פליישר (מחזה) – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{הבהרת חשיבות עם זמן|זמן=29.05.2011}} |
<ref>הקלידו הערת שוליים כאן</ref>{{הבהרת חשיבות עם זמן|זמן=29.05.2011}} |
||
'''פליישר''' היא מלודרמת מחאה מאת [[יגאל אבן אור]] שהוצגה ב{{ה|תיאטרון הקאמרי}} ב-[[1993]] בבימויו של [[עמית גזית]]. |
'''פליישר''' היא מלודרמת מחאה מאת [[יגאל אבן אור]] שהוצגה ב{{ה|תיאטרון הקאמרי}} ב-[[1993]] בבימויו של [[עמית גזית]]. |
||
| שורה 16: | שורה 16: | ||
הסיום ,ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת [[הלכה]]". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.<ref name="תאטרון בחברה"></ref>. |
הסיום ,ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת [[הלכה]]". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.<ref name="תאטרון בחברה"></ref>. |
||
ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כ[[ספר איוב|בשורת איוב]], מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים. |
ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כ[[ספר איוב|בשורת איוב]], מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים. |
||
==הצגת מפתח== |
|||
ההצגה פליישר נחשבת ל"הצגת מפתח"<ref name="תאטרון בחברה"></ref>- יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראיה אחרת<ref>[[גרשון שקד]], "אור וצל וריבוי (הסיפורת העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה)" אלפיים, 4 1991 , 118</ref>. |
|||
להצגות מפתח יש כמה קריטריונים שהם עומדים, שלפחות בחלקם הם עומדים. בעלי מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהם, דיונים המתייחסים אליהם נערכים על במות והן נותרת חלק מה[[זיכרון קולקטיבי|זכרון הקולקטיבי]]. מקרה קלאסי הוא [[מלכת האמבטיה]] של [[חנוך לוין]] שאומנם הועלתה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצרה הד תקשורתי, והיתה אחד המסמכים הראשונים נגד [[כיבוש]] השטחים. הצגות מפתח מסווגים, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה פליישר נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, ביחד עם "קידוש" של [[שמואל הספרי]] (1985,1995), ו"סטטוס קוו ואדיס" של [[יהושע סובול]] (1973) <ref name="תאטרון בחברה"></ref>. |
|||
==הקונפליקט החילוני-דתי== |
==הקונפליקט החילוני-דתי== |
||
| שורה 30: | שורה 33: | ||
שחקני ההצגה: [[יוסי קאנץ]], [[יוסי ידין]], [[יוסף כרמון]], [[זהרירה חריפאי]], [[אלברט כהן]], [[מרים גבריאלי]], [[איתן נוה]], ו[[איה שבא]]. |
|||
==קישורים חיצוניים== |
==קישורים חיצוניים== |
||
* [http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=647 המחזה באתר הקאמרי] |
|||
==לקריאה נוספת== |
==לקריאה נוספת== |
||
גרסה מ־22:15, 30 במאי 2011
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.
| |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
פליישר היא מלודרמת מחאה מאת יגאל אבן אור שהוצגה בתיאטרון הקאמרי ב-1993 בבימויו של עמית גזית.
ההצגה ייצגה את תיאטרון הקאמרי בפסטיבל תיאטרון בינלאומי המתקיים במוסד התרבות הניו-יורקי "BAM" (אקדמיית המוזיקה של ברוקלין)[2].
העלילה
ההצגה עוסקת בבני הזוג ברטה ואריה פליישר (קצב בגרמנית), שכשמם כן הוא - עובדים באטליז. העלילה נפתחת בניסיונם של בני הזוג פליישר להתמודד עם המציאות החדשה שנכפית עליהם, עת עוברים חרדים רבים אל השכונה שבה הם מתגוררים. אמנם, בתחילה, המעבר עורר בבני הזוג כמיהה לשגשוג כלכלי, אך עם הזמן הם העלו חרס בידם. אדרבה - בני העדה החרדית, ובפרט נשותיה, מנהלים מאבק נגד בני הזוג ולא בוחלים בדבר ובכלל זה חרמות על מקור פרנסתם היחיד. מפאת מצבם הכלכלי הירוד, שנבע במישרין מההתנכלות לעיל, נדרשים בני הזוג להשיב את בנם המפגר אל ביתם. הקהילה החרדית מוקיעה אותו מתוכם. הבן, שלוימל‘ה, סובל במיוחד מהטרדותיה של בת הרב פוקס, ראש העדה החרדית. הוא אונס אותה אפוא ובתום המחזה גם מעלה באש את בית הוריו.
