי דמותו של "הצבר המנושל", המנותק מן המסורת היהודית במידה דומה לניתוק ממסורת אירופית-נוצרית.

במאמר נוסף של ברייברג-סמל בשם "אגריפס נגד נמרוד" (1988) היא חידדה את עמדתה כשהיא תקפה את התפיסה הקאנונית של מחקר תולדות האמנות לגבי פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939), בן דמותו של נמרוד הפגאני, שראתה בו כמיצג בלעדי של הלאומיות העברית במקומו הציעה את ציורו של אריה ארוך "רחוב אגריפס" (1964) כאלטרנטיבה ראוייה יותר, ובעלת ערכים "יהודיים" יותר. במקביל, ניסתה ברייטברג-סמל לאפיין את ה"כנעניות" שבעבודתו המאוחרת של דנציגר כתפיסה "אנטי-יהודית" ואת היחס המורכב אליה. היא טענה כי יצירתו מציעה מטמורפוזה של חומרים צורות ומוטיבים הנושאת אופי "קמאי". "משעה שעמד על משמעות הדרך הפגאנית שבה הלך, נטש את העיסוק באובייקטים. [...] הוא הסתפק בהצבעה על נופים מסוימים באמצעות תצלומים ובאמצעות פרויקטים של שיקום ושל נטיעות בטבע. הקולאז'ים הם העשייה האמנותית הממשית היחידה שלו באותן שנים. אפשר אולי להניח שבחר בחומרים דלים אלה ושב וקרע אותם, במתכוון או שלא במתכוון, כדי למנוע יצירת אלילים נוספים". פן זה התקיים, על פי ברייטברג סמל, במקביל לצד מודרניסטי ופורמליסטי. [20]

אמנות יהודית בראשית המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-21, עם החשיפה של היהדות הדתית לאומית לאמנות, קולנוע ווידאו ארט, ועם הקמת מגמות אמנות דתיות-אמוניות-אמנותיות, נוצרה אמנות יהודית חדשה המבקשת את האל והרוחניות דרך היצירה האמנותית, אמנות המפרשת מדרשים ופסוקים וכן אמנות המבקשת למצוא את הרוחניות שמאחרי החומר.

בהקשר זה בלט חוקר האמנות דוד שפרבר שפרסם כמה מאמרים אקדמים בתחום, ואף אצר את התערוכה "מטרוניתא" אמנות יהודית פמיניסטית", במשכן לאמנות עין חרוד. התערוכה הזאת שהוצגה בשנת 2012 הייתה למעשה התערוכה המוזיאלית הראשונה של יצירותיהם החתרניות של אמניות דתית פמיניסטיות.[21]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בצלאל ססיל רות (עורך), האמנות היהודית, רמת גן: הוצאת מסדה, 1974.
  • בצלאל נרקיס, זהות יהודית באמנות, גלריה של מאמרים באמנות יהודית ובאמנות האסלאם, תש"ע 2010, עמ' 7-52.
  • יעל גילעת, מפנה היודאיקה ושאלת גבולות שדה האמנות, מפנה, 54, תשס"ח 2007, עמ' 37-42 ‬
  • אריאלה אמר, משה ומוסא : סיפורי משה ב"מוסא נאמה", בין יהדות לאסלאם בראי האמנות תשנ"ה 1995, עמ' 6-17 ‬
  • ‫יעקב פינקרפלד, בשבילי אמנות יהודית : ספר זיכרון, 1957
  • משה טמיר, אמנות יהודית ישראלית : מארק שאגאל: 90 שנה להולדתו, 1978
  • משה טמיר, אמנות יהודית ישראלית, אמנות מחנכת והאמן כמחנך, 1980
  • עלי דיויס, עלי, אמנות יהודית עממית במהלך הדורות,‬ 1978
  • סבינה שביד, אמנות יהודית וישראלית, 1983
  • קטרין קוג’מן-אפל, אמנות יהודית בין אסלאם לנצרות : עיטור ספרי תנ"ך עבריים, 2001
  • Katrin Kogman-Appel, Jewish book art between Islam and Christianity :the decoration of Hebrew bibles in medieval Spain, 2004
  • יצחק שריג,‫ ר’ שלמה זלמן חיים צווייג : אמן היישוב הישן, 2005
  • מאיר וונדר, הוד והדר : שרידי אמנות יהודית בגליציה, 2005
  • יהודית שן דר, קולות חרוטים : השואה ביצירותיהם של אמנים בני זמננו, 2006
  • מנחם אלכסנברג, אמנות דיאלוגית בעולם דיגיטלי : ארבע מסות על יהדות ואמנות, 2008
  • דוד שפרבר, איפכא מסתברא : תרבות בית המדרש והאמנות היהודית העכשווית, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אבי-יונה, מיכאל, "הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל ובתפוצות", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 55-56.‏
  2. ^ ‏אבי-יונה, מיכאל, "הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל ובתפוצות", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 58.‏
  3. ^ ‏אבי-יונה, מיכאל, "הארכיטקטורה של בתי הכנסת הקדומים בארץ-ישראל ובתפוצות", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 61-62.‏
  4. ^ ‏ראו: ברוך, אייל, "בית המידות בירושלים: עושר ואידאולוגיה", בתוך: ברוך, אייל; לוי-רייפר, איילת; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורט רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008.‏
  5. ^ ‏ראו: וישניצר, רחל, "אמנות הציור היהודית בתקופת התלמוד", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 69-70.‏
  6. ^ ‏ראו: וישניצר, רחל, "אמנות הציור היהודית בתקופת התלמוד", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 74.‏
  7. ^ Kuhnel Bianca, From the Earthly to the Hevenly Jerusalem, Harder, 1987, p. 110
  8. ^ ראו: ‏לאנדרסברגר, פרנץ, "עיטור כתבי-יד עבריים בימי-הביניים", בתוך: רות, בצלאל ססיל (עורך), האמנות היהודית, הוצאת מסדה, רמת גן, 1974, עמ' 111-112.‏
  9. ^ ‏ראו: בן-אריה, יהושע, צייריה וציוריה של ארץ ישראל במאה התשע-עשרה, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1992.‏
  10. ^ ‏ראו: מנדלסון, עזרא, מאוריצי גוטליב, אמנות, היסטוריה, זיכרון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 69-70.‏
  11. ^ ‏ראו: מנדלסון, עזרא, מאוריצי גוטליב, אמנות, היסטוריה, זיכרון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 133-140.‏
  12. ^ ‏ראו: [1]
  13. ^ ‏ראו: [2] [3]
  14. ^ El Lissitzky in weimar germany
  15. ^ מצוטט בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, תפן, 2007, עמ' 37.
  16. ^ ‏ראו: מישורי, אליק, שורו הביטו וראו, עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 53-55.‏
  17. ^ ‏ראו: מישורי, אליק, שורו הביטו וראו, עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 51.‏
  18. ^ ‏ראו: מישורי, אליק, "תחיה ותקומה ציונית על חזית 'בית-הספר העירוני' ברחוב אחד העם בתל אביב", בתוך: שורו הביטו וראו, עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 94-116.‏
  19. ^ עפרת, גדעון, "האמנות הישראלית והמסורת היהודית".
  20. ^ בריטברג סמל, שרה, דלות החומר כאיכות באמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1983. לטקסט אלקטרוני של קטלוג התערוכה ראו: [4]
  21. ^ ‏ראו: משכן לאמנות, עין חרוד, מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית, 2012, [5] וסמדר שפי על התערוכה [6]