יהושע השל שור
 | |
| לידה |
22 במאי 1814 ברודי, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בספטמבר 1895 (בגיל 81) ברודי, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מדינה |
אוסטריה |
| שפות היצירה |
עברית |
| יצירות בולטות |
החלוץ (כתב עת) |
  | |
יהושע השל שור (בכתיב שנהג בזמנו: העשיל, בראשי תיבות: יה"ש, גרמנית: Osias Heschel Schorr; 18 בספטמבר 1818 – 2 בספטמבר 1895) היה סופר ומלומד איש חכמת ישראל, מייסדו ועורכו של כתב-העת 'החלוץ'. הקיצוני בין משכילי גליציה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שור נולד בברודי לשלום שכנא ולשרה לאה לבית ביק. הוריו השתייכו לאליטה המסחרית של העיר, שהייתה כר פורה לפעילות ההשכלה. רבים מקרוביו נמנו עליה. בגיל ארבע-עשרה נסע עם גיסו אביגדור גרינברג לז'ולקיב ופגש בר' נחמן קרוכמל. רנ"ק אף נתן לו לקרוא בכתב-היד של 'מורה נבוכי הזמן'. לאחר מכן למד ביחד עם בנו, אברהם קרוכמל, תחת הרב שלמה קלוגר. בתקופה זו התחבר גם עם הסאטיריקן יצחק ארטר, שמסגנונו הספרותי שאב רבות, וכבר בגילו הצעיר החל לעסוק בכתיבה ובחכמת ישראל. בעקבות ארטר, נמשך לאגף הרדיקלי של ההשכלה הגליציאנית.
בשנה בה נפגש עם רנ"ק החל בהתכתבות ענפה עם שד"ל באיטליה, שהעריך את הצעיר אך נזף בו לעיתים. עזרא שפייזהנדלר איתר סימן ראשון לקיצוניותו של שור במכתב מתרה ששלח לו שד"ל ב-1837, לגבי מאמר שתכנן הצעיר להגיש ל'כרם חמד'. הוא הזהירו מפקפוק בהישארות הנפש ובהיות התורה מן השמים. הטור לא התפרסם, כנראה עקב סירובו של העורך שלמה יהודה רפפורט להוציאו לאור. באותה תקופה התמנה רפפורט לרבה של טרנופול, והחל לאמץ עמדה שמרנית במופגן. מהלכו הביא לקפאון בהוצאת 'כרם חמד' וקומם עליו את שור וארטר. השניים החלו לתכנן הוצאת כתב-עת משלהם. בינתיים, כתב יה"ש טורים ל'אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס' בפרוסיה. הוא חיברם בעברית, השפה הספרותית שהעדיף כל חייו, והם תורגמו לגרמנית. בין היתר, תקף את 'בוחן צדיק' מאת יוסף פרל, ממנהיגי הסיעה הימנית בהשכלת גליציה ששי"ר נמנה עם מקורביו.
משכיל רדיקלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שור כתב גם ל-Israelitischen Annalen של יצחק מרדכי יוסט. באחד ממאמריו החשובים הראשונים שם, "העימות הנוכחי בין סמכות לביקורת"[1] מ-1839, ניסה להבהיר את עמדתו לגבי היחס לדת בימיו. הוא כתב כי יש להבין שהתורה שבעל פה פותחה בידי בני-אדם, ואף כי חוברה בכנות ומתוך צורכי זמנה, הדבקות בה הפכה עתה לעול כבד ויש לתקנה. כמו כן שיבח את הרבנים הרפורמים בגרמניה והציג את טיעוני שד"ל לגבי המשנה והתלמוד, לפיהם חוברו לא כדי להוות קבצים מחייבים לכל הזמנים אלא כאוסף דיונים שמתוכו יכלו בני הדורות הבאים להסיק ולבחור עמדות. הוא ביקר גם ניסיונות להציע שינויים על בסיס הלכתי, בכתבו שהשמרנים יהנו תמיד מיתרון מובנה בחזית זו: "ומה הטעם להביא אמרה אחת בתלמוד, כשהם יכולים להביא רבות נגדה?" תחת זאת, דרש לחשוף את השגיאות והסתירות בגמרא כדי להוכיח "מעבר לכל ספק שזוהי יצירתם של בני-תמותה!"
