הישארות הנפש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הישארות הנפש היא אמונה שלאחר המוות מוסיפה הנפש להתקיים כאשר הגוף אינו חי עוד. הסוגיה נידונה בין הדתות השונות והפילוסופים.

ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו סבר שכאשר נברא עצם מסוים ביקום יחד עם החומר שלו נבראה גם הצורה (הנפש לפי אריסטו) שלו, וכאשר החומר יתכלה בסופו של דבר גם הצורה תכלה יחד עמו. דוגמה כאשר שורפים שולחן גם החומר מיתכלה וגם הצורה. אבל בכל זאת יש אפשרות לאדם לגרום לנפשו להיות נצחית וזאת על ידי "קניית מושכלות נצחיות" כלומר כאשר אדם בחייו קונה חוכמה מסוימת נצחית נפשו מתאחדת יחד עם אותה חוכמה ולכן נפשו תישאר גם לאחר המוות. דוגמה למושכלה נצחית: סכום הזוויות במשולש 180 מעלות.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת הגמול המקראית מתקיימת בתחומי העולם הזה ומשום כך אין היא זקוקה להשארות הנפש. הקיום שלאחר המוות נתפס במקרא כ'קיום צללים' בשאול, ואין הוא נתפס כקיום חיובי, למרות זאת הוגים יהודים הצביעו על פסוקים רבים במקרא המרמזים על הישארות הנפש.

ביהדות הבתר-מקראית הישארות הנפש היא מרכיב חשוב של תורת הגמול ושל המושג עולם הבא, וכל ההוגים היהודים סברו שהנפש תישאר לאחר המוות. יוצאים מן הכלל הם הצדוקים בתקופת בית שני, שכפרו בהישארות הנפש ובשכר ועונש שלאחר המוות.

שאלה חשובה היא: איזה חלק של הנפש נשאר לאחר המוות. התשובה לשאלה זו קשורה בקשר אמיץ להשקפה על מהותה של הנפש.

ההוגים היהודיים שהושפעו מהניאופלטוניזם, כרבנו בחיי בספרו חובות הלבבות, כמחבר אנונימי של הספר על מהות הנפש, כאברהם בר חייא בספרו הגיון הנפש העצובה, כרב יוסף אבן צדיק בספרו עולם קטן וכרבי אברהם אבן עזרא, הגורסת שהנפש היא עצם שמימי עצמאי שכל שאיפתו להשתחרר מכבלי הגוף, סברו שהנפש כולה משתחררת מהגוף ברגע המוות ונשארת לחיות חיי נצח. רבי אברהם אבן עזרא אף גרס את הישארות הנפש לא במובן האישי, אלא כהתאחדותה עם הנפש העולמית[1].

האריסטוטליים שביניהם, כאברהם אבן דאוד, הרמב"ם, הלל בן שמואל בספרו תגמולי הנפש והרלב"ג, שעל פי גרסתם הנפש היא חלק בלתי נפרד מן הגוף, הכלה יחד עם כליון הגוף לאחר המוות, סברו שרק החלק השכלי שלה זוכה לחיי נצח על ידי פעילות הלמידה וההשכלה. לשם כך ניסח הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה, שעל ידם מובטח חלקם של המאמינים בהם בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא. הרלב"ג בספרו מלחמות השם אף לחם כנגד השקפתו של הפילוסוף המוסלמי האריסטוטלי אבן רושד בדבר התאחדות נפשות בני אדם לאחר המוות לנפש אחת כללית. הרלב"ג טען כנגד דעה זו, שאם כך הוא הדבר, "הייתה כל תשוקתנו לדעת וכל מאמצינו לרכישתה בטלים לגמרי"[2]

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העקרונות בנצרות הקלאסית מחייב אמונה בהישארות הנפש.

נסיונות להוכיח את הישארות הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הטוענים למספר הוכחות אם כי לא מדעיות התומכות בעקרון של "הישארות הנפש":

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה פירושו לבראשית כה ב ולתהלים מט טז
  2. ^ מלחמות השם פרק כו