מאפייני המלודרמה, לרבות מלודרמת מחאה, קשורים להיותה ז'אנר המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות אידאולוגיות של טוב מול רע. במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים ניצולי שואה בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחייה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג הכשר לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין להתחזק ביהדותם, אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק [3]. בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים)– הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמא לכך הוא הבעל שלחם במלחמת העצמאות והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר כעס בקהל.
הסיום ,ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת הלכה". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.[3]. ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כבשורת איוב, מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים.
הצגת מפתח
ההצגה פליישר נחשבת ל"הצגת מפתח"[3]- יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראיה אחרת[4]. להצגות מפתח יש כמה קריטריונים שהם עומדים, שלפחות בחלקם הם עומדים. בעלי מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהם, דיונים המתייחסים אליהם נערכים על במות והן נותרת חלק מהזכרון הקולקטיבי. מקרה קלאסי הוא מלכת האמבטיה של חנוך לוין שאומנם הועלתה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצרה הד תקשורתי, והיתה אחד המסמכים הראשונים נגד כיבוש השטחים. הצגות מפתח מסווגים, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה פליישר נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, ביחד עם "קידוש" של שמואל הספרי (1985,1995), ו"סטטוס קוו ואדיס" של יהושע סובול (1973) [3].
הקונפליקט החילוני-דתי
במרכז המחזה נמצא קונפליקט חילוני-דתי, במרכזו של הקונפליקט סוגיית הכפייה החילונית והכפייה הדתית, כאשר במחזה הוא מתרכז בכפייה הדתית. עיסוק המחזה בגיבורים חילוניים, ניצולי שואה, שלשכונתם עוברת אוכלוסיה חרדית, שעם הזמן הופכת לרוב. ומאלצת את תושבי השכונה הותיקים לשנות את דרכיהם. וכשאלה לא עושים זאת, פרנסתם נפגעת והם נדחקים לפינה. מוביל לעימות בין שתי תפיסות עולם. בו האחת גוברת על השניה. החילוניים חווים חרמות והדרדרות במצבם הכלכלי, כתוצאה מהפעילות שנוקטים כלפיהם הדתיים, ומפסידים במערכה.[5] המחזה עורר זעם רב בקרב שומרי מסורת ובקהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה ויש שכינוהו אנטישמי.
ייצוג הנשים
דמויות הנשים החרדיות, מזוהות עם היותן אמהות, פוריות ומרובות ילדים, העושות כמצוות הגברים. הרב פוקס, הוא מנהיג את העדה לחרם. ובתו, היא שמתוארת כקורבן האונס במחזה. הנשים הן אלה שמפעילות את החרם, אך הגברים הם מחוללי האירועים ומחליטים כי יש לבצעו[5]. המחזה משתמש בנשים ככלי לגילום האיום החרדי, היות והנשים החרדיות, בגופן, מהוות איום דמוגרפי כאמהות פוריות. דמותה של "חווה" החרדית. ומשמעות שמה -אם כל חי, בדיוק כפי שפליישר הוא בעל אטליז כפירוש שמו מגרמנית. המספרת על ששת ילדיה, ומתרכזת בילדיה ככל עולמה[5].
לעומת דמויות הנשים החרדיות, הנשים החילוניות הן דמויות מורכבות יותר. אך על אף מורכבותן, גם הן חוות אמירות בוטות מן הגברים החילוניים. ומבחינה מגדרית, נשות המחזה, בין אם שיוכן חילוני או דתי, מיוצגות באופן סטריאוטיפי.
שחקני ההצגה: יוסי קאנץ, יוסי ידין, יוסף כרמון, זהרירה חריפאי, אלברט כהן, מרים גבריאלי, איתן נוה, ואיה שבא.
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- פרופ' דן אוריין, "תאטרון בחברה" (האוניברסיטה הפתוחה, 2008)
- פרופ' דן אוריין, "יהדותו של התאטרון הישראלי" (הקיבוץ המאוחד, 1998)
הערות שוליים
- ^ הקלידו הערת שוליים כאן
- ^ עמית גזית באתר הבמה
- ^ 1 2 3 4 פרופ' דן אוריין, "תאטרון בחברה" (האוניברסיטה הפתוחה, 2008)
- ^ גרשון שקד, "אור וצל וריבוי (הסיפורת העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה)" אלפיים, 4 1991 , 118
- ^ 1 2 3 אסתר מורדוך-לבנון מעבר לגבולה של החברה ההגמונית:הייצוג הנשי, וזרקור על “דיכוי האישה” בחברה שבטית-מסורתית, במחזות על “אחרים” - חרדים ובדווים כתב-עת אורנים