באותו גיליון כתב ש"החשש מכך שבחינת התלמוד תערער את יסודות הדת מוטעה. היא אינה צריכה להרוס את כל המבנה, ובאותה מידה אין להשליך את הישן רק בשל היותו ישן. התשוקה הבלתי-מרוסנת לחדש לא תביא שום דבר טוב בפני עצמה. אך עליה לעורר בדיקה מקפת. היכן שקיים נזק, יש לתקנו... מדוע שלא ניפטר מהרקב ונדבק אך בעקרון הטהור?" לשיטתו, התנאים חוקקו בצדק תקנות לתקופתם, אך הסילוף והעיוות בתושב"ע החל בקביעה כי אין בית דין יכול לבטל מעשה חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין. לגבי השולחן ערוך הוסיף כי הוא בעייתי עוד הרבה יותר מן המשנה, ומכיל הלכות מומצאות וחסרות בסיס. בהמשך פרסם אצל יוסט גם מתקפה נשכנית על "בית יהודה" ליצחק בר לווינזון, שסקר את תולדות היהדות באופן שהיה אוהד מדי למה שהגדיר כאמונות תפלות. לווינזון נעשה ליריבו המר לשארית חייהם. ככלל, הפגין שור עוינות קשה כלפי כל מי שתפש כפשרן ולא רדיקלי דיו. מנגד כיבד את יושרתם של שומרי המסורת הדוגמטיים, כרבו הקנאי קלוגר.
באותה שנה נשא יה"ש לאישה את נעמי ציסלה לנדוי, בתו של אחד מעשירי ברודי. היה להם בן אחד, יעקב.
ב-1840 הפסיק לפרסם ב-Annalen כשיוסט ייסד ירחון עברי, 'ציון'. בין היתר, הוציא שם שור סקירה קצרה על החכם הסיציליאני אהרן אבו אלרבי, שהוא אהד את העזתו במחלוקת על הרבנים שקדמו לו. ציון נסגר ב-1842, ובתשע השנים שלאחר מכן שור כתב רק ארבעה מאמרים. הירידה בתפוקתו הספרותית נבעה גם מההשקעה הכושלת של כספי הנדוניה שקיבל בחתונתו, שגררה אותו למצב כלכלי קשה. כמו כן הסתכסך עם עורך 'כרם חמד' החדש, שניאור זק"ש, שתקפו על זלזולו ברבנים ובמסורת. מ-1841 עמד בקשר קרוב עם מנהיג תנועת הרפורמה בגרמניה, הרב אברהם גייגר, ונעשה למעריצו הנלהב. עם זאת השניים חלקו לגבי מעמדה של העברית החדשה: גייגר דחה את השימוש בה והעדיף גרמנית, כשהוא מביא את גדולי ספרד שכתבו ערבית כתנא דמסייעא, בעוד שור דבק והתעניין בשפה המתחייה כיתר משכילי גליציה – סביבה מסורתית בה עדיין ידע רק מיעוט לקרוא אותיות לטיניות. כתביו בעברית נפוצו מזרחה לרוסיה, ואפשרו לצעירים יהודים להיחשף לביקורת הדת הקיצונית בשפה נגישה.
ב-1848 שב והתייצב מבחינה כספית, כשהצטרף לעסקי ממכר החלב והצמר של גיסו. באותה שנה היה חבר וועדת הבחירות של ברודי, העיר היחידה ששיגרה נציג יהודי לרייכסראט. היה זה יצחק נח מנהיימר. כמו כן פעל בשיתוף עם הרב אברהם כהן מלמברג, שנרצח לאחר מכן, כדי לבטל את המס על הנרות והבשר הכשר שנגבה על ידי חוכרים יהודים עשירים. הרושם שעשה אביב העמים הניע את שור, ארטר וידידיהם לשוב לתוכנית לייסד כתב-עת.
החלוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החלוץ (כתב עת)
ב-1852 יצא הגיליון הראשון של 'החלוץ'. פרסומים קודמים של משכילי גליציה נגעו בבעיות חברתיות רק לעיתים רחוקות והתמקדו בחכמת ישראל; כמו כן, נקטו לרוב בעמדה זהירה וביקרו בחריפות את הקבלה והחסידות, אך נמנעו מהתנגשות עם ההנהגה הרבנית. 'החלוץ' עסק בריש גלי בחליי החברה היהודית, כמו עוני ונחשלות, תקף את הרבנים כבורים שונאי קדמה ועסק בבחינה ביקורתית מאוד של הספרות ההלכתית. שור נזף ברבנים על כך שהם מסרבים לאשר עוד היתרים שונים לעקוף את איסורי השבת, דבר שפגע ביכולת הפרנסה של הציבור, והצהיר על הצורך ל”להוריד בכל יכולתי את כבוד התלמוד ולחלל קדושתו בעיני ההמון הרב, אשר יעריצוהו ויקדישוהו עד היום, למען יפרקו עולו מעל צווארם”. הוא כתב כי ההתרופפות הניכרת בשמירת מצוות מעידה כי גם היהודים הפשוטים אינם נאמנים עוד לדת, וכי יש לחדשה אם רוצים שתשרוד. בגיליון הבכורה פרסם גם סקירה על המסורה, אחד המאמרים הראשונים בעברית שעסקו בחקר המקרא, תחום שהעיסוק בו בקרב יהודים היה בעיקר בגרמניה ובשפה הגרמנית וטרם הגיע למזרח או נכתב בעברית.
'החלוץ' יצא בהפסקות ארוכות וסבל במהרה מאופיו הסמכותני של שור, שהתקשה להסתדר עם יתר הכותבים. אברהם קרוכמל נטש בטרם פרסום הגיליון החמישי ב-1860. אפילו ידידו גייגר, שפרסם שישה מאמרים מעל הבמה, הפסיק לתרום שנה לאחר מכן. למן הכרך השביעי שיצא ב-1865 (ארבע שנים אחרי קודמו) נעשה העיתון לביטאונו של יה"ש ותו לאו. הוא התייאש גם מיכולתו להניע שינוי כלשהו בסביבה הגליצאית הנחשלת, והתמקד בהצגת דעותיו הקיצוניות לשמן. עוד יותר מהרבנים המסורתיים שגינה כנבערים, תקף במספר טורים סאטיריים את שי"ר, פרנקל, צבי הירש חיות ו"הרבנים הממוצעים" הדומים להם, שהיו מודרניים אך עמדו על הצורך בהתנהלות שמרנית. טיעונים דומים הפנה כלפי המשכילים המתונים ברוסיה, כמו אליעזר צווייפל. הבוז שהפגין כלפי שי"ר הוביל לחילופי האשמות חריפים ביניהם בעיתונות בשנות ה-60. כמו כן הוסיף שור לפרסם רבות אודות ההשפעות הזורואסטריות שאיתר בהליכות היהדות והאופן בו התפתחו מצוות שונות לאורך ההיסטוריה. הבוטות שאפיינה את כתיבתו הובילה את רפאל קירכהיים לכנות את יה"ש בשם "וולטר איש גליציה." אפילו הרדיקליים באזורו נטשו אותו, והוא נותר מבודד לחלוטין.
בשנות ה-70 כתב רבות לעיתון 'עברי אנוכי'. שור, העיר שפייזהנדלר, תמך בבחירת מועמדים יהודים לרייכסראט והתקומם כנגד בני עדתו שלא עשו כמוהו. מסירותו לעברית ועיסוקו בפוליטיקה של עמו בחבל הארץ שיקפו תפישה בוסרית של לאומיות יהודית, שהחלה להתפתח באיטיות באזור. בכך היה שונה מאוד מהרפורמים בגרמניה, שחלק רבות מדעותיהם: מבחינה זו סימל את קו פרשת המים בין מזרח למערב, כשבכל אחד מובילה התפרקות המסורת הדתית הישנה לתוצאות אחרות, כמעט קוטביות.[2] עם זאת, התנגד לפרץ סמולנסקין אותו ראה כרומנטי מדי, וגם לחיבת ציון. ב-1879 עוד הספיק לתקוף בחריפות את הארגון האורתודוקסי החדש 'מחזיקי הדת'.
שנות ה-80 סימנו את נטישת החזית הדתית על ידי המשכילים וקצה של תנועתם בכלל. גם אנשים שראו עצמם כתלמידי שור וקראו את 'החלוץ', דוגמת משה ליב ליליינבלום ויהודה לייב גורדון, נסחפו לפתרונות חילוניים לסוגיות היהודיות של זמנם. בארצות הברית, הייתה לו השפעה על הרב הרפורמי ברוך אריה פלזנטהל וחוג קטן שהתקבץ סביבו. יה"ש מת ב-1895.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים כהן, "יהושע השל שור וחוג 'החלוץ': הפרק הרדיקלי בתולדות ההשכלה בגליציה", בתוך: נתן שיפריס, שמואל פיינר, חנן גפני (עורכים), מגלי טמירין - תנועת ההשכלה היהודית בגליציה: היסטוריה, ספרות, הגות וזיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2022.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהושע השל שור, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- יהושע השל שור, דף שער בספרייה הלאומית
- יהושע השל שור, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- יהושע השל שור, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- מכתבי יהושע העשיל שור אל ברוך פלזנטהל.
- צילום חתימתו (למטה) בכתב-העת "מנורה", 1927.
- מבחר ממאמרי שור, ההדיר עזרא שפייזהנדלר.
- כהן-ביסטריץ, מאיר, ביעור טיט היון, פרסבורג, תרמ"ט, באתר היברובוקס
- Ezra Spicehandler (1960). "JOSHUA HESCHEL SCHORR: MASKIL AND EASTERN EUROPEAN REFORMIST". Hebrew Union College Annual. 31: 181-222 (42 pages). JSTOR 23506543.
- Ezra Spicehandler (1969–1970). "JOSHUA HESCHEL SCHORR — THE MATURE YEARS" [המשך המאמר הקודם]. HUCA. 40/41: 503-528 (26 pages). JSTOR 23503271.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: date format (link)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Der gegenwärtige Streit zwischen Autorität und Kritik. 31 במאי 1839.
- ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995f. עמ' 196-197.